כבודם של שני הדגלים שהניפה עד היום הציונות הדתית, זה של תורת ישראל וזה של ארץ ישראל, במקומם מונח ועדיין צריך לאחוז בהם, אבל לכול זמן ועת לכל חפץ. עתה הגיע הזמן להניף בעיקר את הדגל השלישי: עם ישראל.
בס"ד
פורסם ב"מקור ראשון" ב- 26.8.22
כולנו
השתגענו. זו לא רק העובדה שאנחנו בעיצומה של מערכת בחירות חמישית תוך שלוש שנים,
אלא בעיקר העובדה שאף אחד כבר לא מתרגש מכך. המצב מתקבל אצלנו בשוויון נפש גמור וכמובן
מאליו. שני הצדדים ממשיכים להתבצר בעמדותיהם הישנות ומצחצחים בהתלהבות את החרבות לקראת
המערכה החמישית, כאילו אין דבר טבעי יותר מזה. בינתיים ישראל נהרסת והקיטוב מתגבר,
אבל אף אחד לא מוטרד מהריטואל ההרסני.
עוצמתו
ועומקו של המשבר מזכירים את מלחמת יום הכיפורים. המלחמה ההיא הייתה שבר עמוק
בתהליך של שיבת ציון. תוצאה אחת ישירה שלה הייתה המהפך של שנת 77, שבו ההנהגה הוותיקה
שהובילה עד אז את המפעל הציוני הודחה, והנהגה אחרת עלתה לשלטון. עם יתר ההשלכות של
המלחמה ההיא – הנהי, הייאוש, אובדן תחושת הצדק והביטחון בדרך, והנכונות להתמסר
לשלום, ויהיה מחירו אשר יהיה – אנחנו מתמודדים עד היום. המשבר הנוכחי לא פחות חמור
מהמשבר ההוא. רק בעתיד נוכל להבין את השלכותיו.
אך לעניין
מאפייניו של המשבר, יש להשוות אותו למלחמה אחרת: מלחמת העולם הראשונה. חמש שנים התחפרו
שני הצדדים בחפירות עמוקות אלה מול אלה. שום שינוי לא התרחש בהיערכות הכוחות. קיבעון
אסטרטגי מוחלט. כל צד התבצר בעמדותיו, בלי יכולת ליצור תנועה או פריצת דרך. פה ושם
נחלץ צד אחד וקם מהחפירות, התקדם כמה עשרות מטרים, ניסה להשיג איזה הישג פעוט, אבל
נסוג חזרה תחת מטר כדורים של מכונות ירייה. עשרות מיליונים נקטלו לשווא. שום הגיון
לה היה למלחמה ההיא, אבל הצדדים לא יכלו להפסיק אותה. גם היום: שני מחנות מבוצרים
לא מסוגלים להכריע זה את זה ולא להשלים זה עם זה והמדינה הולכת ומתפרקת.
היו שני
ניסיונות לפרוץ את הקיבעון, ושניהם נכשלו תוך כשנה. הראשון של בני גנץ, שהתגבר על
העויינות והקים ממשלת רוטציה עם נתניהו, אבל נתניהו הכשיל את הניסיון. חוסר היכולת
שלו להשלים עם יציאתו מבלפור היה חזק יותר מאשר דאגתו למדינת ישראל. הניסיון השני,
של נפתלי בנט, גם הוא נכשל. כוחות פוליטיים אדירים ממנו, שהצליחו ליצור אצל ציבור
בוחריהם את התחושה שגנבו להם את המדינה – הפילו אותו, ריסקו את מפלגתו שגם כך לא
הייתה מבוססת יותר מידי, והחזירו אותנו להתבוסס בחפירות. והנה אנחנו שוב באותו
סרט, במערכה החמישית.
סלע
המחלוקת האמתי איננו ביבי כן או לא. המאבק הזה רוחש זרמי עומק רבים ששאלת נתניהו
רק מסמלת אותם. בספרו "ישראל השנייה" מנסה אבישי בן חיים להעמיד את
המאבק הפוליטי על ציר אחד בלבד: ישראל הראשונה מול ישראל השנייה. לא כאן המקום
להתייחס לניתוח שלו למשבר אבל גם הוא חייב להסכים שהמאבק לא עומד להסתיים בניצחון
של אחד הצדדים, שיכריע את יריבו עד כניעתו. כפי שראינו בעשור האחרון ובמיוחד בשנה
האחרונה, במקרה כזה חצי מהציבור יחוש שגנבו לו את המדינה ולא יהיה מוכן להשלים עם
הפסדו לעולם. לא זה יהיה פתרון המשבר וסיומו.
לא ברור
מי השתמש לראשונה במושג "ישראל השלישית", אפשר שהיה זה עמיתי ארי שביט,
וייתכן שבהקשר קצת שונה, אבל הדבר היחיד שיוכל להוציא אותנו ממלחמת החפירות הזו
הוא "ישראל השלישית".
מלחמת
העולם הראשונה שינתה לחלוטין את המבנה של המשטרים והמדינות באירופה. המשטרים
המונרכים שאפיינו את אירופה לפני המלחמה ההיא קרסו, ובמקומם קם באירופה סדר פוליטי
חדש של מדינות לאום. שינוי מבני עמוק ומהפכני הוא תוצאה מתבקשת של משברים מסוג
הזה. גם המשבר הפוליטי העמוק בו אנו מצויים עשוי לבשר על שינוי יסודי וייתכן
שתיוולד ממנו חברה ישראלית חדשה: ישראל השלישית, שתשלב את האקטיביזם הציוני מחד
ואת המסורתיות היהודית מאידך, ותכלול את שני המחנות הניצים כאחד.
"כל
זמן מאיר בתכונתו", כותב הרב קוק. כבודם של שני הדגלים שהניפה עד היום
הציונות הדתית, זה של תורת ישראל וזה של ארץ ישראל, במקומם מונח ועדיין צריך לאחוז
בהם, אבל לכול זמן ועת לכל חפץ. עתה הגיע הזמן להניף בעיקר את הדגל השלישי: עם
ישראל. מהמשבר העמוק והחמור הזה לא נוכל לצאת בלי חזון שמעלה את המפעל הציוני לשורשו
ומחזיר אותו למקורותיו העמוקים בתודעה היהודית. הציונות הדתית, שקשורה הן למפעל
הציוני והן לתורת ישראל, היא שאמורה להציב את החזון הזה, שאין חיוני ממנו בעת הזו.
(פורסם
ב"מקור ראשון". קישור בתגובות)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה