האם יחימוביץ תצטרף לברית?

אם הציר לפיד-בנט לא יתערער ונתניהו לא ייכנע לו, הקלפים יהיו בידי יחימוביץ. היא תוכל לכפות בחירות חדשות שעשויות לחולל רעידת אדמה אמיתית בפוליטיקה הישראלית. מאמר פוליטי

 

בס"ד

אני מודה שהמאמר שלפניכם הוא בבחינת ספקולציה, אבל האפשרויות שנפתחות בפוליטיקה הישראלית מרתקות ומעוררות את הדימיון.

מצב המגעים הפוליטיים כרגע, כפי שכתבתי כאן בשבוע שעבר, הוא שהציר בנט-לפיד עומד מול הציר נתניהו-ליברמן, ובינתיים איננו נשבר. האפשרויות העומדות בפני נתניהו הן צירוף "הצמד הסורר" וקבלת סדר היום שלו – קואליציה חברתית – השפלה שנתניהו מאד לא אוהב, או לחילופין, צירוף החרדים, מה שייעשה כנראה בשבוע הקרוב, תוך הימור כפול: או שהברית של לפיד ובנט תקרוס, ואחד מהם (סביר יותר שבנט) יצטרף לקואליציה, או שיחימוביץ תישבר ותעשה זאת.

בהנחה שהברית תישמר, המסקנה המפתיעה היא שהקלפים הם, דווקא, בידי יחימוביץ. אבל מלבד הבטחת קואליציה (מאד לא יציבה) לנתניהו, יחימוביץ יכולה גם לבחור בכיוון שונה: היא יכולה להצטרף לברית של בנט ולפיד ולכפות בחירות חדשות.

ליחימוביץ ישנן כמה סיבות טובות לכך. כידוע היא מאוכזבת מתוצאות הבחירות, והאפשרות לסיבוב שני ודאי קורצת לה. היא אפילו יכולה "לצאת גדולה" כמי שכפתה בחירות חדשות. אבל עוד הרבה יותר מכך.

אם תצטרף יחימוביץ לברית ותיכפה בחירות חדשות, תיווצר סיטואציה מהפכנית בפוליטיקה הישראלית, שבלי ספק תדבר אל ליבה. הציר החברתי לפיד-שלי-בנט יעמוד מול הציר המדיני נתניהו-ליברמן. צעירים מול ותיקים. פוליטיקה חדשה מול פוליטיקה ישנה.

אין לשלול את האפשרות ששלושתם ילכו יחד בבחירות החדשות, לא במובן של איחוד רשימות כמובן, אלא במובן של תעמולת בחירות משותפת תוך התחייבות להקמת "ממשלה חברתית" משותפת אחרי הבחירות. הנוסח יכול להיות משהו מעין "בחרו רק באחד מאיתנו ותנו לנו את הכוח להביא לשינוי חברתי". משהו מעין טריאומווירט חברתי בהנהגת המדינה.

בנסיבות כאלה "התנועה" של לבני ומופז ימחקו כנראה. מרץ תוסיף מנדט. הליכוד- ביתנו יספוג מכה לא קטנה. להערכתי כל אחד מהטריאומווירט יעלה במספר המנדטים שלו. כרגע הם מונים יחד 46 מנדטים. מופז ולבני – 8 יחד. חסרים 6-7 שיכולים להגיע מהליכוד. במוביליות הפוליטית של השנים האחרונות הדבר איננו בלתי אפשרי.

שלושתם יכולים לצאת נשכרים מהמהלך. יחימוביץ כבר מזמן מעדיפה את פתרון הבעיות החברתיות על התהליך המדיני. במהלך כזה היא יכולה לחזור לתחייה ולמרכז העניינים. גם לפיד ממוקד באוריינטציה חברתית, משימתו הראשונה היא ממשלה בלי חרדים, ותחושתו היא שהוא יכול לעלות במספר המנדטים. בנט בכלל יצא נשכר, לא רק במה שהוא יהיה חלק מרכזי מהטריאומווירט, ולא רק בפריצה נחשונית של הציבור הדתי-לאומי שהיה עד עתה שולי ומגזרי אל תוך מרכז הציבוריות הישראלית, אלא בעיקר בעניין המדיני: מהלך כזה מרחיק סכנה מדינית לא באמצעות ניצחון של ימין על שמאל, אלא באמצעות הורדת הנושא מלכתחילה מסדר היום. מה עוד שהליכוד-ביתנו ימצא עצמו כאופוזיציה ימינית.

זו תהיה רעידת אדמה אמיתית בפוליטיקה הישראלית. קשה להעריך שצוותי החשיבה של בנט ולפיד לא ראו אפשרות כזו. אם בימים הקרובים נתבשר על מגעים בין לפיד ובנט לבין יחימוביץ, לא בלתי אפשרי שזהו פשרם.

זוהי ספקולציה בלבד, כאמור, אבל היא מעידה שבנט תמרן בחכמה מעמדת "רק לא הבית היהודי" בקואליציה, לעמדה בה יש בפניו לפחות 3 אפשרויות טובות. נתניהו – שבוודאי רואה גם את התרחיש הזה לנגד עיניו – נמצא בלחץ עצום. המשך סירובו להיכנע ללפיד-בנט עשוי להביא לחבירתם עם יחימוביץ. נראה לי שבוחרי הבית היהודי שקצת לחוצים מידי, יכולים להירגע. תנו לבנט לעבוד ולנתניהו להיות זה שמזיע. 

 

      

אל הציפור(ה)

העובדה שציפי לבני הצטרפה ראשונה לקואליציה יכולה לתת לנו אינדיקציה ברורה לאן פניו של נתניהו. מאמר פוליטי

בס"ד

עתה, עם הצטרפותה של לבני לקואליציה, כולנו יכולים להצטרף לביאליק בשירו המפורסם "אל הציפור": "שלום רב שובך, צפורה נחמדת...אל קולך כי ערב מה-נפשי כלתה...זמרי, ספרי, צפורי היקרה..".

לא שלציפי לבני כשלעצמה ישנה איזו בשורה חשובה, ולא שעצם הצטרפותה לקואליציה היתה בלתי צפויה, אבל העובדה שהיא עשתה זאת ראשונה, בהחלט מהווה בשורה משמעותית. היא תוכל לפענח עבורנו את "חידת נתניהו"; האם פניו ל"קואליציית תהליך מדיני" או דווקא להמשך "הבונקר" המדיני. ציפי לבני יכולה אמנם לשמש את נתניהו כגורם משמעותי בממשלת תהליך מדיני, אבל גם, שלא בטובתה, כעלה תאנה מצוין בממשלת ימין-חרדים.

לפני הצטרפותה (נקווה שנוכל לומר – לכידתה) של הציפור, ממשלת ימין-חרדים עם "השותפים הטבעיים" כפי שעדיין נהוג לכנותם, היתה אופציה כמעט בלתי אפשרית עבור נתניהו. לא בגלל שבנט חבר ללפיד, וגם לא רק מכיוון שהיא היתה צרה מידי (62 ח"כים, כולל מופז), אלא בעיקר מכיוון שכראש ממשלת בונקר מדיני שכזו הוא לא היה יכול לקבל – לדעתו – את פניו של אובמה וגם לא להראות את פניו בעולם.

ציפי לבני היתה מתקשה להצדיק הצטרפות לקואליציית ימין-חרדים אילו היא היתה מגיעה אליה אחרונה (יש גבול לצביעות). עכשיו, אם אין פניו של נתניהו לתהליך מדיני, הוא יכול לצרף בשלב הקרוב את החרדים לקואליציה (אחרי מופז, אבל מי סופר אותו). לפיד ("לא אצטלם עם ש"ס") יאלץ להישאר בחוץ (נתניהו ישמח לתת לו להתייבש ולהתאדות), ובנט לא יוכל לעמוד מול הלחץ הציבורי והלחץ מתוך מפלגתו ויצטרף גם הוא לקואליציה. אדרבא, הוא יוכל אפילו להצטרף בשמחה, הן מכיוון שהוא (ולא לפיד) יהיה זה שיוכל להיות נציגו של הציבור הרחב בפתרון שאלת "השוויון בנטל", תפקיד שהוא גם טבעי לו וגם מבטיח; אבל גם, ובעיקר, בגלל הוודאות שתהליך מדיני רציני לא צפוי להיוולד מממשלה כזו. ציפי לבני, שלא כמו אותם יקירי ירושלים שהיו בודקים מראש עם מי הם הולכים לסעוד, תמצא עצמה כעלה תאנה. לא רק שהיא לא תתקוף את נתניהו מהאופוזיציה אלא שהוא גם ייתן לה לפטפט את עצמה לדעת עם אבו מאזן, להצטלם איתו בכל פוזה אפשרית ולדבר על "תהליך" בכל טרקליני תבל.

אם, לעומת זאת, יבחר נתניהו לקבל את האולטימטום של לפיד, להותיר את החרדים בחוץ, ולצרף ללבני ומופז את לפיד ובנט (69 ח"כים), משמע שהוא מתכוון ללכת לתהליך מדיני. זה גם יסביר היטב את התנכרותו ל"בית היהודי" לפני ואחרי הבחירות, דבר שלא סביר להניח שנובע מסיבות אישיות. נכון שמלכתחילה היה נתניהו מעדיף את החרדים במקום בנט לצורך "קואליציית תהליך מדיני", אבל האולטימטום של לפיד מחייב אותו לפשרה. בנט, בלית ברירה, ישמש לו במקרה כזה פקק זמני עד הבשלת התהליך המדיני (כמו ששימשה המפד"ל לשרון לפני ההתנתקות). אם וכאשר, ימצא נתניהו לבנט מחליף; אולי אפילו יהיו אלה החרדים, אחרי שסוגיית השוויון בנטל תימצא בינתיים את פתרונה, ולפיד יוריד את התנגדותו לצירופם.

   

רק לא הבית היהודי

לא משקעי עבר ולא שיקולים אישיים עומדים ברקע התנכרותו של נתניהו לבנט, אלא כוונתו להקים "קואליציית מהלך מדיני". מאמר פוליטי

 בס"ד

הקשיים בהרכבת הקואליציה מעידים בברור על הנושא המרכזי סביבו מנסה נתניהו לבנות אותה – הנושא המדיני. לא משקעים מן העבר, לא פסילה אישית וכמובן לא העדפותיה של שרה אשתו, עומדים ברקע של יחסו של נתניהו לבנט. הקמפיין כנגד הבית היהודי ערב הבחירות והניכור שמפגין כלפיו נתניהו לאחריהן, מעידים על עובדה אחת ברורה: נתניהו רוצה את כולם בקואליציה – מלבד את הבית היהודי. זה איננו עניין אישי אלא פרי החלטה מדינית אסטרטגית של נתניהו ללכת בקדנציה הקרובה על מהלך מדיני.

נתניהו מחפש "קואליציית מהלך מדיני" ומבחינתו "הבית היהודי" איננו יכול להשתלב במהלך כזה. לכן הקואליציה המועדפת עליו היא: הליכוד-ביתנו, החרדים, לפיד, לבני ומופז – קואליציה נוחה לתהליך מדיני. לחרדים זקוק נתניהו לא בגלל הבטחות קודמות, נטיות לב או "שותפות טבעית"; הוא זקוק להם בכדי שלא יצטרך להישען על השמאל בלבד, דבר שיהיה בעייתי מבחינתו משלוש סיבות: הוא לא רוצה להיות "שבוי" בידי השמאל; הוא רוצה לצמצם התנגדות פנימית בתוך הליכוד-ביתנו; והוא זקוק להם כעלה תאנה למהלך המדיני. ביקור אובמה, כפי שאסביר בהמשך, והכנסתה של לבני לקואליציה מחזקים פרשנות כזו.

קואליציית שוויון בנטל

הבעיה היחידה של נתניהו היא לפיד אותו מעניין רק דבר אחד – קואליציה בלי חרדים. זהו השטר הראשון שהוא חש חובה לפרוע לבוחריו, והוא חשוב לו, סמלית, אפילו לו היו מקבלים החרדים את כל דרישותיו. מבחינתו זהו תנאי כמעט מוחלט. בהמשך, כמובן, מתכוון לפיד לפרוע את השטר העיקרי – גיוס החרדים. לפיד אם כן, בניגוד לנתניהו, רוצה קודם כל ב"קואליציית שוויון בנטל".

האינטרס של לפיד ב"ברית" עם בנט ברורה: הוא תוקע טריז בין בנט והחרדים ובכך הוא מטרפד את "ברירת המחדל" של נתניהו – קואליציית ימין-חרדים – ומחייב אותו להותיר אותם בחוץ. לפיד רוצה את בנט בקואליציה כדי שש"ס תישאר בחוץ. הוא צריך את בנט גם מסיבה נוספת: חזית והסכמה רחבה יותר מול החרדים.

גם האינטרס של הבית היהודי בברית עם לפיד ברור: רק באמצעותה הוא יכול להבטיח את מקומו בקואליציה ורק ב"קואליציית שוויון בנטל" הוא יכול להיות שותף מלא. החבירה ללפיד נועדה לכפות על נתניהו "קואליציית שוויון בנטל" במקום "קואליציית מהלך מדיני". ועוד: האוריינטציה של בנט איננה מגזרית אלא כלל-ישראלית וגוש עם החרדים עומד בסתירה לכך, מה עוד שנתניהו יקים קואליציית ימין-חרדים רק כברירת מחדל, כאמור.  

חשוב לשים לב שהברית בנט-לפיד איננה סימטרית. בעוד ש"הבית היהודי" זקוק ללפיד כשלעצמו, לפיד איננו זקוק ל"בית היהודי" כשלעצמו אלא בעיקר לשם הוצאת החרדים. אם תימצא דרך להיפטר מהחרדים באופן אחר, לא תהיה ללפיד מניעה להתכחש לברית. ועוד: ללפיד אין בעיה שגם הנושא המדיני – מלבד השוויון בנטל – יקודם בקואליציה; אדרבה. לבנט (מבחינת נתניהו) אין אופציה כזו. מצבו של הבית היהודי, אם כן, איננו מזהיר.

ביקור אובמה

 

ביקור אובמה משמעותי להבנת המגעים הקואליציוניים. הוא מבהיר לאן פניו של נתניהו. אובמה לא מגיע על מנת לשתות קפה ולהחליף דעות. אם הוא מגיע, הרי זה על מנת לסגור את מה שהוסכם כבר מקודם. כמו כל סוחר טוב הוא בא לתת ולקבל. הוא ייתן לנתניהו גיבוי לתקיפה באירן (או אולי אפילו את התקיפה עצמה בכוחות אמריקאיים) ויקבל הסכם מדיני. נתניהו כנראה התכוון למה שאמר: מדינה פלשתינאית מפורזת וכדומה. יש לו, לצורך הרגעת מצפונו, תירוץ טוב לכניעה המדינית – הגרעין האיראני. מלבד זאת הוא כמובן מאמין שיוכל לעצב את המדינה הפלשתינאית לפי תנאיו. אשרי המאמין.

נתניהו לא ייתן ליחימוביץ את תיק האוצר בכדי שתהרוס את הישגיו הכלכליים, והיא, מצידה, לא תוכל להיכנס על פחות מזה. העיכוב בהקמת הקואליציה נובע מרצונו של נתניהו להוריד את לפיד מהעץ של "בלי חרדים", אבל ללפיד אין כרגע סיבה לוותר. כאן פחות או יותר תקועים היום המגעים הקואליציוניים.

האפשרות הסבירה שנותרה לנתניהו היא קואליציה עם לפיד, בנט, לבני ומופז, בדיוק במתווה שעשה שרון לקראת ההתנתקות: הכנסת הבית היהודי לקואליציה עד שהמהלך המדיני יבשיל ואז, אם וכאשר, לחפש לו מחליף. זוהי פשרה הן מצד נתניהו והן מצד הבית היהודי, שכבר הודיע שלא ישלול שיחות כשלעצמן. למרבה הפרדוקס, ככל שיקודם פיתרון לסוגיית גיוס החרדים, יפחת הצורך של לפיד ונתניהו בהשארתו של הבית היהודי בקואליציה; החרדים יוכלו להיכנס במקומו.

סירוב של הבית היהודי להיכנס לקואליציה שכזו יפתח בפני נתניהו את האפשרות לקואליציית שמאל: מרץ (או חלקים-פורשים מ"העבודה") במקום בנט. הם ישמחו לקדם תהליך מדיני. את ההתנגדות שתתעורר במפלגתו הוא יוכל לטרפד על ידי האיום (האמיתי) שהאלטרנטיבה היחידה היא בחירות חדשות.

לקואליציה או לאופוזיציה?

ראוי ל"בית היהודי" להצטרף לקואליציה אך בלי ציפיות מוגזמות שכן קואליציה בהנהגתו של נתניהו – באשר הוא יהיה מנהיגה – לא תוכל להביא לשינוי יסודי של המצב. מאמר אידיאולוגי

בס"ד

מבחינת ה"בית היהודי" שאלת ההצטרפות לקואליציה בראשות נתניהו לא עולה כלל לדיון. בנט הכריז על כך לאורך כל הקמפיין, וגם מצביעיו רואים זאת כדבר הטבעי והמתבקש ביותר. למרות זאת, ראוי להבין מה משמעותה של הצטרפות כזו ומה ניתן לצפות ממנה, וכן מה משמעותה של האפשרות – שאסור להתעלם ממנה – ש"הבית היהודי" יוותר מחוץ לקואליציה.  

הנחת היסוד לדיון חייבת להיות ההכרה שנתניהו לא יכול, ולא נועד, להכריע בבעיות הקיומיות שעמן מתמודדת מדינת ישראל. שם ספרו המפורסם של נתניהו, "מקום תחת השמש", מבטא היטב את תודעתו, תודעת "הציונות הישנה", ציונות של קיום ולא ציונות של יעוד. תודעה זו, שבזכותה הוקמה המדינה, מיצתה את עצמה; היא לא מסוגלת להמשיך את תנופתה של שיבת ציון המודרנית ואפילו לא להתמודד עם הבעיות הקיומיות מולן היא ניצבת היום. בכדי להתמודד עם בעיות אלה – ובראשן ביסוס ההוויה הישראלית על הזהות היהודית – יש צורך במנהיגות היונקת את תודעתה מתורת ישראל; מנהיגות המושרשת באמונה גדולה וחיה; מנהיגות שנצח ישראל הוא מצפנה המוסרי. "הציונות הישנה" מנותקת מן המוסר הישראלי המקורי ואין בה חיוניות עוצמה וכוח לפרוץ את המבוי הסתום בו היא תקועה.

השיתוק ייפרץ רק משתעלה לשלטון הנהגה היונקת את תודעתה מנצח ישראל. הופעת הנהגה כזו היא בסופו של דבר ייעודם של בנט ו"הבית היהודי" (וכן של משה פייגלין, אך לא נעסוק בכך כאן), ויעד זה צריך להיות הקו המנחה של התנהלותם הפוליטית. לא מדובר כמובן במשימה שתושלם בקדנציה הקרובה וכנראה גם לא בבחירות הבאות, אלא בבניית תוכנית אסטרטגית לטווח ארוך.

ובינתיים, ראוי אמנם להצטרף לקואליציה אך בלי ציפיות מוגזמות שכן קואליציה בהנהגתו של נתניהו – באשר הוא יהיה מנהיגה – לא תוכל להביא לשינוי יסודי של המצב.

הצטרפות לקואליציה חשובה על מנת לנסות למנוע את המשך התדרדרותו המדינית של נתניהו – שמשום שאינו חמוש בתודעה אמונית, כל הסיכויים הם, למרות כוונותיו הטובות, שבסופו של דבר ילך גם הוא בדרכם של רבין ושרון – אבל העיקר: הצטרפות כזאת חיונית מבחינה פוליטית, הן לביסוס ההישג הפוליטי של "הבית היהודי" בבחירות האחרונות, והן לרכישתו של ניסיון פוליטי בעמדות הנהגה לאומית – דבר שיהיה חיוני לשלבים הבאים.

שינוי מהותי מחייב את עלייתה של הנהגה אמונית לשלטון ודבר זה לא יכול להתרחש מתוך הקואליציה, אלא כנגדה. כך פותח המהר"ל מפראג את ספרו "נצח ישראל": "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך". אי אפשר לגבש ולהציג אלטרנטיבה לממסד הקיים מתוכו, אלא כנגדו. את האמת הזאת יודע גם כל פוליטיקאי השואף להוות אלטרנטיבה לראש הממשלה, ולכן מקפיד להישאר באופוזיציה, או לחילופין, להצטרף לקואליציה מתוך כוונה לפרוש ממנה כשנה לפני הבחירות. כך מסביר גם שבתי בן דב: "את חיובי הגאולה המהותיים, אי אפשר כמובן להציג בפני העם באופן יעיל, כשהם ערוכים רק כשלעצמם ובאופן מופשט, אלא מן ההכרח הוא להציגם גם מתוך הניגוד לרקע הרעיוני הקיים, אשר בו הם חסרים, ומתוך הניגוד לממסד-ההנהגה הקיים, הבנוי להוביל את העם אל ההפך" (כל כתביו, כרך א' עמוד 353 – 354).

בסופו של דבר, אם ירצה בנט להפוך את "הבית היהודי" לכוח מוביל ומנהיג על מנת לפרוץ את הקיבעון של "הציונות הישנה", הוא יצטרך לעשות זאת מן האופוזיציה, שאם לא כן, יהפוך "הבית היהודי" לליכוד ב', או, מה שגרוע יותר, למפד"ל ב', ורווח והצלה יבואו ליהודים ממקום אחר.

נכון הוא, שבינתיים, בעיקר לשם בניין וגיבוש הכוח הפוליטי, ראוי להצטרף לקואליציה ואת השלב האופוזיציוני ההכרחי לדחות לעוד ארבע שנים. עם זאת, לא בלתי אפשרי כמובן ש"הבית היהודי" ימצא עצמו מחוץ לקואליציה כבר בכנסת הקרובה. זה כמובן לא אמור לזרוע אכזבה או ייאוש בקרב מצביעיו ומצביאיו. להיפך, זה אמור להיות סימן לכך שריבונו של עולם מזרז את התהליכים. עם בנט יישב באופוזיציה (ואולי אפילו בראשה !), כנגד קואליציה של נתניהו עם לפיד ו/או ציפי ו/או יחימוביץ ו/או דרעי – כלומר כנגד כל הממסד הישראלי השוקע – יהיה בכך כדי להציג את האלטרנטיבה האמונית במלוא אונה והדרה כבר בימי הכנסת הנוכחית, ובכדי להציב את היעד של ראשות הממשלה כבר בבחירות הבאות.

זו אכן דרך קשה מורכבת  ובעייתית יותר, ואין כאן המקום לפרט, והרי "רחמיו על כל מעשיו", אבל מי יודע, ייתכן שגם לריבונו של עולם נמאס כבר עכשיו מהקיבעון הנוכחי.