רוחות מלחמה ביהודה והשומרון

הדבר היחיד שניתן לומר בביטחון על המצב שנוצר ביהודה והשומרון הוא שהוא זמני וארעי ובכל רגע עתיד להתפוצץ.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 23.9.2022

הצינה ורוחות הסתיו של חודש אלול וערב ראש השנה בהרי יהודה והשומרון מעלות בזיכרון את התקופה המקבילה בשנת 2000. גם אז, כמו היום, לא רק ריחו של הסתיו הורגש באוויר אלא גם ריחו של מתח בטחוני חריף שמאיים להתפקע. והוא אכן התפקע. בעיצומן של תפילת השחרית ותקיעות השופר פרצה האינתיפאדה השנייה בפרץ של אלימות, אש ותימרות עשן.  

כאז גם היום אפשר להריח באוויר ההרים את ריחו של עימות אלים מתקרב. ליידויי אבנים כבר התרגלנו אבל פיגועי הירי שהפכו ליומיומיים מהווים הסלמה מסוכנת שאי אפשר להתעלם ממשמעותה. ההתדרדרות הביטחונית שמאיימת לצאת משליטה היא פרי נסיבות שלאף אחד כבר אין שליטה עליהן. גל הטרור חייב את כניסת צה"ל לערים ג'נין, שכם וכפריהן, דבר שהביא להגברת החיכוך ולהתעוררות השטח הפלסטיני. מעצרים ליליים שהיו בעבר שגרתיים הפכו למבצעים קרביים מורכבים ומדממים. הרשות הפלסטינית כבר לא שולטת בשטח ולמרות כל הניסיונות של מערכת הביטחון לתחזק אותה, נראה שהשאלה כבר איננה האם תקרוס אלא מתי.

הדבר היחיד שניתן לומר בביטחון על המצב שנוצר ביהודה והשומרון הוא שהוא זמני וארעי ובכל רגע עתיד להתפוצץ. האדם חושב שהוא שולט במציאות, אבל היא חזקה ממנו. המתווה המדיני של אוסלו הניח שהרשות הפלסטינית תעשה עבורנו את העבודה ותילחם בטרור, אבל המאבק בינינו לבין הערבים על הארץ הזו עמוק ושורשי ממה שאלה המעורבים בו, משני הצדדים, יכולים לעלות על דעתם. כוחות תת קרקעיים, בהיסטוריה, בתרבות, ובעומק התת מודע של עמים וקיבוצים, חזקים מתכניותיהם של פוליטיקאים, גם עם כוונותיהם טובות.

מאיה קגנסקיה הייתה אינטלקטואלית ומבקרת ספרות יהודייה מרוסיה שעלתה לארץ כבר בשנות השבעים. קגנסקיה הייתה מבקרת ספרות מזן שנכחד. עומק הבנתה את הנפש הרוסית על נבכיה ונפתוליה וידיעתה את רוח התרבות הרוסית ושורשיה, אפשרו לה לנתח את הספרות הרוסית בעמקות שכבר קשה למצוא היום. כל מסה שלה היא יצירה מרשימה בפני עצמה. פה ושם היא גם נגעה, כבדרך אגב, בהשלכות מדיניות וגאופוליטיות של ניתוחיה הספרותיים. בקובץ המסות "דמדומי האלים", שנכתבו בשלהי המאה הקודמת וקובצו לספר שיצא בעברית בשנת 2005, כתבה קגנסקיה את המילים הבאות: "אם אינני טועה, והמיתולוגיה הרוסית-הפטרבורגית-הים-תיכונית עדיין חיה בתודעה הרוסית, כי אז במאה ה-21 אנחנו עוד נשמע על מלחמתה הגדולה של רוסיה באוקראינה – למען החזרת כל נמלי הים השחור לידיה, ובאמצעות זאת – למען חזרתה של רוסיה אל מקורותיה האימפריאליים (שם, עמ' 121)".

היחסים המדיניים הבינלאומיים, האינטרסים המנוגדים בין המעצמות, השתלשלותם של אירועים והתדרדרותם למלחמות, האישים המעורבים, כמו נשיא רוסיה וולדימיר פוטין ונשיא אוקראינה וולדימיר זלנסקי, כל אלה הם רק קצה קרחון; הם רק לבוש חיצוני לשאיפותיהן הפנימיות, הלא מודעות ברובן, של אומות עמים ותרבויות, ואלה מניעות את ההיסטוריה. בעומק התרבות הרוסית ובשורשיה העמוקים, מסבירה קגנסקיה, מוטבעת שאיפה עמוקה אל הים התיכון. לא רק שאיפה גיאופוליטית אלא תשוקה רוחנית-תרבותית, בעיקר ליוון הקלאסית. נשמתה של רוסיה תלויה בכך ואף אחד לא יוכל לעצור אותה מלנסות להגשימה במלואה. שאיפה זו כופה את עצמה על הנסיבות ועל האישים ומפעילה אותם בעל כורחם.

אם כך באשר לתרבות הרוסית העכשווית, שלדעת קגנסקיה שורשיה נעוצים בימי הצאר פטר הגדול, סך הכול כשלוש מאות שנים, מה נאמר אנחנו? הקשר שלנו לארץ ישראל איננו רק היסטורי או אפילו תרבותי. לא זכות היסטורית מניעה אותנו אלא כורח. והכורח איננו רק היסטורי אלא מטפיזי. הוא ברית. כך נבראנו אנחנו וכך נברא העולם. גם אם נרצה, לא נוכל להתכחש לברית הזו ולא נוכל שלא לשאוף להגשימה במלואה. ההתנגדות של העולם הערבי לשאיפת חזרתנו לעצמנו ולארצנו, שכרגע באה לידי ביטוי בטענה הכוזבת של הפלסטינים על הארץ הזו, לא תוכל לברית הזו. גם אנחנו עצמנו לא נוכל לה.

במוקדם או במאוחר יפרוץ מה שחייב לפרוץ, ואנחנו נמצא עצמנו בעל כורחנו לא רק במבצע מהסוג של "חומת מגן 2", כפי שדרשו השבוע פרנסי ההתיישבות ביהודה והשומרון, אלא באירוע מקיף הרבה יותר. הרשות הפלסטינית תקרוס, השטח יוצף בערב רב של ארגוני חבלה, טרוריסטים מטעם עצמם, כנופיות, חמולות חמושות ושאר בעלי כוח ואינטרסים, והאש תתלקח לא רק ביניהם אלא תופנה גם כלפינו. בלית ברירה יצטרך צה"ל להיכנס לערים ולכפרים ויאלץ לפרוק אותם מנשקם, על כל הכרוך בכך.

אין צורך לנסות לדמיין תרחישים אפשריים; המציאות תעלה על כל דמיון. דבר אחד ברור: המצב הנוכחי הוא זמני וארעי מעצם מהותו. תהיה זו ממשלת ימין או ממשלת שמאל, המציאות תכפה עליה את אמיתתה.