שקד לא תזכה לרחמים ולסליחות

 חוסר היכולת של שני האגפים האלה של הציונות הדתית להשתחרר מנתניהו עומד לעלות להם ביוקר.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 16.9.22

עם התקפלותה של איילת שקד ונכונותה לחזור לחיקו הלוא מזמין של גוש נתניהו, נסתם סופית הגולל על הניסיון של ימינה ליצור ימין חדש במערכת הפוליטית. תמציתו של המהלך הייתה נכונות כנה ואמיצה לפרוץ את הקיבעון הפוליטי המתמשך והוא נשען על שתי רגליים: שחרור הציונות הדתית מהתלות הפוליטית בליכוד ובנתניהו לשם ניהול פוליטיקה ציונית-דתית עצמאית; יכולת נפשית לשמור על ערכי הימין גם תוך כדי שיתוף פעולה עם מפלגות שמאל מובהקות ואפילו עם מפלגה ערבית. אבל בניגוד לנפתלי בנט ולמתן כהנא, שקד מעולם לא הייתה שלימה עם המהלך.

שתי הרגלים האלה התגלו כחלשות וחסרות יציבות והיוזמה קרסה. היא הייתה אינטואיטיבית מידי ולא הייתה מנוסחת ומגובשת מבחינה אידיאולוגית. לא רק טרמפיסטים כעמיחי שיקלי ועידית סילמן לא הבינו כלל במה מדובר והתגלו כמשענת קנה רצוץ; אפילו איילת שקד וניר אורבך לא הצטרפו אליה מתוך מודעות מלאה ובלב שלם. מחנה הימין כולו לא היה בשל לשיתוף פעולה כן עם השמאל; הימניות שלו כל כך רדודה שכדי להגדיר ולקיים את עצמה היא מחייבת את שלילת השמאל ותדלוק קבוע של עויינות כלפיו. שלא לדבר על חוסר העצמאות של הציונות הדתית החרדלית, שלא מסוגלת להתנתק מהתלות בנתניהו ולאמץ פוליטיקה עצמאית שתאפשר לה להביא לידי ביטוי את מלוא ערכיה. הציונות הדתית נותרה עדיין בתודעה של סוג ב'.

וכך, בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, שקד התקפלה. עתה היא מבקשת מגוש נתניהו הן רחמים והן סליחות, והיא כנראה לא תזכה לא לאלה ולא לאלה. "נכון, עשיתי טעויות" הודתה שקד השבוע, "אבל תמיד פעלתי כשטובת מדינת ישראל לנגד עיני". שקד עדיין לא מבינה שעיקר אשמתה היא בדיוק בכך שטובת מדינת ישראל עמדה לנגד עיניה ולא טובת הגוש. על כך בדיוק לא מוכנים למחול לה; היא עלולה גם בעתיד להעמיד לנגד עיניה את טובת המדינה לפני הנאמנות העיוורת לנתניהו ולגוש. באשר לרחמים היא לא אמורה לצפות להם כלל. אמנם כל מה שמעניין את בעל הרחמים הוא לחזור לבלפור והוא יכול להיעזר בה להשגת מטרתו, אבל אין שום סיכוי ש"סביבתו הקרובה" תצליח להתאפק ולוותר על ההזדמנות לנקום בה.

הראשון שהגיב לשינוי הכיוון של שקד היה ח"כ בצלאל סמוטריץ. מסתבר שהוא מודאג מאוד. "שקד חייבת לפרוש מהמרוץ", אמר. "אין לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה והיא רק תשרוף קולות לגוש הימין". אין חכם כבעל ניסיון. בניגוד לשקד, שני סקרים בלבד שבהם לא עבר סמוטריץ' את אחוז החסימה הספיקו לו כדי להתעשת. כמה שעות בלבד אחרי פרסום הסקר השני הוא הזדרז להשתחרר משאיפות הגדלות שלו, קבל את רוב תנאיו של בן גביר וחזר אליו עם הזנב בין הרגליים כדי שיעביר אותו את אחוז החסימה. הבהילות הזו לא הייתה מקרית; סמוטריץ הבין היטב שעוד שני סקרים כאלה והתמונה של גודלו הפוליטי האמתי תתקבע בתודעה הציבורית. הוא העדיף להתקפל לפני שהציבור יפנים שאין לו אפילו ארבעה מנדטים משלו.

אבל עיקר דאגתו של סמוטריץ איננה מכך ששקד והבית היהודי לא יעברו את אחוז החסימה; אדרבה, הוא חושש מכך שהם כן יעברו אותו. שנה שלימה הוא עסק בחיסול ימינה כדי להישאר המפלגה הציונות דתית היחידה בשטח (כמו שמעידה גם התנכרותו למפלגת "נועם"), והנה, דווקא כשהוא על קו הסיום של הפרויקט הזה, זוכה הבית היהודי לתחיית המתים, עולה מחדש על המפה ומעמיד באור מגוחך את יומרתו של סמוטריץ' להיות מנהיגה היחיד של הציונות הדתית. מכך הוא מודאג.

חוסר היכולת של שני האגפים האלה של הציונות הדתית להשתחרר מנתניהו עומד לעלות להם ביוקר. נתניהו ישתה את שניהם. הוא יראה לבצלאל סמוטריץ' ולאורית סטרוק שהוא יודע לזעוק "געוואלד" באופן הרבה יותר אפקטיבי מהם. כך הוא נוהג לעשות תמיד לבעלי בריתו מהציונות הדתית. הוא לא רק ידאג ששקד לא תעבור את אחוז החסימה, אלא גם יוודא שהרשימה של סמוטריץ' לא תגדל הרבה יותר מעבר לגודלה הנוכחי. ככול שהקואליציה העתידית תלויה בנתניהו, בן גביר וסמוטריץ יהיו הראשונים שהוא יותיר מחוצה לה, כמובן רק אחרי שהם ימליצו עליו בפני הנשיא. אמנם סמוטריץ' הוא זה שהביא לנתניהו את הראש של בנט והפיל עבורו את הממשלה, אבל מומלץ לו שלא לצפות מנתניהו להכרת תודה. כשהוא יחוש על בשרו כיצד נתניהו מפר בעזות מצח את כל מה שהבטיח לו, הוא עתיד להתגעגע להפרת ההבטחות של בנט.