זמן המסורתיות האשכנזית

התשובה לארץ ישראל חייבה מרד ביהדות המסורתית. החיבור מחדש לזהות היהודית, שהוא התשובה על התשובה הזו.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 30.9.2002

מתפללי בית הכנסת "הנשיא" בשכונת רחביה בירושלים זכו לאורח יוצא דופן בתפילת היום השני של ראש השנה האחרון: נשיא המדינה יצחק הרצוג. זה היה ביקורו הראשון כנשיא בית הכנסת הזה. שמו של בית הכנסת ניתן לו לאחר פטירת הנשיא יצחק בן צבי שהתפלל בו באופן קבוע. בשנותיו הראשונות של בית הכנסת שהוקם בשנת  1932, שכן במקום כולל בראשותו של הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, סבו של הנשיא הנוכחי.

לא רק הרקע ההיסטורי הזה מעיד על כך שהנשיא הרצוג חזר הביתה אלה גם התנהלותו בתפילה. כמי שנקלע כאורח לתפילות החג בבית הכנסת, אני יכול להעיד שהרצוג התנהג כאחד האדם לאורך כל התפילות וניכר היה שתפילתו שגורה בפיו והפרקטיקה שלה מוכרת לו היטב.

כמי שגדל בבית מסורתי והתחנך גם בבתי ספר דתיים, ממשיך הנשיא את מסורת אבותיו בדרכו שלו. אי אפשר להגדיר אותו כדתי, אבל גם לא כחילוני. ההגדרה הנכונה שלו על הרצף הדתי-חילוני אמורה להיות מסורתי, אבל למעשה הוא נופל בין הכיסאות. בעולם של יוצאי עדות המזרח התופעה של המסורתיות מוכרת ולגיטימית; למעשה המסורתיות של ימינו היא מזרחית. בעולם האשכנזי, לעומת זאת, עדיין שולטת בתודעה הדיכוטומיה של חילוני-דתי, שחור לבן, אין אמצע. אבל במציאות, בניגוד לתודעה, המסורתיות האשכנזית הולכת ומתפתחת והגיע הזמן לקרוא לה בשמה, לאפיין אותה ולתת לה לגיטימציה.

המסורתיות האשכנזית הולכת ונוצרת משתי תנועות הפוכות. האחת היא תופעת הדתיים לשעבר. הדתל"ש כבר אינו "דתי" אבל גם איננו "חילוני"; לא בהליכות חייו, ובוודאי שלא בהשקפת עולמו. בית הכנסת אינו זר לו ובדרכו שלו הוא יהודי מאמין. התנועה השנייה שיוצרת את התופעה של מסורתיות אשכנזית היא מה שמכונה "התחזקות". יותר ויותר חילוניים מרגישים צורך להתחבר לזהותם היהודית ולאמץ ממנה חלקים כאלה או אחרים על פי מידתם ובחירתם.

טועה מי שחושב שהאשכנזים יכולים לאמץ את המסורתיות המזרחית כפי שהיא או לראות בה דגם לחיקוי. המסורתיות האשכנזית בה אנו עוסקים שונה מזו המזרחית. העולם הספרדי לא עבר את משברי ההשכלה, הכפירה והאתאיזם הציוני, שעברו על  העולם האשכנזי. הרצף של העברת המסורת היהודית לא נפסק בו מעולם. המסורתיות האשכנזית לא תוכל להיות המשך פשוט וישיר של מסורת שמועברת דרך המשפחה מדור לדור. היא חייבת להיות יצירה של חיבור מחודש לזהות היהודית הנעשה מתוך הכרה ובחירה ומתוך החלטה אישית של כל אחד ואחת בפני עצמם. בניגוד למסורתיות המזרחית, שהיא לבבית וטבעית בעיקרה ואיננה זקוקה כלל לתפיסת עולם מגובשת ומסודרת ולבניין על אידאולוגי שיצדיק ויסביר אותה, המסורתיות האשכנזית תהיה הרבה יותר אינטלקטואלית. היא תיווצר דרך הראש, ורק אחרי כך ומתוך כך, תימצא את דרכה גם ללב.

במיוחד בעשרת ימי התשובה שאנו בעיצומם, חשוב לזכור שאנחנו נמצאים בדורות של תשובה. השלב הראשון שלה היה עצם חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל. אין תשובה גדולה מזו, בין אם נעשתה עם כיפה או בלעדיה, בין אם נעשתה מתוך הכרה ואידאליזם או מתוך אילוץ וכורח. אנחנו נמצאים היום בתחילתה של הקומה השנייה של התשובה של דורותינו: התשובה לעצמנו, לתרבותנו, לזהותנו ולתודעתנו היהודית. טועה מי שמצפה שכל עם ישראל יהיה דתי, כל שכן חרדי, כמוהו. התוצר של תהליך התשובה הציבורי וכלל לאומי הזה לא יהיה יהדות מהסוג שאנחנו מכירים, שעוצבה ברובה, על שלל מאפייניה, בדורות האחרונים של הגלות. זו תהיה חברה שעיקר בניינה ומניינה יהיו המסורתיים, משני הסוגים האמורים. כמובן, כדי שמסורתיות כזו תוכל להתקיים יהיה צורך בתלמידי חכמים ששומרים קלה כחמורה ועוסקים בתורה יומם ולילה, אבל התהליכים האלו יפעלו לא רק על כלל הציבור אלא גם על האליטה של נושאי התורה. הם יהיו הרבה יותר מחוברים לציבור, קשובים לו, סבלניים ויוכלו להכיל את היהדות המסורתית שלו ולתת לה לגיטימציה לכתחילה, ולא רק בדיעבד.

בתשובה הפרטית עסקו  חכמי ישראל במשך כל דורות הגלות, אבל התשובה הציבורית, שהיא מעצם מהותה תופעה ארץ ישראלית, שונה ממנה. הרב קוק מאפיין אותה כתהליך הדרגתי בן ארבעה שלבים: כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת, ורק בסוף: קיום הדת. את השלבים הראשונים של מהלך התשובה הלאומית הזו אנחנו כבר רואים נוכח עיננו. התשובה לארץ ישראל חייבה מרד ביהדות המסורתית. החיבור מחדש לזהות היהודית, שהוא התשובה על התשובה הזו.