"השטחים" ומצוקת הדיור

פתרון מצוקת הדיור מצוי במרחק חצי שעת נסיעה מתל אביב, שם מצויים שטחים נרחבים המאפשרים לכל יהודי לבנות את ביתו במהירות ובזול. מאמר אידיאולוגי

בס"ד

בזמן כתיבת שורות אלה צפוי, אם כי עדיין לא אושר סופית, שאורי אריאל, נציג "הבית היהודי", יתמנה לשר השיכון. אין ספק שאורי, שאני בהחלט סומך עליו, יעשה את עבודתו נאמנה, אבל את מצוקת הדיור הוא לא יוכל לפתור משורשה. מדובר רבות על הביורוקרטיה שמעכבת את פתרון הבעיה, ועל כך שמינהל מקרקעי ישראל הוא שמעכב את פתרונה בהחזיקו בכ-93% מקרקעות המדינה, אך כמו בכל דבר, גם בסוגיה זו, תפיסת העולם של "המהפכה האמונית" מחפשת את המניעים המהותיים ולא את אלה הטכניים. לבעיה המהותית שעומדת בשורשה של מצוקת הדיור, אורי אריאל לא יוכל לתת מענה, גם אם הוא יסכים לניתוח המובא כאן בהמשך. כמו בכל הסוגיות המהותיות של מדינת ישראל, גם בסוגיה זו הפתרון לא טמון בתיקונים טכניים ומקומיים על גבי הבסיס הקיים – דבר שאורי אולי יכול לבצע ביעילות – אלא בשינוי הבסיס עצמו. בכדי לפתור באמת את מצוקת הדיור יש צורך בהנהגה, החל מראשות הממשלה, המושתתת על הנחות אחרות – הנחות אמוניות.

הקיבעון הציוני

ולעצם הבעיה: במאמר "הרקע הסוציופוליטי של המהפכה האמונית" הבאתי את דבריו של שבתי בן דב באשר לרקע של מהפכות בכלל: "הסוציאליזם בא לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה". אנחנו כמובן לא עוסקים בסוציאליזם, אבל את האבחון הזה אנחנו מאמצים. קיימים מצבים בהם חלק אחד בחברה מעכב את התפתחותה, יוצר שיתוק, ואיננו נותן לחלקים אחרים שיש בידם דרך לפרוץ את הקיבעון, לעשות את תפקידם.

זהו המצב הישראלי מאז מלחמת ששת הימים. צאצאי האליטות שבנו את המדינה, נקלעו לשיתוק נוכח הדילמה הרעיונית שיצרה מלחמת ששת הימים (ראו בבלוג במאמר "וויתורים כואבים"). כוחות חדשים בעם, החמושים במקורות אידיאיים אלטרנטיביים – הציבור האמוני בכלל והמתנחלים בפרט, הבאים מתוך התפיסה הישראלית המקורית – חשו שיש בידם מוצא מן הקיבעון, אבל הרצון לשמור על ההגמוניה – הרעיונית, הכלכלית והחברתית – הביאו את האליטות הישנות להכריז על המתנחלים מלחמת חורמה.

לקיבעון שנוצר ישנם מימדים רבים והוא בא לידי ביטוי בתחומים רבים. כאן ברצוני להראות קיבעון זה בתחום אחד בלבד, שגם אם איננו החשוב ביותר, הרי הוא מדובר מאד : מצוקת הדיור.

השטחים נמצאים ב"שטחים"

התפתחותה של חברה בכלל ושיבת ציון בכלל, נוגעת גם להתפתחות טריטוריאלית. הציונות נעצה יתד ישראלי בארץ ישראל, ועיקרו דווקא, ובאופן טבעי, ברצועת החוף. בשלביה הראשונים, לא נזקקה הציונות לשטחים שמעבר לרצועת החוף הארץ ישראלית לשם התרחבותה והתפתחותה הכלכלית. אחרי כמה עשורים של התמקדות ברצועת החוף, נוצרה מצוקה קרקע ומדינת ישראל מוצאת עצמה חנוקה. היא זקוקה לשטחים נוספים הקרובים למרכז העסקי-חברתי-שלטוני שנוצר במרכז הארץ. ישנם אמנם שטחים פנויים כאלה בפריפריה – בגליל ובנגב – אבל הם מרוחקים יחסית ממרכזי החיים. ישנם שטחים אחרים, קרובים, אבל מדינת ישראל לא רואה עצמה רשאית להתפתח בכיוונם. השטחים הללו שנמצאים "בשטחים", מרחק של כחצי שעת נסיעה ממוקד החיים במדינה, עשויים להיות עתודת הקרקע הטבעית להתפתחותה של מדינת ישראל אבל הם הוכרזו כטאבו. אסור להתיישב בהם.

הצורך האובייקטיבי – אם לא נדון כאן בצדדים הערכיים-מוסריים-אידיאיים – בהחלת הריבונות הישראלית על שטחי יהודה והשומרון, הוכר עד עתה בעיקר מהצד הביטחוני-מדיני. הציבור הישראלי וגם החלק האחראי של ההנהגה המדינית, יודעים היטב שכל וויתור מדיני פירושו קטיושות וטילי גראד על כל מרכז הארץ.

עתה נחשף גם צורך נוסף – מצוקת ההתפתחות הטבעית של מדינת ישראל. מדינת ישראל זקוקה היום לרצועת הגבעות השולטת על מרכז הארץ – מקו פרשת המים של הרי יהודה והשומרון ומערבה – לא רק כצורך ביטחוני, אלא גם כצורך לפתרון מצוקת הדיור. חמש ערים כדוגמת אריאל ועשרות ישובים קטנים כדוגמת קרני שומרון וכדומה, היו מאפשרים למאות אלפי ישראלים לבנות את בתיהם, בזול, במרחק של כחצי שעת נסיעה מהמוקד העסקי של מדינת ישראל.

אלא שהקיבעון האידיאי, שאליו נקלעה החשיבה הציונית מאז מלחמת ששת הימים איננו מאפשר פתרון טבעי ומתבקש זה. זוהי המחשה אחת של דבריו של שבתי בן דב על הרקע לתהליכים מהפכניים בחברה, על חלק אחד בחברה "אשר התנוון ומעכב את התפתחותה".

האליטות הישראליות אינן מאפשרות לחברה הישראלית להמשיך את התפתחותה. הסיבה איננה נעוצה בתנאים האובייקטיביים, אדרבה, אלא בקיבעון מחשבתי, שהאליטות האלה נקלעו אליו מתוך הצורך שלהן לשמר את ההגמוניה שלהן ולא לאפשר לכוחות חדשים, רעננים ומלאי תנופה, לפרוץ קדימה. כל מי שעיניו בראשו מבין שזהו מצב זמני. אפשר לעכב התפתחות טבעית, אבל אי אפשר למנוע אותה. האליטות הישנות, צאצאיהם של מקימי המדינה, לא יוכלו לאורך זמן לעכב את ההתפתחות ההיסטורית ההכרחית.

לחלחל לתודעה

מכאן גם ניתן ללמוד שאליטות אלה, למרות שהן רואות עצמן כ"ציבור הנאור", הם באמת כוחות הריאקציה בחברה הישראלית. הן מנסות להחזיר את הגלגל אחורה, לחזור לישראל הקטנה והיפה של שנות החמישים והששים. ישראל זו היתה אמנם קטנה ויפה, אבל להיסטוריה ישנו, בסופו של דבר, רק כיוון אחד – קדימה. והכוחות שמסוגלים להוביל אליו בתנופה אמיתית ובחיוניות – סופם להעלות על בימתה. 

בינתיים, על כל פנים, גם אדם נאמן כאורי אריאל לא יוכל לשנות את המצב מיסודו. שינוי כזה דורש הנהגה חדשה ואת אמונו של העם בדרכה. זה אמנם יבוא בסופו של דבר, אבל עדיין באופק. דבר אחד אפשר וראוי שאורי אריאל יעשה: עליו להציף את הבעיה, לדבר על הפיתרון המהותי שלה ולהתחיל לזרוע את זרעי התודעה החדשה, על מנת שבבוא הזמן, ניתן יהיה גם לפתור אותה כראוי. כשר בממשלה, דבריו עשויים לחלחל לתודעה הישראלית, למרות, ואולי הודות, לביקורת החריפה שהם יעוררו. אגב, מסע הסברה כזה עשוי להתבטא גם בתמורה אלקטוראלית נאה למי שיוביל אותו.       

      

וויתורים כואבים

אמת, ניאלץ כנראה לעשות "וויתורים כואבים", אבל עיון מפוכח יביא למסקנה שהם לא יהיו על ארץ ישראל וגם לא על זהותה היהודית של המדינה, אלא דווקא על אחד מיסודות הדמוקרטיה. מאמר אידיאולוגי

בס"ד

ראוי לעשות אחת ולתמיד סדר ולהבהיר את מהותן של הבעיות המדיניות עמן מתמודדת מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים. מלחמה זו חשפה שתי עובדות בסיסיות: האחת גיאופוליטית והשניה דמוגרפית.

הראשונה – הגיאופוליטית – היא שאי אפשר לקיים ישות מדינית יציבה בארץ ישראל אלא בתנאי שהיא תכלול לפחות את כל השטח שבין הים לירדן. כל בר דעת – והיו כמה כאלה לפני 67, וביניהם שבתי בן דב בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה" (עמ' 143-145) – הבין שגבולות 48 הם בלתי יציבים ולכן זמניים וארעיים ושהם מזמינים מלחמה. השאלה לא היתה האם, אלא מתי תפרוץ המלחמה הזו.

העובדה השנייה – הדמוגרפית – היא ששטחי ארץ ישראל ששוחררו היו מיושבים בהמון ערבי רב. הצורך הגיאופוליטי להחיל את ריבונותה של מדינת ישראל על השטחים ששוחררו עורר דילמה הנוגעת לזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. החלת הריבונות הישראלית על השטחים ששוחררו תוך מתן זכויות פוליטיות מלאות לערבים שהתגוררו בהם – היתה מביאה לוויתור על זהותה היהודית של המדינה. לחלופין, החלת ריבונות בלי מתן זכויות כאלה – היתה מביאה לותור על זהותה הדמוקרטית. על מדינת ישראל היה לוותר או על זהותה היהודית או על זהותה הדמוקרטית. מדינת ישראל לא רצתה לוותר על אף אחת מהן, וכאן בדיוק היא תקועה מאז ועד עתה ועד בכלל. לא לבלוע ולא להקיא.

ההנהגה הישראלית, מנתניהו (כנראה) ושמאלה, מנסה להתכחש לעובדה הגיאופוליטית ולהקים מדינה פלשתינית, אבל המציאות חזקה ממנה. אם חלילה בכל זאת יעלה זממה בידה, לא יביא הדבר ליציבות אלא לאישור מחודש של התנאי הגיאופוליטי – מלחמה חדשה, אכזרית וקשה מקודמותיה.

לאחרונה עולה לא אחת רעיון חדש, לנסות להתכחש לנתון הדמוגרפי: נחיל את הריבונות הישראלית ביו"ש תוך מתן זכויות פוליטיות לערביי יו"ש ובכל זאת ניוותר מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית. ספק אם מדינת הכלאיים הזו תהיה דמוקרטית אך אין ספק שהיא לא תהיה יהודית. ומכיוון שהמציאות חזקה מהדמיונות, גם רעיון זה כנראה לא ייצא אל פועל, ואם בכל זאת יתגשם – יסתיים גם הוא בדם ואש ותימרות עשן.

עלינו להתפשר על אחד משלושת המרכיבים – זה כל הסיפור. על ארץ ישראל עד הירדן לא ניתן להתפשר; זהו כורח ביטחוני גיאופוליטי. גם על זהותה היהודית של המדינה איננו מוכנים להתפשר. אם חפצי חיים אנו, נותרה לנו רק ברירה אחת –– אל תיפלו מהכיסא – להתפשר (לפחות חלקית) על הדמוקרטיה.

גר תושב

הניתוח האמור איננו מקורי כלל; תורת ישראל חזתה אותו מראש, מסיני, עוד לפני הכניסה לארץ. לאור הנתון הגיאופוליטי, היא ציוותה אותנו על ארץ ישראל ודווקא בשלמותה. בהכירה בנתון הדמוגרפי, לפיו ריבונות ישראל בארצו כרוכה בהכרח במצב בו יהיו בה תושבים שאינם יהודים שיאיימו על זהותנו הלאומית, היא סיפקה את הפתרון האידאי-מוסרי לבעיה – גר תושב. מי שאינו יהודי יוכל לזכות בזכויות אזרחיות אבל לא בזכויות פוליטיות – "תושב קבע" בטרמינולוגיה העכשווית. את הזכויות הפוליטיות שלו הוא יוכל להגשים במדינות הערביות הסובבות, איש כפי בחירתו.

זהו וויתור חלקי בלבד על מרכיב אחד, מהותי אמנם, של הדמוקרטיה. אם אלה הטוענים שיש צורך בפרגמטיזם ובפשרות כנים בדבריהם, עליהם לקבל בעקרון גם את האפשרות שהפשרות עשויות להיות דווקא ביחס למרכיב הדמוקרטי, לא רק ביחס למרכיבים האחרים, גם אם ויתור כזה יהיה בבחינת "וויתורים כואבים". באשר לפונדמנטליסטים הדמוקרטיים, ששומרים על כל תג ותו של האידאולוגיה הזו, ככתבה וכלשונה, נראה לומר שהם חפצים בחלוקת הארץ והטיעון הדמוקרטי מהווה עבורם רק תירוץ.

ישנם הטוענים שהדבר לא מקובל בעולם. אבל זהו שקר. מיליוני תורכים חיים כך בגרמניה, אם להביא רק דוגמה אחת, ללא זכות להשתתפות בבחירות. הם מודים לגרמנים על האפשרות לחיות ולעבוד ביניהם, ואף אחד לא טוען שגרמניה איננה דמוקרטיה לאור מצב זה.

הבעיה שלנו אם כן איננה עם הערבים – אתם נצטרך להתמודד בכל מקרה – אלא עם עצמנו. הבעיה איננה במציאות האובייקטיבית אלא בראש שלנו המלא וממולא באידאות זרות שייבאנו לארץ ביבוא אוטומטי עם פרוץ הציונות. השאלה איננה האם הדמוקרטיה היא אמיתית, או צודקת. השאלה היא האם היא עולה בקנה אחד עם צורכי תחייתנו הלאומית. המציאות עונה על כך בתשובה "לא", וכך גם תורת ישראל שאין מציאותית ממנה.  

הדילמה אם כן ברורה: האם נקריב את קיומנו הלאומי למען הדמוקרטיה, או את מרכיבים מסוימים בדמוקרטיה למען קיומנו הלאומי. גם התשובה ברורה. נצטרך כנראה להשלים עם וויתורים כואבים, אבל יהיו אלה וויתורים על מרכיבים בדמוקרטיה, מה שיביא אותנו לתגלית מדהימה – יש חיים אחרי הדמוקרטיה.

רבים טוענים שבתקופתנו "הנאורה" הדבר לא ייתכן, ש"העולם לא ייתן", אבל אפילו אותם כבר חזה הנביא מראש: "לא ייתכן דרך ה'? שמעו נא בית ישראל, הדרכי לא ייתכן, הלוא דרכיכם לא ייתכנו" (יחזקאל י"ח).

הרקע הסוציופוליטי של המהפכה האמונית

לפי שבתי בן דב תפקידה של אידיאולוגיה מהפכנית הוא "לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה". מאמר הגות

 בס"ד

  

בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה" (כל כתביו, כרך שני, עמוד 156) בוחן שבתי בן דב את האפשרות שהיציאה מ"משבר המדינה" (מושג חשוב בהגותו שמחייב הסבר בנפרד) תתאפשר על בסיס האידיאולוגיות שנטלו חלק בהקמת המדינה. במסגרת זו הוא בוחן גם את סיכוייו של הסוציאליזם הציוני להוות מוצא מן המשבר. הניתוח המדובר נכתב בערך בשנת 1953 והוא איננו מדבר על מה שנקרא היום "סוציאל דמוקרטיה", אלא על סוציאליזם מהדור ההוא, שהיה בעיקרו מרקסיסטי, ויוצג על ידי מפ"ם, אחדות העבודה ובמידה מסוימת גם על ידי מפא"י. שב"ד מנתח סוציאליזם זה ומגיע למסקנה, כפי שאכן התברר בשנים הבאות, שהסוציאליזם הציוני לא יוכל להיות האידיאולוגיה שתוציא את הציונות מן המשבר. עצם הדיון פחות מעניין אותנו כאן, אבל אגב הדיון, עולות תובנות אקטואליות מאד לימינו.

"הסוציאליזם בא לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה", כותב שב"ד, "והרי זוהי לכאורה, לפחות מבחינה פורמלית, בדיוק המשימה העשויה לעמוד בפני כוח מוסרי חיובי שיתפתח ביישוב הארץ-ישראלי ואשר ימצא את תנופתו מתנפצת אל מציאות השכבות השליטות במדינת-ישראל, שהתנוונו מבחינה מוסרית והמחזיקות עדיין בשלטון בכוח השגרה ובכוח עוצמתן הכלכלית".

הנה, בשורות אלה, ניתן לראות מדוע ה"מהפכה אמונית" היא הכרח היסטורי. השכבות השליטות בישראל מורכבות מצאצאי השכבות שהקימו את המדינה. במילים "התנוונותן המוסרית" מתכוון שב"ד בעיקר למובן הרחב של המושג: לשקיעת האידיאלים והאידיאליזם שלהם, לחומרנות האישית, לאינדיבידואליזם, להכפפת החיים להרחבת הקיום החומרי במקום להמשך ההתמסרות ליעוד וכדומה. המובן הצר של התנוונות מוסרית – שחיתות מוסרית אישית – הוא פועל יוצא של המובן הרחב. השכבות הללו, המחזיקות את ההגמוניה בחברה, הן החלק אשר "התנוון ומעכב את התפתחותה", ומסיבה ברורה: כל "כוח מוסרי חיובי" שיופיע בחברה וינסה להמשיך את תנופתה ההיסטורית (של שיבת ציון, במקרה זה), יהווה סיכון להגמוניה של אותו חלק מתנוון. על כן, השכבות השליטות עושות כל שביכולתן "לנפץ את תנופתו" של אותו כוח שמרגיש בתוכו יכולת להמשיך את התנופה ההיסטורית. כך מגיעה החברה למצב של שיתוק שפריצתו תתכן רק על ידי מהפכה. לא מדובר דווקא במהפכה במובן הברוטאלי של המושג, אלא, קודם כל, במהפכה תודעתית, שכן השכבות השליטות מבטיחות את ההגמוניה שלהן בעיקר באמצעות שליטה בתודעה.

לעינינו יש בכך הסבר לרצח האופי ו"הוצאת החוזה" של השמאל הישראלי בכלל ו"שלום עכשיו" בפרט, כנגד ציבור המתנחלים. לשיתוק הציוני, שהחל מיד עם – ובגלל – השגת המטרה הציונית העליונה – הקמת המדינה, ומאז מלחמת ששת הימים הפך מסתם שיתוק וקיבעון אידיאיים לניוון ושקיעה היסטורית, נמצא מוצא באידיאולוגיה האמונית, שיודעת לשלב את התפיסה המודרנית של הציונות על בסיס המסורת היהודית, ובכך מצאה את הדרך להתחדשות ציונית. אבל השכבות השליטות חשו – ובצדק – שהתחדשות ציונית זו תיטול מהן את ההגמוניה בחברה ותעביר אותן לשכבות חדשות; הן הכריזו עליהן מלחמת חורמה והחריפו בזה את השיתוק הציוני. 

זוהי כמובן רק סיבה אחת, אמנם מרכזית, למאבק של השכבות השליטות בציבור האמוני. על עוד סיבות, משלימות, עמדתי בספרי "המהפכה האמונית" בחלק הרביעי: "חילופי המשמרות – המימד הסוציו-פולטי". אבל את מהלכה של כל התפתחות היסטורית טבעית בכלל, ואת זו של שיבת ציון בפרט, אי אפשר לעצור. שכן באופן דיאלקטי הופכת עצם ההתנגדות לכוחות העולים בחברה למפתח ומאיץ לצמיחתן. ההתנגדות עצמה מחייבת את הכוח העולה להתפתח, ליצור תודעה עצמית ולהבשיל. זהו בדיוק העיקרון עליו קראנו היום (פורים) במגילת אסתר: המן נתלה על העץ שהוא עצמו הכין למרדכי.       



חברה אזרחית או חברה יהודית

אם אכן סדר היום הציבורי בעשור הקרוב עומד להיות סדר יום אזרחי, עשוי להתפתח בפוליטיקה הישראלית ציר חדש ומרתק, ציר לפיד-בנט, שיתמקד בשאלה: חברה אזרחית או חברה יהודית. מאמר אידיאולוגי

בס"ד                                                                                         

הבחירות האחרונות הבליטו את קיומו של גוש מרכז משמעותי, גוש נייד נזיל ובלתי מזוהה פוליטית, והעלו לשיח הציבורי סדר יום חדש – סדר יום אזרחי. את חוסר הרלוונטיות של הציר המדיני הסבירו הפרשנים בעובדה ש"כרגע אין פרטנר", אבל נראה שהסיבה עמוקה יותר: רוב הציבור הבין שותור על יהודה והשומרון הוא התאבדות לאומית, לאו דווקא מבחינה ערכית, אלא מבחינה ביטחונית ומדינית. אם אכן זוהי הסיבה שהוויכוח המדיני כבר איננו אקטואלי, הרי ניתן לקבוע שבמקום הציר ימין-שמאל, עליו נאבקנו שנות דור, הולך ומסתמן ציר חדש בפוליטיקה הישראלית, ציר לפיד-בנט, שיתמקד בשאלה: חברה אזרחית או חברה יהודית.

אתם, החרדים, ניצחתם 

מי שצפה בנאומו של יאיר לפיד במרכז האקדמי החרדי בקרית אונו (http://www.youtube.com/watch?v=HNJZJw1ZE9A ) לא יכול היה שלא להתרשם. יאיר לפיד הציג שם תפיסת עולם מקיפה, אמיצה, כנה וישרה. כרטוריקן מעולה הוא פתח אותו בהודאה דרמטית: "אתם, החרדים, ניצחתם". דרכם של האבות המייסדים הגיעה לקיצה. עד השנים האחרונות המצב היה בבחינת "תיקו מקסיקני", הצד החילוני ציפה להעלמות החרדים ולהפך. מסתבר שבלי החרדים ומסורת יהודית לא נוכל להמשיך. מוקד הכוח שהקים את מדינת ישראל והחברה הישראלית כבר אינו יכול ואינו מוכן לשאת על כתפיו את כל יתר "השבטים" – החרדי, הדתי לאומי, המזרחי, הרוסי, האתיופי וכדומה – ורואה עצמו גם הוא כעוד שבט בלבד: השבט הלבן. הוא לא מוכן יותר שהשבטים האחרים יתבעו ממנו תביעות בתור "בעל הבית". אבל הניצחון שלכם החרדים מחייב. מעתה ישנו ריבוי שבטים וכל אחד מהם אמור לשים כתף בנשיאת החברה כולה. לא תוכלו להמשיך לדאוג רק לעניים החרדים, ולא תוכלו להמשיך לצפות שאחרים יגנו עליכם בגבולות. ניצחתם, אתם מתקבלים לחברה בשוויון ובכבוד, אבל עליכם גם לזכור שהיא מורכבת משבטים רבים ותוכל להתקיים רק על פי העיקרון של "חיה ותן לחיות".

היה זה כאמור נאום פתוח, מזמין וכנה. המאזינים החרדיים הקשיבו בדריכות, קצת חשדנים, ניסו לאתר מלכודת, ולא מצאו. הכל נראה יפה ומוסכם.

אלא שבתוך שטף המילים שבאמת יצאו מן הלב, היה רגע אחד צורם, שלא לומר מזויף. לפיד דיבר על שכנות טובה בין השבטים. הוא הביא כדוגמה את חוק החמץ בפסח ואת חוק החזיר, שהציבור החילוני אינו מקיימם, ולעומתם את יום הכיפורים, שלא עוגן בספר החוקים של המדינה. שום חילוני אינו מזיז את רכבו ביום זה, אמר לפיד, ואתם יודעים מדוע? משום שאנחנו מכבדים אתכם, מכבדים שכנים. זו היתה מבחינתי הצרימה המזויפת והיא היתה משמעותית מאד וחשפה את מהותה של תפיסת עולמו של לפיד. כולם יודעים: החילונים שומרים אמנם את יום הכיפורים, אך לא מתוך כבוד לשכניהם הדתיים או החרדים (שבדרך כלל לא נמצאים בסביבה), אלא דווקא מתוך כבוד לזהות ולמסורת היהודית; ממוטיבציה יהודית ולא ממוטיבציה אזרחית.

אינדיבידואליזם עקבי

לא במקרה התכחש לפיד לסיבה האמיתית. תפיסתו של לפיד היא התפיסה המערבית הקלאסית של "חיה ותן לחיות". היא רואה את החברה כאוסף של יחידים, או מגזרים, שאין להם ייעוד משותף מלבד הקיום כשלעצמו. המדינה היא חברת בטוח גדולה, האמורה לשרת את אזרחיה. אין לה תפקיד מעבר להבטחת החוק הביטחון והסדר על מנת שכל אחד יוכל לחיות את חייו כרצונו, ובלבד שלא יפגע באחר. המדינה המערבית כבר אינה מדינה של עם, אלא של אזרחיה.

במסגרת משטר הבנוי על תפיסת העולם מערבית של ליברליזם-קפיטליסטי ודמוקרטי, רואה עצמו לפיד כנציגו של "המעמד הבינוני". לפיד, לפחות זה של האקדמיה החרדית בקרית אונו, הוא איש אמת. הוא באמת מאמין במשטר זה, אך לא בטוח עד כמה הוא מעמיק בהבנת יסודותיו. יותר מכך ומשמעותי מכך: בתמימות, בלא יודעין ובלא כוונה רעה, ממשיך לפיד את ניסיונם של "האבות המייסדים" לכפות את תפיסת עולמם על "השבטים" האחרים, שכן הזמנת הציבור החרדי או הדתי לאמץ לליבו את הליברליזם הקפיטליסטי – היא לא פחות מהזמנתו להמיר את דתו.  

הליברליזם הקפיטליסטי, מושתת על תפיסת עולם של אינדיבידואליזם עקבי, והפעלתו בחברה עוד מוסיפה להעמיק ולהשריש בה את האינדיבידואליזם הזה ביתר שאת. אדם הדבק במוסר של המשטר הליברלי-קפיטליסטי, מאמין ורוצה בחברה שתהיה מושתתת על בקשה מפורדת ובלתי-מוגבלת של רווח פרטי, ובכן בחברה מפוצלת לאינטרסים מתחרים ואינטרסים מפוצלים בין הפרטים המתחרים ביניהם. הנחת היסוד שלו היא שהחברה האנושית מפורדת ומפוצלת במהותה ומהווה אוסף של פרטים אינדיבידואליסטים, או מגזרים אינטרסנטיים, המחוברים ביניהם חיבור טכני, חיצוני, אינסטרומנטאלי, בלבד. שאיפתו היא שהפיצול הזה יהווה – לכתחילה – את היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים של החברה. לפיד אמנם מכיר בלגיטימיות של מסורת יהודית במדינה, אבל הוא רואה בה מרכיב אחד מרבים, לא את תשתיתה של החברה. 

חברה יהודית

אינני יודע מה היא בדיוק תפיסת העולם החברתית של נפתלי בנט ושל "הבית היהודי" וחוששני שגם הם עדיין לא יצרו תפיסת עולם מגובשת בתחום זה, מלבד כמה סיסמאות הלקוחות מהארסנל החברתי העכשווי תוך קישוטן ועיטורן במוטיבים תנ"כיים אחדים של נביאי ישראל. אבל אם "הבית היהודי" חפץ להיות יהודי גם בתוכנו, נראה לי שיסודות התפיסה החברתית שלו אמורים להיות שונים מאד מאלה של יאיר לפיד.

המוסר הליברלי-קפיטליסטי שבו דוגל לפיד מנוגד לחלוטין לאופי ולמוסר היהודי, שהוא לאומי, קיבוצי ואידיאליסטי במהותו. היהדות היא תורת חיים לאומית, הבאה להדריך, קודם כל, את חיי העם. ממילא מובן שהנחת היסוד שלה הוא שהכלל קיים בקיום ממשי, ורק מתוכו ולאורו מקבלים גם הפרטים את משמעות חייהם. שאר העמים, בניגוד לנו, רואים עצמם כאוסף של פרטים מפורדים-כשלעצמם, והם זקוקים למערכת מוסר על מנת שתאפשר להם לחיות זה בצד זה – בניכורם – בשלום.

אי אפשר לדבר על תחיה לאומית ולא לחוש עד כמה המוסר הליברלי-הקפיטליסטי המערבי מנוגד ליעד זה. התחיה היא, קודם כל, משימה לאומית, משימה שאמורה לרתום את האומה כולה יחדיו להגשמתה. המוסר הליברלי-קפיטליסטי, האינדיבידואליסטי, לא רק מנוגד לערכינו ולרוחנו הישראליים, אלא עומד גם בניגוד לצורך הפרגמטי הבסיסי של אימוץ כל כוחותינו יחדיו על מנת להגשים את התחייה הזו. אי אפשר לחתור לביצוע משימה לאומית מהפכנית כל כך על בסיס התודעה האינדיבידואליסטית ומתוך משטר של פיצול אינטרסנטי כלכלי ורוחני.

סם מוות

תפיסת העולם ההיסטורית שמהווה את הבסיס לליברליזם הקפיטליסטי היא תודעה של "כאן ועכשיו". התוצאה המתקבלת היא חברה חסרת תודעה של רציפות היסטורית, חסרת תחושת אחריות והזדהות עם העבר או העתיד. לא רק שהפרטים מנותקים-בעצם זה מזה, אלא שגם החברה כולה מנותקת, במובן המוסרי, מעברה ומעתידה. היא מכירה אותם כמובן, כמו לפיד את המסורת היהודית, אך איננה מכירה בהם ואיננה רואה עצמה מחויבת להם. לחברה שיודעת ומקדשת רק את הפרט, ישנו הווה בלבד, שכן מה מעלה או מורידה רציפות היסטורית של ערכים יעדים ומטרות לאומיות – מאפיינים מרכזיים של התודעה היהודית – במאבק האינטרסים החומריים הממשיים של ההווה.

"הקפיטליזם שוחק אפוא בהכרח את רציפותה התרבותית של החברה שבה הוא קיים, ואת זהותה במהלך הדורות", כותב שבתי בן דב בפרק "משטר היובל" בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה", (כרך ב' של כל כתביו, עמ' 314-319) שעליו מבוסס חלק ממאמר זה. "השאיפה לנצח ישראל, שהיא ממילא גם השאיפה להתמדתנו בתרבות הישראלית האחת והמיוחדת, ואשר רק ממנה אנו יכולים לחשוב על תכנון לאומי כלשהו – ולעומתה, תכנון של כלכלה קפיטליסטית דווקא – הם אפוא שני הפכים הסותרים זה את זה".

הליברליזם הקפיטליסטי יעיל אפוא לחברה שאין לה מטרות מלבד הרחבה חומרית של המצב הקיים, וגם זאת כנראה רק לטווח קצר. לאומה שאמורה לשקוד על התמדת זהותה התרבותית ולהתמקד בהגשמת שאיפותיה ההיסטוריות, שהמימד החומרי אמור לשמש להן מבחינתה אמצעי בלבד – כמו האומה הישראלית – הליברליזם הקפיטליסטי הוא סם מוות.

ציונות של יעוד

אם אכן סדר היום הציבורי שלנו עומד להיות אזרחי, הרי מתפתח כאן ציר חדש ומרתק בפוליטיקה הישראלית, ציר לפיד-בנט: חברה אזרחית או חברה יהודית. במהלך קמפיין הבחירות דבר בנט על הציונות הישנה, ציונות של קיום, לעומת הציונות הנחוצה עתה – ציונות של יעוד. שני מושגים אלה מבהירים היטב את ההבדל בין שתי תפיסות העולם.

גוש בוחרי המרכז הבלתי מזוהים והניידים בחרו בלפיד ובתפיסת עולמו, אך ניתן להניח שהם כלל לא הכירו אפשרות של תפיסה חברתית אחרת. אם רוצה הבית היהודי להתמודד מול לפיד על קולות אלה – ואם הוא רוצה לפרוץ מעבר למגזר הטבעי שלו ולחתור לעמדת הנהגה במדינה הוא חייב להתמודד עליהם – מוטל עליו להציב מול משנתו של לפיד משנה חברתית יהודית רלוונטית. מצביעים אלה מאסו בפוליטיקה הישנה וחיפשו משהו חדש. על בנט ו"הבית היהודי" מוטל להראות להם שהדבר החדש שהם באמת מחפשים הוא דווקא זהות יהודית רלוונטית, ולא שוב חיקוי מערבי תורן. זהו המפתח למהלך שיאפשר ל"בית היהודי" לכבוש את לב הציבור, תרתי משמע.         

לקואליציה או לאופוזיציה?

ראוי ל"בית היהודי" להצטרף לקואליציה אך בלי ציפיות מוגזמות שכן קואליציה בהנהגתו של נתניהו – באשר הוא יהיה מנהיגה – לא תוכל להביא לשינוי יסודי של המצב. מאמר אידיאולוגי

בס"ד

מבחינת ה"בית היהודי" שאלת ההצטרפות לקואליציה בראשות נתניהו לא עולה כלל לדיון. בנט הכריז על כך לאורך כל הקמפיין, וגם מצביעיו רואים זאת כדבר הטבעי והמתבקש ביותר. למרות זאת, ראוי להבין מה משמעותה של הצטרפות כזו ומה ניתן לצפות ממנה, וכן מה משמעותה של האפשרות – שאסור להתעלם ממנה – ש"הבית היהודי" יוותר מחוץ לקואליציה.  

הנחת היסוד לדיון חייבת להיות ההכרה שנתניהו לא יכול, ולא נועד, להכריע בבעיות הקיומיות שעמן מתמודדת מדינת ישראל. שם ספרו המפורסם של נתניהו, "מקום תחת השמש", מבטא היטב את תודעתו, תודעת "הציונות הישנה", ציונות של קיום ולא ציונות של יעוד. תודעה זו, שבזכותה הוקמה המדינה, מיצתה את עצמה; היא לא מסוגלת להמשיך את תנופתה של שיבת ציון המודרנית ואפילו לא להתמודד עם הבעיות הקיומיות מולן היא ניצבת היום. בכדי להתמודד עם בעיות אלה – ובראשן ביסוס ההוויה הישראלית על הזהות היהודית – יש צורך במנהיגות היונקת את תודעתה מתורת ישראל; מנהיגות המושרשת באמונה גדולה וחיה; מנהיגות שנצח ישראל הוא מצפנה המוסרי. "הציונות הישנה" מנותקת מן המוסר הישראלי המקורי ואין בה חיוניות עוצמה וכוח לפרוץ את המבוי הסתום בו היא תקועה.

השיתוק ייפרץ רק משתעלה לשלטון הנהגה היונקת את תודעתה מנצח ישראל. הופעת הנהגה כזו היא בסופו של דבר ייעודם של בנט ו"הבית היהודי" (וכן של משה פייגלין, אך לא נעסוק בכך כאן), ויעד זה צריך להיות הקו המנחה של התנהלותם הפוליטית. לא מדובר כמובן במשימה שתושלם בקדנציה הקרובה וכנראה גם לא בבחירות הבאות, אלא בבניית תוכנית אסטרטגית לטווח ארוך.

ובינתיים, ראוי אמנם להצטרף לקואליציה אך בלי ציפיות מוגזמות שכן קואליציה בהנהגתו של נתניהו – באשר הוא יהיה מנהיגה – לא תוכל להביא לשינוי יסודי של המצב.

הצטרפות לקואליציה חשובה על מנת לנסות למנוע את המשך התדרדרותו המדינית של נתניהו – שמשום שאינו חמוש בתודעה אמונית, כל הסיכויים הם, למרות כוונותיו הטובות, שבסופו של דבר ילך גם הוא בדרכם של רבין ושרון – אבל העיקר: הצטרפות כזאת חיונית מבחינה פוליטית, הן לביסוס ההישג הפוליטי של "הבית היהודי" בבחירות האחרונות, והן לרכישתו של ניסיון פוליטי בעמדות הנהגה לאומית – דבר שיהיה חיוני לשלבים הבאים.

שינוי מהותי מחייב את עלייתה של הנהגה אמונית לשלטון ודבר זה לא יכול להתרחש מתוך הקואליציה, אלא כנגדה. כך פותח המהר"ל מפראג את ספרו "נצח ישראל": "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך". אי אפשר לגבש ולהציג אלטרנטיבה לממסד הקיים מתוכו, אלא כנגדו. את האמת הזאת יודע גם כל פוליטיקאי השואף להוות אלטרנטיבה לראש הממשלה, ולכן מקפיד להישאר באופוזיציה, או לחילופין, להצטרף לקואליציה מתוך כוונה לפרוש ממנה כשנה לפני הבחירות. כך מסביר גם שבתי בן דב: "את חיובי הגאולה המהותיים, אי אפשר כמובן להציג בפני העם באופן יעיל, כשהם ערוכים רק כשלעצמם ובאופן מופשט, אלא מן ההכרח הוא להציגם גם מתוך הניגוד לרקע הרעיוני הקיים, אשר בו הם חסרים, ומתוך הניגוד לממסד-ההנהגה הקיים, הבנוי להוביל את העם אל ההפך" (כל כתביו, כרך א' עמוד 353 – 354).

בסופו של דבר, אם ירצה בנט להפוך את "הבית היהודי" לכוח מוביל ומנהיג על מנת לפרוץ את הקיבעון של "הציונות הישנה", הוא יצטרך לעשות זאת מן האופוזיציה, שאם לא כן, יהפוך "הבית היהודי" לליכוד ב', או, מה שגרוע יותר, למפד"ל ב', ורווח והצלה יבואו ליהודים ממקום אחר.

נכון הוא, שבינתיים, בעיקר לשם בניין וגיבוש הכוח הפוליטי, ראוי להצטרף לקואליציה ואת השלב האופוזיציוני ההכרחי לדחות לעוד ארבע שנים. עם זאת, לא בלתי אפשרי כמובן ש"הבית היהודי" ימצא עצמו מחוץ לקואליציה כבר בכנסת הקרובה. זה כמובן לא אמור לזרוע אכזבה או ייאוש בקרב מצביעיו ומצביאיו. להיפך, זה אמור להיות סימן לכך שריבונו של עולם מזרז את התהליכים. עם בנט יישב באופוזיציה (ואולי אפילו בראשה !), כנגד קואליציה של נתניהו עם לפיד ו/או ציפי ו/או יחימוביץ ו/או דרעי – כלומר כנגד כל הממסד הישראלי השוקע – יהיה בכך כדי להציג את האלטרנטיבה האמונית במלוא אונה והדרה כבר בימי הכנסת הנוכחית, ובכדי להציב את היעד של ראשות הממשלה כבר בבחירות הבאות.

זו אכן דרך קשה מורכבת  ובעייתית יותר, ואין כאן המקום לפרט, והרי "רחמיו על כל מעשיו", אבל מי יודע, ייתכן שגם לריבונו של עולם נמאס כבר עכשיו מהקיבעון הנוכחי.