הכול בשביל הבייס

הליכוד הוא מפלגת שלטון וכל מה שהוא רוצה הוא לחזור לשלטון. לא כדי לחולל מהפכות ולא כדי לקדם חזון. שלטון לשם שלטון.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 7.10.2002

בצדק רב הצביע כאן ארי שביט בשבוע שעבר ("המהפכה המשפטית של נתניהו") על כך שראש האופוזיציה ח"כ בנימין נתניהו "מסרב לגלות לציבור מה הן תכניותיו בנוגע למערכת המשפט". שביט חושש שהליכוד מתכוון לחולל מהפיכה משפטית אם יעלה לשלטון, ומתריע שאם זו כוונתו, עליו לפרש אותה בפני הציבור כדי שידע במה בדיוק הוא עומד לבחור בבחירות הקרובות. אם לא כן, אומר שביט בצדק, יהיה זה מהלך לא דמוקרטי, ומביא מספר תקדימים כאלה בפוליטיקה הישראלית מהעבר.

נראה ששביט לא צריך להיות מודאג יותר מידי. נכון, נתניהו מטשטש במכוון את תכניותיו בנושא מערכת המשפט, אבל העמימות הזו לא נועדה להטעות את אנשי גוש "רק לא ביבי", אלא דווקא את תומכיו שלו. אותם הוא מנסה להטעות. נכון, כפי שכתב שביט, נתניהו נותן לחברי הכנסת של הימין להתלהם כנגד מערכת המשפט: "ברחובות משתוללת סופת אש של מרי ושנאה נגד מערכת המשפט. היא מלהיטה חלק גדול מהבוחרים", כותב שביט, אבל זו בדיוק כול מטרתה – לגייס את הבייס. ככול שזה נוגע לליכוד בכלל ולנתניהו בפרט, זו איננה תכנית עבודה לתקופה של אחרי הבחירות, אלא לתקופה שלפניהן. שביט יכול לשון בשקט בלילה; גם אם נתניהו ינצח בבחירות הוא לא מתכוון לעשות הפעם שום דבר שהוא לא עשה בשתיים עשרה שנות שלטונו הקודם.

בכלל, לליכוד אין שום חזון לשום מהפכה. הוא לא מתכוון להפוך את ישראל למשהו שונה מאשר היא היום. הוא גם לא מתכוון לקדם את התחייה כהוא זה. פה ושם שיפורים קטנים ברוח מחנה הימין כדי לספק את הבייס, אבל לא שום דבר מעבר לכך. הליכוד הוא מפלגת שלטון וכל מה שהוא רוצה הוא לחזור לשלטון. לא כדי לחולל מהפכות ולא כדי לקדם חזון. שלטון לשם שלטון.

אגב, כך זה גם בצד השני. גם ראשי מחנה המרכז-שמאל לא מעוניינים בשלטון כדי לקדם חזון כלשהוא. גם הם מוכרים חזון רק כדי להגיע לשלטון. דברי ראש הממשלה יאיר לפיד על תכנית שתי המדינות לא נועדו להיות תכנית עבודה מדינית מעשית, כפי שהוא עצמו יודע ואף ציין, אלא תכנית עבודה למערכת הבחירות. דברי לפיד נועדו לתומכי מחנה רק לא ביבי, בדיוק כפי שהטשטוש של נתניהו באשר לכוונותיו לגבי מערכת המשפט נועד למחנה תומכיו. אין לו שום כוונה לחולל שינוי יסודי במערכת המשפט. נתניהו רוצה בדבר אחד בלבד: לחזור לבלפור. מי כמוהו יודע שבמצב הנוכחי של החברה הישראלית אי אפשר לחולל שום שינוי משמעותי ואי אפשר להתמודד עם שום אתגר העומד בפנינו.

פרשת ההסכם המסתמן עם לבנון על שדה הגז היא דוגמה טובה כדי להבין עד כמה אנחנו תקועים. לאזרח מן השורה אין באמת דרך לדעת אם ההסכם המוצע טוב או רע ליהודים. לא בטוח שיש בו פשרות או אפילו וויתורים מופלגים, כטענת דוברי האופוזיציה, וגם אם כן, לא בטוח שאין בהם הגיון בריא ומועיל. אבל כשרואים את הדיון הציבורי בנושא, אפשר לראות עד כמה הוא ברור ופשוט: מי שמתנגד לממשלה מתנגד להסכם ומי שתומך בה תומך בהסכם. שום דבר יותר מורכב מזה אי אפשר לשמוע בנושא.

ההסכם עם לבנון הוא רק דוגמה. כך בדיוק גם בנושא הגרעין האיראני. גם בו מטבע הדברים אין לאזרח מן השורה, ואפילו לא לרוב אלה שמביעים את דעתם וממליצים את המלצותיהם, שום מושג מינימלי על מה מדובר. אבל הוויכוח בשיאו. אם אתה שייך לגוש "רק ביבי", הרי שהממשלה הנוכחית מביאה אסון כבד על מדינת ישראל, גם בנושא הזה. ואם אתה תומך בממשלה, הרי שמי שהביא עלינו את אסון הגרעין האיראני הוא בנימין נתניהו שלא עשה מספיק כדי למנוע מאיראן להתגרען ומה שכן עשה הוא כישלון מוחלט וידוע מראש.

טוחנים אצלנו מים, ארי. אף אחד מן הצדדים לא מתכוון באמת. הכול נועד להלהיט את התומכים. וגם אם הוא מתכוון, הוא יודע שאי אפשר לעשות שום מהלך משמעותי כשחצי העם מתנגד. אתה יכול לשון בשקט, ארי; שום דבר יסודי לא הולך להשתנות. גם אם נתניהו יגשים את מאווייו ויחזור לבלפור, מערכת המשפט לא עומדת להשתנות. אפילו חאן אל אחמר תישאר על תילה. גם תושביה יכולים לישון בשקט. ישראל של העשור האחרון תקועה חזק ולא נראה כרגע באופק שום דבר שעומד להוציא אותה מהקיבעון העמוק בו היא שרויה.