השמאל חייב להפיק לקחים

אם השמאל רוצה לחזור ולהיות רלוונטי לרוב הציבור הישראלי, הוא חייב להתחבר לזהות היהודית. הוא כמובן צריך לעשות זאת בדרכו שלו, אבל ללא עומק יהודי, לאומי תרבותי והיסטורי, השמאל הישראלי הולך ומתדלדל, מתמעט, מתפזר ומתפרק.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" מיד אחרי הבחירות, 4.11.22

אין ספק שההישג האלקטוראלי הבולט של הבחירות הוא של מפלגת הציונות הדתית ובעיקר של איתמר בן גביר. נתניהו עשה הכול כדי לשתות לו את הקולות בישורת האחרונה אבל הפעם הדבר לא צלח בידו. ההישג של בן גביר אינו מתמצה במספר המנדטים שבחרו בו; בן גביר הרחיב את המנעד של הפוליטיקה הישראלית. עד לאחרונה עמדותיו נחשבו מחוץ לקונצנזוס ולא ראויות לבוא בקהל. החיבור בין בן גביר לסמוטריץ, שכולו מעשי ידי נתניהו ולצרכיו הפוליטיים, הפך אותו ללגיטימי, ואפשר לרבים בחברה הישראלית לחוש שיש מי שמבטא את קולם המושתק. התחושה של אובדן הגאווה הלאומית והחרדה מפני הערבים הלכו וגאו בשנים האחרונות. משנפרץ הטאבו ובן גביר הביא לידי ביטוי את התחושות האלה, הוא זכה בכול הקופה, ממנה נהנו גם שותפיו מהציונות הדתית.

אבל ההישג הפוליטי של הבחירות האלה שייך כולו לבנימין נתניהו שהראה לכול המלעיזים, וביניהם כותב שורות אלה, שעדיין לא נס לחו. המאמץ שלו לארגן את הקואליציה שלו באופן מהודק, לפתור סכסוכים ומחלוקות ולוודא ששום קול לא ילך לפח, הוא שהביא לקואליציה שלו את הניצחון. היכולת הזו איננה רק פרי עבודה קשה; היא התאפשרה גם אודות לסמכות שיש לו בעיני כול הגורמים הפוליטיים והרבניים בקואליציה הזו.

הדבר בולט ביתר שאת כשמביטים במה שאירע למחנה השמאל והערבים. בסך הכול המחנה הזה לא הביא פחות בוחרים לקלפי, אבל חוסר הארגון שלו וחוסר הסמכות של יאיר לפיד, הביאו לכך שהוא היה מפורד ומפוזר, מה שגרם לו לאבד את המנדטים שהביא. מרץ והעבודה שהלכו בנפרד, הערבים שמיצו את כל אפשרויות הפיצול שלהם והמאבק בין גנץ ללפיד על המועמדות לראשות הממשלה. כל אלה הביאו לכישלון הפוליטי של השמאל.

אבל כישלונו של השמאל נעוץ במישור עמוק יותר. מלבד רל"ב, אין שום רעיון אידאולוגי מארגן למחנה השמאל. אפילו רעיון שתי המדינות כבר לא רלוונטי ורוב הציבור התפכח ממנו. שום דבר משותף אין בין גנץ לערבים, בין ליברמן למרץ והעבודה, בין לפיד לערבים ולליברמן. הכישלון של מחנה השמאל נעוץ ברמה ההיסטורית ומתמצה במסקנה ששוב ניצחו היהודים את הישראלים. בניגוד למחנה נתניהו שהרעיון של הזהות היהודית משותף לכולו ומאחד אותו, לשמאל אין שום רעיון מאחד. וכשברמה האידאולוגית אין שום דבר משותף, הכישלון הפוליטי אינו מפתיע.

זה כנראה הלקח העיקרי שמחנה השמאל אמור להפיק מהבחירות האלה. הזהות היהודית, על כל המנעד שלה, מהחרדים, דרך הכיפות הסרוגות למיניהן ועד המסורתיים מצביעי הליכוד, היא הרוח המשותפת שנותנות עומק היסטורי ובסיס אידאולוגי מוצק לקואליציית נתניהו. מרכיבים רבים מידי של מחנה השמאל מנוגדים לתוכן הזה: במישור המדיני מתבטא היעדר תודעה יהודית מפותחת בנכונות לוותר על חלקי ארץ ישראל ובראייתה אמצעי ולא ערך ואידאל, ללא שום פרספקטיבה היסטורית. היעדר זה הוא גם המקור להתמסרות-בקלות של מחנה השמאל לרעיונות הפוסט מודרניים, הפרוגרסיביים, הליברליים-רדיקליים. בתחום הזה לא מדובר רק במצביעי מרץ והעבודה; אם גם צה"ל נכנע לרעיונות פמיניסטים קיצוניים ולאג'נדות להט"ביות, הרי שהרעיונות האלה חדרו גם למחנה השמאל-מרכז כולו. גם בנושא הרוח הלאומית ניכר החוסר בתודעה היהודית איתנה: השיח על מדינת כל אזרחיה ואובדן הגאווה הלאומית. הניתוק מהזהות היהודית הוא שמרחיק מהשמאל את הרוב היהודי. הוא שורש כישלונו.

מן הסתם מחנה השמאל נערך עכשיו לחזרה לבלפור, לכיכרות, לגשרים ולדגלים השחורים, ומתכוון לעשות לימין מה שהימין עשה לממשלה הקודמת: מסע הסתה, פלגנות ושנאה. בן גביר וסמוטריץ מצד אחד והחרדים מהצד השני, ומעל כולם "הנאשם" בנימין נתניהו, יכולים לספק הרבה חומר למסע הפצת רעל כזה, אבל לא יהיה בו שום תבונה או בגרות, אלא רק ביטוי לבכיינות, ייאוש ושחרור תסכולים.

ברמה ההיסטורית הזהות היהודית מנצחת. השמאל לא יוכל לה. גם לא בסיוע המגזר הערבי. עליו להפיק לקחים ולבנות את עצמו על בסיס חדש. זהות יהודית איננה בהכרח זהות דתית. רוב מצבעי הקואליציה שניצחה בבחירות אינם שומרי מצוות; הם יהודים בזהותם הלאומית והתרבותית. אם השמאל רוצה לחזור ולהיות רלוונטי לרוב הציבור הישראלי, הוא חייב להתחבר לזהות היהודית. הוא כמובן צריך לעשות זאת בדרכו שלו, אבל ללא עומק יהודי, לאומי תרבותי והיסטורי, השמאל הישראלי הולך ומתדלדל, מתמעט, מתפזר ומתפרק. בהיעדר בסיס יהודי שיפיח בו נשמה גם התוכן החילוני החיובי והחיוני שהוא הביא לעם ישראל בדורות האחרונים הולך ומתנוון. ככה לא בונים מדינה.

 

 

לפיד רץ למרחקים ארוכים

לפיד בונה בתבונה, שלב אחרי שלב, בסבלנות רבה ובמשך שנים, כוח פוליטי מרכזי בשמאל הישראלי ואת עצמו כמנהיגו הבלתי מעורער. לפיד שואף להיות בנימין נתניהו של השמאל הישראלי.

 בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 28.10.22

אחת השאלות המעניינות במערכת הבחירות הנוכחית היא מהי מטרתו של ראש הממשלה יאיר לפיד בבחירות האלה. לכאורה שואף לפיד להקים ממשלה בראשותו, אבל גם הוא יודע שהדבר כמעט בלתי אפשרי. גם אם קואליציית נתניהו לא תשיג את 61 המנדטים המיוחלים, לפיד יתקשה מאוד להקים ממשלה. ככול שהדבר תלוי בו אין לו בעיה להיעזר באחמד טיבי ואיימן עודה, אם לא כחלק מהקואליציה הרי כתומכים מבחוץ, אבל גם הוא יודע שהסיכוי להקמת ממשלה כזו שואף לאפס. ייתכן שבני גנץ יהיה מוכן לשקול זאת, אבל אנשי הימין שברשימתו יתקשו להשלים עם מהלך כזה. מה עוד שממשלה כזו לא תוכל להחזיק מעמד ותתפרק בזמן קצר בדיוק כפי שקרה לממשלה הקודמת ומאותן סיבות.

השאלה מתחדדת לאור העובדה שלפיד לא מהסס לשתות קולות מהמחנה שלו. הוא מודע היטב לעובדה שהעבודה ומרץ נמצאות על גבול אחוז החסימה ולפחות אחת מהן עלולה שלא לעבור אותו, מה שיסכן את יכולתו להקים גוש חוסם לקואליציית נתניהו. בכול זאת הוא מנהל קמפיין כנגד שתיהן בדגש על מפלגת העבודה. שתי העובדות האלה מוליכות למסקנה שלפיד לא יכול לנצח במערכת הבחירות הנוכחית ומחזקות את השאלה לאן בדיוק הוא חותר.

התשובה נעוצה בהבנה שיאיר לפיד רץ למרחקים ארוכים. בימין יש נטייה לזלזל בו אבל מי שמתבונן באובייקטיביות במה שעשה לפיד מאז נכנס לשדה הפוליטי יודע שאין לזלזול הזה שום מקום. גם מי שלא מסכים לעמדותיו הפוליטיות לא יכול להתכחש לעובדה שלפיד בונה בתבונה, שלב אחרי שלב, בסבלנות רבה ובמשך שנים, כוח פוליטי מרכזי בשמאל הישראלי ואת עצמו כמנהיגו הבלתי מעורער. לפיד שואף להיות בנימין נתניהו של השמאל הישראלי.

הניתוח הזה מוליך למסקנה שלפיד לא חותר לנצח בבחירות הקרובות אלא רק ליצור לעצמו את הבסיס הפוליטי שיאפשר לו ניצחון והקמת ממשלה בהמשך. המטרה הראשונה שלו היא להגיע כמה שיותר קרוב לקידומת של 30 המנדטים, לקבע את עצמו ברמה הזו ולהפוך בכך ליריב שקול לחלוטין לליכוד. לכן אין לו בעיה להוריד את מפלגת העבודה אל מתחת לאחוז החסימה. בראייה לטווח רחוק מספיקה מבחינתו לגוש שהוא יוצר מפלגה אחת משמאלו. אם מחירה של השאיפה שלו לקידומת ה-30 מנדטים הוא נפילת העבודה, הרי הפסדו יצא בשכרו.

התוצאה הטובה ביותר שלפיד יכול לצפות לה היא כמובן שנתניהו לא יגיע ל-61 מנדטים והוא יוכל ליצור מולו גוש חוסם. אמנם במצב כזה סביר שלפיד לא יוכל להקים ממשלה, אבל אין לו צורך בזה. כבר עתה הוא ראש הממשלה. למערכת הבחירות הבאה, הששית, הוא יגיע כראש ממשלה מכהן שהציבור הרחב מתרגל לראות בו מנהיג לאומי בשל ולגיטימי לחלוטין, כמנהיג "גוש השינוי" וכמי שמסוגל להתמודד ראש בראש מול כול מנהיג מהימין. נתניהו הולך ומאבד מזוהרו בכול מערכת בחירות נוספת ולפיד מעריך שמהעמדה שהוא יוצר לעצמו הוא יוכל לנצח אותו במערכת הבאה. כל שכן במקרה שנתניהו יפרוש ויפנה את מקומו בראשות הליכוד לבכיר אחר מהמפלגה. במצב כזה מצבו של לפיד יהיה מצוין: ביום שאחרי נתניהו גוש הימין יתפרק והליכוד יעבור טלטלה עזה שלא תאפשר לו להעמיד דמות שתוכל להתמודד בקלות אם המעמד שיוצר לעצמו לפיד.

אבל גם אם קואליציית נתניהו תצליח להקים ממשלת ימין צרה, לפיד יוכל לבסס את העמדה הפוליטית שתאפשר לו ניצחון בהמשך. ממשלת ימין צרה לא תחזיק מעמד לאורך זמן. לא רק שהיא תיפול קורבן לכל חבר כנסת צדדי ולגחמותיו, אלא שהיא גם תעורר זעם והתנגדות עצומה משמאל. שוב חצי מהעם ירגיש שגנבו לו את המדינה, שהחרדים מנצלים אותו ושבן גביר וסמוטריץ' מוליכים אותה למחזות הזויים. קל יהיה להתסיס את חצי העם הזה כנגדה בדיוק כפי שקל היה להתסיס את חצי העם מימין כנגד הממשלה הקודמת. ימיה יהיו ספורים.

כמי שיעמוד בראש הקמפיין להפלת ממשלת הימין הצרה הזו, לפיד רק ימשיך להיבנות ממנה. לבחירות שאחרי כן, כך הוא מקווה, הוא יופיע כמנהיג הבלתי מעורער של גוש השמאל, יריב ראוי לנתניהו, כל שכן למי שיבוא במקומו בימין, יוכל למשוך לצדו מנדטים מן המרכז-ימין, מה שיאפשר לו לנצח בבחירות ולבסס את מעמדו כמנהיג לאומי. אם כן, לא הבחירות הקרובות עומדות בראש מעייניו של לפיד, אלא אלו שאחריהן. כל עוד הימין ממשיך להשתעבד למשפחת נתניהו, שלא להפיק לקחים ולסמוך על מזלו הטוב כמהמר בקזינו, שום דבר רציני לא עומד בדרכו של יאיר לפיד להוציא את תוכניתו האסטרטגית אל הפועל.

 

 

 

השתיייה החלה

אין אצל נתניהו איפה ואיפה. הוא מתייחס לכול בעלי בריתו באופן שוויוני. זה לא שיש לו משהו אישי נגד בן גביר; גם את הקולות של הציונות הדתית הוא מנסה לשתות בלי שום נקיפות מצפון.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 21.10.22

"תקרית חריגה" הגדירו כלי התקשורת את מה שאירע במוצאי שמחת תורה בכפר חב"ד. באירוע של ההקפות השניות ח"כ בנימין נתניהו לא היה מוכן לעלות לבמה כל עוד ח"כ איתמר בן גביר לא ירד ממנה. יועציו של נתניהו חשבו שתמונה משותפת שלו עם בן גביר עלולה להזיק לו פוליטית. למרות הגדרת התקרית כחריגה שום דבר חריג לא היה בה. כך נוהג נתניהו עם כל שותפיו ובעלי בריתו. כשהוא צריך אותם הוא יודע לחבק אותם בחום. כשמבחינתו הם עשו את שלהם, אין לו שום בעיה להפנות להם את הגב.

גם נתניהו יודע שמתוך כ-12-13 המנדטים שמקבלת בסקרים מפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ', כשמונה באים בזכות בן גביר. זה נראה לו מוגזם ומיותר לחלוטין. מבחינתו המנדטים האלה שייכים לליכוד והוא לא עומד לוותר עליהם בקלות. ההגעה של נתניהו לכפר חב"ד לא הייתה מקרית; תנועת חב"ד ואוהדיה הם מאגר קולות ידוע של תנועת כך בעבר ושל בן גביר בהווה. להגעתו של נתניהו לכפר הייתה מטרה מוגדרת מאוד: לשתות את הקולות של בן גביר.

יועציו מיהרו להסביר שתמונה משותפת של נתניהו עם בן גביר עלולה הייתה לפגוע באפשרות להקים ממשלה עם גנץ לאחר הבחירות, אבל כדאי לקחת את הנימוק הזה, הבעייתי כשלעצמו, בערבון מוגבל. תמונה משותפת של נתניהו עם בן גביר, כל שכן לחיצת יד או אפילו טפיחה על השכם, כפי שהיינו יכולים לצפות משותפים פוליטיים, עלולה לשדר לליכודניקים שבן גביר הוא שותף לכול דבר ועניין ושהצבעה למענו שוות ערך להצבעה לליכוד. זו הסיבה העיקרית לתקרית; נתניהו לא מתכוון לתת למצביעי ליכוד מסורתיים להמשיך להיסחף אחרי בן גביר. הוא יצטרך את הקולות שלהם למחרת הבחירות.

בכלל, נתניהו מתחזק בעת האחרונה. אם לא בסקרים הרי שלפחות מבחינה רוחנית. הוא מרבה לחבוש כיפה בימים אלה ולפקוד בתי כנסת. להקפות בכפר חב"ד הוא הגיע ישירות מההקפות בשכונת הדר גנים בפתח תקווה. "אנחנו נדאג לציונות הדתית שנמצאת בתוך הליכוד, וגם ליד הליכוד", אמר שם לתומכיו. אין אצל נתניהו איפה ואיפה. הוא מתייחס לכול בעלי בריתו באופן שוויוני. זה לא שיש לו משהו אישי נגד בן גביר; גם את הקולות של הציונות הדתית הוא מנסה לשתות בלי שום נקיפות מצפון. היינו מצפים ממנו שינסה לחדור למעוזיו של לפיד במרכז הארץ או אולי לאלה של בנימין גנץ, אבל למה להתאמץ ולחפש קולות קשים להשגה אצל יריבים פוליטיים כשהציונות הדתית בעלת בריתו היא מאגר מנדטים קל רך וזמין. הוא מעדיף את בתי הכנסת הסרוגים על הקניונים והפאבים של תל אביב. 

לא רק שמבחינת נתניהו הליכוד ידאג לציונות הדתית בכלל וגם לזו "שלידו"; הוא לא מבין כלל מה הצורך במפלגות שמייצגות את הציונות הדתית. יומיים לפני יום כיפור, בכנס עם אנשי כיפות סרוגות בבית כנסת ברחובות, תמה נתניהו על עצם קיומן של מפלגות כאלה: "לציונות הדתית יש בית בליכוד", אמר שם. "הליכוד הוא הבית. הרעיון של מפלגה סקטוריאלית – מי שרוצה יכול לעשות, אבל אין צורך בזה". זו לא רק איילת שקד; מבחינתו גם את סמוטריץ' לא צריך.

האמת היא שנתניהו צודק. אם כול מה שמייצגות מפלגות הציונות הדתית למיניהן הם רק אינטרסים צרים אזי הליכוד יכול לדאוג לציבור שלהם טוב יותר. אם מדובר על תקציבים לאולפנות לפי מפלגה אחת, או לשאלות כבדות המשקל של חומש וחיבור ההתיישבות הצעירה לחשמל לפי מפלגה אחרת, עדיף כבר להשאיר את המשימות האלה לליכוד. יש בו די חברי כנסת ועסקנים חובשי כיפות סרוגות ואוהדי ארץ ישראל שיכולים לייצג את האינטרסים האלה בנאמנות. ולא שהדברים האלה אינם חשובים; הם חשובים מאוד, אבל אלו פירורים קטנים מתוך חזון גדול שאותו כבר אי אפשר לשמוע מנציגיה הפוליטיים של הציונות הדתית. וכשהנושאים הללו מופיעים כפרטים, מנותקים מהמכלול הגדול והמאיר, הם נותרים זרים ומוזרים ולא מתיישבים על דעתם של רבים בחברה הישראלית. 

מהחזון הגדול של הראי"ה קוק, חזון חיוני מאין כמוהו לחברה הישראלית בעת הזו, נותרו פירורים: אולפנות, מאחזים, חשמל, אישורי בניה ומאבק בתנועה למען הלהט"ביות. את אשר כואב הנביא על מה שעשו בני דורו לתורת ישראל, עשינו אנו תלמידי הרב קוק לתורתו: "והיה להם דבר ה' צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם למען ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו".

 

 

 

 

 

 

 

הפעם אבחר בפתק לבן

לא מעניין אותי שגוש נתניהו, שעדיין קורא לעצמו גוש הימין, ינצח. כל שכן שאין לי שום עניין שגוש השמאל והערבים ינצח. בעת הזו כל ממשלה צרה היא אסון לישראל ולא אתן את ידי לתקומתה. 

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 14.10.22

מחנה המתלבטים לקראת הבחירות הקרובות נראה רחב מתמיד. יש המתלבטים באיזו מן המפלגות לבחור ויש שמתקשים להחליט אם בכלל להגיע לקלפי או לצאת עם המשפחה לטיול בגליל. לי אין התלבטויות לקראת הבחירות הקרובות. אני סגור על עצמי לגמרי. אגיע לקלפי ואטיל לתוכו פתק לבן.

הקיבעון הפוליטי המתמשך בו שני הצדדים מתגודדים משני עברי חומת הפרדה, מסיתים אלה כנגד אלה, פוסלים אלה את אלה, צובעים אלה את אלה בצבע שחור ורואים אלה באלה איום קיומי, הוא אסון בעיני. המצב שבו כל מי שמנסה לפרוץ את המבוי הסתום, ומשני הצדדים, מוכרז כבוגד נוכל ושקרן וזוכה ללינץ' פוליטי, מאוס בעיני. המצב בו אין שום פוליטיקאי במערכת שמעז להיות מבוגר אחראי, שמוכן להתייצב במרכז המערכת בלי להיכנע לצד מסוים, שמרגיש חובה ואחריות לאחד בין הניצים, הוא בעיני בלתי נסבל. בעיני אף אחד מכול ראשי המפלגות ואנשיהן לא ראוי לבחירה. רובם בונים את הפוליטיקה שלהם על קיטוב, שנאה, הסתה, פסילה ועין רעה. במשחק הזה אני לא מוכן להמשיך לשחק. לא תשסו אותי. תסתדרו בלעדי.

השנה האחרונה לימדה אותי בין השאר שני דברים מרכזיים: למדתי מה הרגישו אנשי השמאל במשך 12 שנות שלטון הימין ולמה בדיוק הם התכוונו כשטענו שמסיתים נגדם ומסמנים אותם כבוגדים. למדתי גם שכשחצי העם מרגיש שגנבו לו את המדינה, ובשנה האחרונה זו הייתה התורנות של החצי הימיני, שום ממשלה לא תוכל להתמודד עם שלל האתגרים עמן החברה הישראלית ומדינת ישראל חייבות להתמודד. חזיתי במו עיני בזעם של תומכי גוש נתניהו, ראיתי באיזו קלות מעוררים בהם את הזעם הזה, והבנתי שכך זה עובד בשני הצדדים.

לא מעניין אותי שגוש נתניהו, שעדיין קורא לעצמו גוש הימין, ינצח. כל שכן שאין לי שום עניין שגוש השמאל והערבים ינצח. בעת הזו כל ממשלה צרה היא אסון לישראל ולא אתן את ידי לתקומתה. גם אם זו תהיה ממשלת ימין. המחשבה שצד אחד יכניע את השני בסופם של סבבי הבחירות האומללים האלה, נראית לי ילדותית. עם קשה עורף אנחנו. משני הצדדים. שום צד לא יכפה על האחר את סדר היום שלו על אפו ועל חמתו. רק הופעה של אחדות חדשה, שתיוולד מתוך המאבק הזה, תוכל לרפא את הפצעים.

לו הייתי בוחר, היה זה באופן טבעי בחירה באחת מהמפלגות שמייצגות את הציבור הציוני דתי. לא בגלל המגזריות, אלא בגלל החזון שהוא נושא מעצם הווייתו. לטעמי במצב הקיבעון הפוליטי העמוק בו אנו נמצאים כבר חמש מערכות בחירות, הציונות הדתית הייתה אמורה להיות זו שמייצרת אחדות חדשה ומחברת את שני המחנות. אבל שתי המפלגות שרצות הפעם בשם הציונות הדתית מתכחשות לתפקידן. הן לא מסוגלות לייצר פוליטיקה ציונית דתית עצמאית וממילא לא יכולות למלא את תפקידן. התלות הפוליטית שלהן בליכוד בכלל ובנתניהו בפרט; חוסר העצמאות המחשבתית והאידאית; חוסר היכולת להיות לאנשים במקום שאין איש, מעידה על פוליטיקה קטנה, אינטרסנטית, שכונתית ומגזרית. לא שום דבר מהחזון הגדול עליו דבר הרב קוק. האחיזה הזו בסינר של הליכוד ונתניהו, כפי ששתי המפלגות האלה עושות; חוסר היכולת להשתחרר ולעמוד על רגליהן לבדן; חוסר המעוף והיכולת לחשוב בגדול, בצורה כלל ישראלית, כלל לאומית ומתוך פרספקטיבה היסטורית, הופכת בעיני את שתיהן לכישלון עמוק של הציונות הדתית: "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". אם זה מה שאתם בוחרים – זה מה שתקבלו. אני לא אבחר בזה.

ראיתי הכול בשנה האחרונה. מהצד הפוליטי שבו הייתי, הדברים נראו בבהירות רבה. דברים שראיתי מכאן, אי אפשר היה לראות משם. היה מקום להרבה ביקורת על הממשלה האחרונה. היא הייתה שנויה במחלוקת ובצדק. אבל לא מתיחת ביקורת עניינית ראיתי. לא דיון אחראי ורציני. ראיתי הכפשות, הסתה פרועה, שקרים, האשמות שווא, מצור מכוער על ח"כים, בתיהם ומשפחותיהן, ובעיקר המון גדול ועצום שפוליטיקאים קטנים מסוגלים לסובב אותו על אצבע קטנה ולשסות אותו בקלות ביריביהם. ראיתי הרבה זעם אבל הוא לא היה קדוש. הוא נאמר בשם התורה ובשם כל הקדוש והיקר לנו, אבל לא היה בו שמץ מכול אלה. אלה שארגנו והנדסו את "הזעם הקדוש" הזה בזויים בעיני; הם לא ראויים להנהגה. בוודאי לא לקול שלי. שיסתדרו בלעדי.

אינני קורא לאחרים לנהוג כמוני. זו עמדה אישית לחלוטין. בבחירות הקרובות לא אבזבז את קולי, להיפך, אעשה בו את הדבר ההגיוני, הממלכתי והמוסרי היחיד שאני יכול לעשות בו: אטיל פתק לבן.

 

 

 

הכול בשביל הבייס

הליכוד הוא מפלגת שלטון וכל מה שהוא רוצה הוא לחזור לשלטון. לא כדי לחולל מהפכות ולא כדי לקדם חזון. שלטון לשם שלטון.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 7.10.2002

בצדק רב הצביע כאן ארי שביט בשבוע שעבר ("המהפכה המשפטית של נתניהו") על כך שראש האופוזיציה ח"כ בנימין נתניהו "מסרב לגלות לציבור מה הן תכניותיו בנוגע למערכת המשפט". שביט חושש שהליכוד מתכוון לחולל מהפיכה משפטית אם יעלה לשלטון, ומתריע שאם זו כוונתו, עליו לפרש אותה בפני הציבור כדי שידע במה בדיוק הוא עומד לבחור בבחירות הקרובות. אם לא כן, אומר שביט בצדק, יהיה זה מהלך לא דמוקרטי, ומביא מספר תקדימים כאלה בפוליטיקה הישראלית מהעבר.

נראה ששביט לא צריך להיות מודאג יותר מידי. נכון, נתניהו מטשטש במכוון את תכניותיו בנושא מערכת המשפט, אבל העמימות הזו לא נועדה להטעות את אנשי גוש "רק לא ביבי", אלא דווקא את תומכיו שלו. אותם הוא מנסה להטעות. נכון, כפי שכתב שביט, נתניהו נותן לחברי הכנסת של הימין להתלהם כנגד מערכת המשפט: "ברחובות משתוללת סופת אש של מרי ושנאה נגד מערכת המשפט. היא מלהיטה חלק גדול מהבוחרים", כותב שביט, אבל זו בדיוק כול מטרתה – לגייס את הבייס. ככול שזה נוגע לליכוד בכלל ולנתניהו בפרט, זו איננה תכנית עבודה לתקופה של אחרי הבחירות, אלא לתקופה שלפניהן. שביט יכול לשון בשקט בלילה; גם אם נתניהו ינצח בבחירות הוא לא מתכוון לעשות הפעם שום דבר שהוא לא עשה בשתיים עשרה שנות שלטונו הקודם.

בכלל, לליכוד אין שום חזון לשום מהפכה. הוא לא מתכוון להפוך את ישראל למשהו שונה מאשר היא היום. הוא גם לא מתכוון לקדם את התחייה כהוא זה. פה ושם שיפורים קטנים ברוח מחנה הימין כדי לספק את הבייס, אבל לא שום דבר מעבר לכך. הליכוד הוא מפלגת שלטון וכל מה שהוא רוצה הוא לחזור לשלטון. לא כדי לחולל מהפכות ולא כדי לקדם חזון. שלטון לשם שלטון.

אגב, כך זה גם בצד השני. גם ראשי מחנה המרכז-שמאל לא מעוניינים בשלטון כדי לקדם חזון כלשהוא. גם הם מוכרים חזון רק כדי להגיע לשלטון. דברי ראש הממשלה יאיר לפיד על תכנית שתי המדינות לא נועדו להיות תכנית עבודה מדינית מעשית, כפי שהוא עצמו יודע ואף ציין, אלא תכנית עבודה למערכת הבחירות. דברי לפיד נועדו לתומכי מחנה רק לא ביבי, בדיוק כפי שהטשטוש של נתניהו באשר לכוונותיו לגבי מערכת המשפט נועד למחנה תומכיו. אין לו שום כוונה לחולל שינוי יסודי במערכת המשפט. נתניהו רוצה בדבר אחד בלבד: לחזור לבלפור. מי כמוהו יודע שבמצב הנוכחי של החברה הישראלית אי אפשר לחולל שום שינוי משמעותי ואי אפשר להתמודד עם שום אתגר העומד בפנינו.

פרשת ההסכם המסתמן עם לבנון על שדה הגז היא דוגמה טובה כדי להבין עד כמה אנחנו תקועים. לאזרח מן השורה אין באמת דרך לדעת אם ההסכם המוצע טוב או רע ליהודים. לא בטוח שיש בו פשרות או אפילו וויתורים מופלגים, כטענת דוברי האופוזיציה, וגם אם כן, לא בטוח שאין בהם הגיון בריא ומועיל. אבל כשרואים את הדיון הציבורי בנושא, אפשר לראות עד כמה הוא ברור ופשוט: מי שמתנגד לממשלה מתנגד להסכם ומי שתומך בה תומך בהסכם. שום דבר יותר מורכב מזה אי אפשר לשמוע בנושא.

ההסכם עם לבנון הוא רק דוגמה. כך בדיוק גם בנושא הגרעין האיראני. גם בו מטבע הדברים אין לאזרח מן השורה, ואפילו לא לרוב אלה שמביעים את דעתם וממליצים את המלצותיהם, שום מושג מינימלי על מה מדובר. אבל הוויכוח בשיאו. אם אתה שייך לגוש "רק ביבי", הרי שהממשלה הנוכחית מביאה אסון כבד על מדינת ישראל, גם בנושא הזה. ואם אתה תומך בממשלה, הרי שמי שהביא עלינו את אסון הגרעין האיראני הוא בנימין נתניהו שלא עשה מספיק כדי למנוע מאיראן להתגרען ומה שכן עשה הוא כישלון מוחלט וידוע מראש.

טוחנים אצלנו מים, ארי. אף אחד מן הצדדים לא מתכוון באמת. הכול נועד להלהיט את התומכים. וגם אם הוא מתכוון, הוא יודע שאי אפשר לעשות שום מהלך משמעותי כשחצי העם מתנגד. אתה יכול לשון בשקט, ארי; שום דבר יסודי לא הולך להשתנות. גם אם נתניהו יגשים את מאווייו ויחזור לבלפור, מערכת המשפט לא עומדת להשתנות. אפילו חאן אל אחמר תישאר על תילה. גם תושביה יכולים לישון בשקט. ישראל של העשור האחרון תקועה חזק ולא נראה כרגע באופק שום דבר שעומד להוציא אותה מהקיבעון העמוק בו היא שרויה.

 

זמן המסורתיות האשכנזית

התשובה לארץ ישראל חייבה מרד ביהדות המסורתית. החיבור מחדש לזהות היהודית, שהוא התשובה על התשובה הזו.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 30.9.2002

מתפללי בית הכנסת "הנשיא" בשכונת רחביה בירושלים זכו לאורח יוצא דופן בתפילת היום השני של ראש השנה האחרון: נשיא המדינה יצחק הרצוג. זה היה ביקורו הראשון כנשיא בית הכנסת הזה. שמו של בית הכנסת ניתן לו לאחר פטירת הנשיא יצחק בן צבי שהתפלל בו באופן קבוע. בשנותיו הראשונות של בית הכנסת שהוקם בשנת  1932, שכן במקום כולל בראשותו של הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, סבו של הנשיא הנוכחי.

לא רק הרקע ההיסטורי הזה מעיד על כך שהנשיא הרצוג חזר הביתה אלה גם התנהלותו בתפילה. כמי שנקלע כאורח לתפילות החג בבית הכנסת, אני יכול להעיד שהרצוג התנהג כאחד האדם לאורך כל התפילות וניכר היה שתפילתו שגורה בפיו והפרקטיקה שלה מוכרת לו היטב.

כמי שגדל בבית מסורתי והתחנך גם בבתי ספר דתיים, ממשיך הנשיא את מסורת אבותיו בדרכו שלו. אי אפשר להגדיר אותו כדתי, אבל גם לא כחילוני. ההגדרה הנכונה שלו על הרצף הדתי-חילוני אמורה להיות מסורתי, אבל למעשה הוא נופל בין הכיסאות. בעולם של יוצאי עדות המזרח התופעה של המסורתיות מוכרת ולגיטימית; למעשה המסורתיות של ימינו היא מזרחית. בעולם האשכנזי, לעומת זאת, עדיין שולטת בתודעה הדיכוטומיה של חילוני-דתי, שחור לבן, אין אמצע. אבל במציאות, בניגוד לתודעה, המסורתיות האשכנזית הולכת ומתפתחת והגיע הזמן לקרוא לה בשמה, לאפיין אותה ולתת לה לגיטימציה.

המסורתיות האשכנזית הולכת ונוצרת משתי תנועות הפוכות. האחת היא תופעת הדתיים לשעבר. הדתל"ש כבר אינו "דתי" אבל גם איננו "חילוני"; לא בהליכות חייו, ובוודאי שלא בהשקפת עולמו. בית הכנסת אינו זר לו ובדרכו שלו הוא יהודי מאמין. התנועה השנייה שיוצרת את התופעה של מסורתיות אשכנזית היא מה שמכונה "התחזקות". יותר ויותר חילוניים מרגישים צורך להתחבר לזהותם היהודית ולאמץ ממנה חלקים כאלה או אחרים על פי מידתם ובחירתם.

טועה מי שחושב שהאשכנזים יכולים לאמץ את המסורתיות המזרחית כפי שהיא או לראות בה דגם לחיקוי. המסורתיות האשכנזית בה אנו עוסקים שונה מזו המזרחית. העולם הספרדי לא עבר את משברי ההשכלה, הכפירה והאתאיזם הציוני, שעברו על  העולם האשכנזי. הרצף של העברת המסורת היהודית לא נפסק בו מעולם. המסורתיות האשכנזית לא תוכל להיות המשך פשוט וישיר של מסורת שמועברת דרך המשפחה מדור לדור. היא חייבת להיות יצירה של חיבור מחודש לזהות היהודית הנעשה מתוך הכרה ובחירה ומתוך החלטה אישית של כל אחד ואחת בפני עצמם. בניגוד למסורתיות המזרחית, שהיא לבבית וטבעית בעיקרה ואיננה זקוקה כלל לתפיסת עולם מגובשת ומסודרת ולבניין על אידאולוגי שיצדיק ויסביר אותה, המסורתיות האשכנזית תהיה הרבה יותר אינטלקטואלית. היא תיווצר דרך הראש, ורק אחרי כך ומתוך כך, תימצא את דרכה גם ללב.

במיוחד בעשרת ימי התשובה שאנו בעיצומם, חשוב לזכור שאנחנו נמצאים בדורות של תשובה. השלב הראשון שלה היה עצם חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל. אין תשובה גדולה מזו, בין אם נעשתה עם כיפה או בלעדיה, בין אם נעשתה מתוך הכרה ואידאליזם או מתוך אילוץ וכורח. אנחנו נמצאים היום בתחילתה של הקומה השנייה של התשובה של דורותינו: התשובה לעצמנו, לתרבותנו, לזהותנו ולתודעתנו היהודית. טועה מי שמצפה שכל עם ישראל יהיה דתי, כל שכן חרדי, כמוהו. התוצר של תהליך התשובה הציבורי וכלל לאומי הזה לא יהיה יהדות מהסוג שאנחנו מכירים, שעוצבה ברובה, על שלל מאפייניה, בדורות האחרונים של הגלות. זו תהיה חברה שעיקר בניינה ומניינה יהיו המסורתיים, משני הסוגים האמורים. כמובן, כדי שמסורתיות כזו תוכל להתקיים יהיה צורך בתלמידי חכמים ששומרים קלה כחמורה ועוסקים בתורה יומם ולילה, אבל התהליכים האלו יפעלו לא רק על כלל הציבור אלא גם על האליטה של נושאי התורה. הם יהיו הרבה יותר מחוברים לציבור, קשובים לו, סבלניים ויוכלו להכיל את היהדות המסורתית שלו ולתת לה לגיטימציה לכתחילה, ולא רק בדיעבד.

בתשובה הפרטית עסקו  חכמי ישראל במשך כל דורות הגלות, אבל התשובה הציבורית, שהיא מעצם מהותה תופעה ארץ ישראלית, שונה ממנה. הרב קוק מאפיין אותה כתהליך הדרגתי בן ארבעה שלבים: כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת, ורק בסוף: קיום הדת. את השלבים הראשונים של מהלך התשובה הלאומית הזו אנחנו כבר רואים נוכח עיננו. התשובה לארץ ישראל חייבה מרד ביהדות המסורתית. החיבור מחדש לזהות היהודית, שהוא התשובה על התשובה הזו.

 

רוחות מלחמה ביהודה והשומרון

הדבר היחיד שניתן לומר בביטחון על המצב שנוצר ביהודה והשומרון הוא שהוא זמני וארעי ובכל רגע עתיד להתפוצץ.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 23.9.2022

הצינה ורוחות הסתיו של חודש אלול וערב ראש השנה בהרי יהודה והשומרון מעלות בזיכרון את התקופה המקבילה בשנת 2000. גם אז, כמו היום, לא רק ריחו של הסתיו הורגש באוויר אלא גם ריחו של מתח בטחוני חריף שמאיים להתפקע. והוא אכן התפקע. בעיצומן של תפילת השחרית ותקיעות השופר פרצה האינתיפאדה השנייה בפרץ של אלימות, אש ותימרות עשן.  

כאז גם היום אפשר להריח באוויר ההרים את ריחו של עימות אלים מתקרב. ליידויי אבנים כבר התרגלנו אבל פיגועי הירי שהפכו ליומיומיים מהווים הסלמה מסוכנת שאי אפשר להתעלם ממשמעותה. ההתדרדרות הביטחונית שמאיימת לצאת משליטה היא פרי נסיבות שלאף אחד כבר אין שליטה עליהן. גל הטרור חייב את כניסת צה"ל לערים ג'נין, שכם וכפריהן, דבר שהביא להגברת החיכוך ולהתעוררות השטח הפלסטיני. מעצרים ליליים שהיו בעבר שגרתיים הפכו למבצעים קרביים מורכבים ומדממים. הרשות הפלסטינית כבר לא שולטת בשטח ולמרות כל הניסיונות של מערכת הביטחון לתחזק אותה, נראה שהשאלה כבר איננה האם תקרוס אלא מתי.

הדבר היחיד שניתן לומר בביטחון על המצב שנוצר ביהודה והשומרון הוא שהוא זמני וארעי ובכל רגע עתיד להתפוצץ. האדם חושב שהוא שולט במציאות, אבל היא חזקה ממנו. המתווה המדיני של אוסלו הניח שהרשות הפלסטינית תעשה עבורנו את העבודה ותילחם בטרור, אבל המאבק בינינו לבין הערבים על הארץ הזו עמוק ושורשי ממה שאלה המעורבים בו, משני הצדדים, יכולים לעלות על דעתם. כוחות תת קרקעיים, בהיסטוריה, בתרבות, ובעומק התת מודע של עמים וקיבוצים, חזקים מתכניותיהם של פוליטיקאים, גם עם כוונותיהם טובות.

מאיה קגנסקיה הייתה אינטלקטואלית ומבקרת ספרות יהודייה מרוסיה שעלתה לארץ כבר בשנות השבעים. קגנסקיה הייתה מבקרת ספרות מזן שנכחד. עומק הבנתה את הנפש הרוסית על נבכיה ונפתוליה וידיעתה את רוח התרבות הרוסית ושורשיה, אפשרו לה לנתח את הספרות הרוסית בעמקות שכבר קשה למצוא היום. כל מסה שלה היא יצירה מרשימה בפני עצמה. פה ושם היא גם נגעה, כבדרך אגב, בהשלכות מדיניות וגאופוליטיות של ניתוחיה הספרותיים. בקובץ המסות "דמדומי האלים", שנכתבו בשלהי המאה הקודמת וקובצו לספר שיצא בעברית בשנת 2005, כתבה קגנסקיה את המילים הבאות: "אם אינני טועה, והמיתולוגיה הרוסית-הפטרבורגית-הים-תיכונית עדיין חיה בתודעה הרוסית, כי אז במאה ה-21 אנחנו עוד נשמע על מלחמתה הגדולה של רוסיה באוקראינה – למען החזרת כל נמלי הים השחור לידיה, ובאמצעות זאת – למען חזרתה של רוסיה אל מקורותיה האימפריאליים (שם, עמ' 121)".

היחסים המדיניים הבינלאומיים, האינטרסים המנוגדים בין המעצמות, השתלשלותם של אירועים והתדרדרותם למלחמות, האישים המעורבים, כמו נשיא רוסיה וולדימיר פוטין ונשיא אוקראינה וולדימיר זלנסקי, כל אלה הם רק קצה קרחון; הם רק לבוש חיצוני לשאיפותיהן הפנימיות, הלא מודעות ברובן, של אומות עמים ותרבויות, ואלה מניעות את ההיסטוריה. בעומק התרבות הרוסית ובשורשיה העמוקים, מסבירה קגנסקיה, מוטבעת שאיפה עמוקה אל הים התיכון. לא רק שאיפה גיאופוליטית אלא תשוקה רוחנית-תרבותית, בעיקר ליוון הקלאסית. נשמתה של רוסיה תלויה בכך ואף אחד לא יוכל לעצור אותה מלנסות להגשימה במלואה. שאיפה זו כופה את עצמה על הנסיבות ועל האישים ומפעילה אותם בעל כורחם.

אם כך באשר לתרבות הרוסית העכשווית, שלדעת קגנסקיה שורשיה נעוצים בימי הצאר פטר הגדול, סך הכול כשלוש מאות שנים, מה נאמר אנחנו? הקשר שלנו לארץ ישראל איננו רק היסטורי או אפילו תרבותי. לא זכות היסטורית מניעה אותנו אלא כורח. והכורח איננו רק היסטורי אלא מטפיזי. הוא ברית. כך נבראנו אנחנו וכך נברא העולם. גם אם נרצה, לא נוכל להתכחש לברית הזו ולא נוכל שלא לשאוף להגשימה במלואה. ההתנגדות של העולם הערבי לשאיפת חזרתנו לעצמנו ולארצנו, שכרגע באה לידי ביטוי בטענה הכוזבת של הפלסטינים על הארץ הזו, לא תוכל לברית הזו. גם אנחנו עצמנו לא נוכל לה.

במוקדם או במאוחר יפרוץ מה שחייב לפרוץ, ואנחנו נמצא עצמנו בעל כורחנו לא רק במבצע מהסוג של "חומת מגן 2", כפי שדרשו השבוע פרנסי ההתיישבות ביהודה והשומרון, אלא באירוע מקיף הרבה יותר. הרשות הפלסטינית תקרוס, השטח יוצף בערב רב של ארגוני חבלה, טרוריסטים מטעם עצמם, כנופיות, חמולות חמושות ושאר בעלי כוח ואינטרסים, והאש תתלקח לא רק ביניהם אלא תופנה גם כלפינו. בלית ברירה יצטרך צה"ל להיכנס לערים ולכפרים ויאלץ לפרוק אותם מנשקם, על כל הכרוך בכך.

אין צורך לנסות לדמיין תרחישים אפשריים; המציאות תעלה על כל דמיון. דבר אחד ברור: המצב הנוכחי הוא זמני וארעי מעצם מהותו. תהיה זו ממשלת ימין או ממשלת שמאל, המציאות תכפה עליה את אמיתתה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שקד לא תזכה לרחמים ולסליחות

 חוסר היכולת של שני האגפים האלה של הציונות הדתית להשתחרר מנתניהו עומד לעלות להם ביוקר.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 16.9.22

עם התקפלותה של איילת שקד ונכונותה לחזור לחיקו הלוא מזמין של גוש נתניהו, נסתם סופית הגולל על הניסיון של ימינה ליצור ימין חדש במערכת הפוליטית. תמציתו של המהלך הייתה נכונות כנה ואמיצה לפרוץ את הקיבעון הפוליטי המתמשך והוא נשען על שתי רגליים: שחרור הציונות הדתית מהתלות הפוליטית בליכוד ובנתניהו לשם ניהול פוליטיקה ציונית-דתית עצמאית; יכולת נפשית לשמור על ערכי הימין גם תוך כדי שיתוף פעולה עם מפלגות שמאל מובהקות ואפילו עם מפלגה ערבית. אבל בניגוד לנפתלי בנט ולמתן כהנא, שקד מעולם לא הייתה שלימה עם המהלך.

שתי הרגלים האלה התגלו כחלשות וחסרות יציבות והיוזמה קרסה. היא הייתה אינטואיטיבית מידי ולא הייתה מנוסחת ומגובשת מבחינה אידיאולוגית. לא רק טרמפיסטים כעמיחי שיקלי ועידית סילמן לא הבינו כלל במה מדובר והתגלו כמשענת קנה רצוץ; אפילו איילת שקד וניר אורבך לא הצטרפו אליה מתוך מודעות מלאה ובלב שלם. מחנה הימין כולו לא היה בשל לשיתוף פעולה כן עם השמאל; הימניות שלו כל כך רדודה שכדי להגדיר ולקיים את עצמה היא מחייבת את שלילת השמאל ותדלוק קבוע של עויינות כלפיו. שלא לדבר על חוסר העצמאות של הציונות הדתית החרדלית, שלא מסוגלת להתנתק מהתלות בנתניהו ולאמץ פוליטיקה עצמאית שתאפשר לה להביא לידי ביטוי את מלוא ערכיה. הציונות הדתית נותרה עדיין בתודעה של סוג ב'.

וכך, בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, שקד התקפלה. עתה היא מבקשת מגוש נתניהו הן רחמים והן סליחות, והיא כנראה לא תזכה לא לאלה ולא לאלה. "נכון, עשיתי טעויות" הודתה שקד השבוע, "אבל תמיד פעלתי כשטובת מדינת ישראל לנגד עיני". שקד עדיין לא מבינה שעיקר אשמתה היא בדיוק בכך שטובת מדינת ישראל עמדה לנגד עיניה ולא טובת הגוש. על כך בדיוק לא מוכנים למחול לה; היא עלולה גם בעתיד להעמיד לנגד עיניה את טובת המדינה לפני הנאמנות העיוורת לנתניהו ולגוש. באשר לרחמים היא לא אמורה לצפות להם כלל. אמנם כל מה שמעניין את בעל הרחמים הוא לחזור לבלפור והוא יכול להיעזר בה להשגת מטרתו, אבל אין שום סיכוי ש"סביבתו הקרובה" תצליח להתאפק ולוותר על ההזדמנות לנקום בה.

הראשון שהגיב לשינוי הכיוון של שקד היה ח"כ בצלאל סמוטריץ. מסתבר שהוא מודאג מאוד. "שקד חייבת לפרוש מהמרוץ", אמר. "אין לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה והיא רק תשרוף קולות לגוש הימין". אין חכם כבעל ניסיון. בניגוד לשקד, שני סקרים בלבד שבהם לא עבר סמוטריץ' את אחוז החסימה הספיקו לו כדי להתעשת. כמה שעות בלבד אחרי פרסום הסקר השני הוא הזדרז להשתחרר משאיפות הגדלות שלו, קבל את רוב תנאיו של בן גביר וחזר אליו עם הזנב בין הרגליים כדי שיעביר אותו את אחוז החסימה. הבהילות הזו לא הייתה מקרית; סמוטריץ הבין היטב שעוד שני סקרים כאלה והתמונה של גודלו הפוליטי האמתי תתקבע בתודעה הציבורית. הוא העדיף להתקפל לפני שהציבור יפנים שאין לו אפילו ארבעה מנדטים משלו.

אבל עיקר דאגתו של סמוטריץ איננה מכך ששקד והבית היהודי לא יעברו את אחוז החסימה; אדרבה, הוא חושש מכך שהם כן יעברו אותו. שנה שלימה הוא עסק בחיסול ימינה כדי להישאר המפלגה הציונות דתית היחידה בשטח (כמו שמעידה גם התנכרותו למפלגת "נועם"), והנה, דווקא כשהוא על קו הסיום של הפרויקט הזה, זוכה הבית היהודי לתחיית המתים, עולה מחדש על המפה ומעמיד באור מגוחך את יומרתו של סמוטריץ' להיות מנהיגה היחיד של הציונות הדתית. מכך הוא מודאג.

חוסר היכולת של שני האגפים האלה של הציונות הדתית להשתחרר מנתניהו עומד לעלות להם ביוקר. נתניהו ישתה את שניהם. הוא יראה לבצלאל סמוטריץ' ולאורית סטרוק שהוא יודע לזעוק "געוואלד" באופן הרבה יותר אפקטיבי מהם. כך הוא נוהג לעשות תמיד לבעלי בריתו מהציונות הדתית. הוא לא רק ידאג ששקד לא תעבור את אחוז החסימה, אלא גם יוודא שהרשימה של סמוטריץ' לא תגדל הרבה יותר מעבר לגודלה הנוכחי. ככול שהקואליציה העתידית תלויה בנתניהו, בן גביר וסמוטריץ יהיו הראשונים שהוא יותיר מחוצה לה, כמובן רק אחרי שהם ימליצו עליו בפני הנשיא. אמנם סמוטריץ' הוא זה שהביא לנתניהו את הראש של בנט והפיל עבורו את הממשלה, אבל מומלץ לו שלא לצפות מנתניהו להכרת תודה. כשהוא יחוש על בשרו כיצד נתניהו מפר בעזות מצח את כל מה שהבטיח לו, הוא עתיד להתגעגע להפרת ההבטחות של בנט.

 

פחד גבהים חרד"לי

 תשובה לנועה איתם

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 9.9.2022

"התזה הייתה פשטנית", כתבה כאן נועה איתם בשבוע שעבר במאמר "סגולה למנהיגות" על הרעיון של תנועת מנהיגות יהודית. לדבריה טעה מי שחשב שאם רק יהיה לנו ראש ממשלה דתי תפתרנה כל הבעיות ונזכה לראות בראשית צמיחת גאולתנו. "כיפה ותפילין, ואפילו ציצית, אינן ערובה למנהיגות טובה ונאמנה", כתבה. הנה, תיראו מה קרה לנפתלי בנט.

איתם צודקת לחלוטין. המחשבה שראש ממשלה עם כיפה הוא הפתרון האולטימטיבי לבעיות התחייה היא לא רק פשטנית אלא אפילו ילדותית. אלא שהרעיון כזה מעולם לא עלה בדעתה של תנועת מנהיגות יהודית. הרעיון של מועמד אמוני לראשות הממשלה, ראש ממשלה עם כיפה, לא היה מעולם מטרת התנועה. הוא היה אמצעי לשם פיתוח תודעת מנהיגות; המחשה סמלית לרעיון שהיה עד אז זר לרוב הציבור הסרוג. המטרה הייתה פיתוח תודעת מנהיגות היסטורית בקרב הציבור האמוני. בציבור דווקא ולא אצל כוכב יחיד. היה לנו ברור שראש ממשלה שאיננו עומד בראש תנועה רחבה, מגובשת מבחינה אידאולוגית ומבוססת מבחינה ציבורית, לא יועיל מאומה. בדיוק משום כך ראינו צורך בפיתוח תודעת מנהיגות בציבור כציבור. בגיליון הראשון של "לכתחילה", שהיה המניפסט של התנועה, כתבנו כך: "החתירה להצבת מועמד כזה [אמוני] תהיה מנוף לפיתוח כל הרבדים שהזכרנו. היא תחדיר את תודעת המנהיגות היהודית קודם כל בקרב "המחנה האמוני"....". מנוף, אמצעי – לא מטרה.

זו גם הסיבה שאחרי הקמת הממשלה בראשות נפתלי בנט אף אחד לא הכריז על הגשמת המהפכה האמונית, למרות שזו הייתה התפתחות בכיוון שחזינו. בראיון שנערך איתי באתר "סרוגים" במהלך השנה האחרונה, נשאלתי על ידי אור יזרעאלי עורך האתר האם העובדה שיש לנו ראש ממשלה עם כיפה היא הגשמת המהפכה האמונית. "לחלוטין לא", עניתי לו, "ומשלוש סיבות: א. נפתלי בנט לא הגיע לראשות הממשלה מתוך תודעה מגובשת של מנהיגות יהודית. ב. רק ששה מנדטים תומכים בו. זה בהחלט לגיטימי, אבל כדי שנוכל לומר שהמהפכה האמונית יצאה לפועל ראש ממשלה אמוני צריך לגיטימציה הרבה יותר רחבה. ו-ג. תהליך חילופי המשמרות בתחייה חייב להתבסס על רוב הציונות הדתית ובמיוחד על החלק התורני שלה".   

נפילת בנט איננה פרכה של התזה של מנהיגות יהודית בדיוק כפי שהצלחתו, לו הייתה באה, לא הייתה מהווה אישור לתקפותה. איתם אינה הראשונה שלא טרחה להבין על מה מדובר לפני שמתחה את ביקורתה. היו לפניה רבים וטובים שהבינו את הרעיון של מנהיגות יהודית בצורה שטחית כזו. ולא במקרה. תודעת מנהיגות אמתית כל כך זרה להם, שהם פשוט לא יכולים להבין על מה מדובר. מנהיגות יהודית לא באה לטפוח על השכם של צעירי הציונות הדתית או לשחרר אותם מרגשי הנחיתות. היא גם לא באה "לשובב את ליבותיהם" בהתנשאות מגזרית, כדבריה, וגם לא לרפא את תסכוליהם. היא קראה לציונות הדתית לקבל עליה אחריות היסטורית.

עם זאת חובה להודות שלפחות עד רגע זה מנהיגות יהודית נכשלה במשימתה. עדיין לא הצלחנו ליצור תודעת מנהיגות בציונות הדתית, ובמיוחד לא בקרב החוגים החרד"לים. איתם היא הוכחה טובה לכך והיא לא היחידה. במקום לחבור לבנט, לסייע לו, להשלים את חסרונותיו, לתת לו גיבוי, לספק לו תמיכה והדרכה תורנית, להיות יד ימינו של ראש הממשלה ולהביא מתוך כך את הציונות הדתית כולה לעמדת הנהגה במדינה, הם העדיפו לחבור לבן גביר כדי להפיל אותו. בניגוד לדבריה, שום צניעות לא הייתה כאן; רק קנאה עזה, קנאות, צרות אופקים, חוסר אחריות לאומית והרבה מאוד פחד גבהים. הם לא היו מסוגלים לצאת משטיבל שלהם, המוכר, הידוע החמים והנעים, למרות שהוא לא מסוגל לעבור לבדו את אחוז החסימה כפי שהוכח לאחרונה.

בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת קרא דוד בן גוריון לחבריו החלוצים הסוציאליסטים להפוך "ממעמד לעם". כול שאיפתם של האידאליסטים האלה הייתה יצירת איים של חברת מופת מתבדלת ומכונסת בעצמה ולא שום דבר מעבר לזה. קשה היה להם לצאת מהבועות הטהרניות שיצרו בהתיישבות העובדת ולרדת אל העם כדי להנהיגו. אלא שבן גוריון ידע שאין ברירה; שלא היה אז שום כוח ציבורי אחר באומה שיכול להנהיג אותה; שמוטל על חבריו לצאת מהשטיבלים המרכסיסטים שלהם, להתחבר לעם, ולהוביל אותו להקמת המדינה. למזלנו חבריו נענו לקריאתו. כציבור. בזכותם קמה לנו המדינה. גם החלוצים של היום, אנשי ההתיישבות ותורת ארץ ישראל, עתידים בסופו של דבר לרדת אל העם ולקבל עליהם את ההנהגה. כי כל מי ששייך בשורש נשמתו לנשמת הרב קוק לא יוכל להמשיך להתבדל בטהרנותו מכלל ישראל.

 

 

 

 

המעיל של טבנקין

נראה שריבונו של עולם כבר לא סומך לא על הימין הישראלי ובוודאי שלא על השמאל הישראלי. מי כמוהו רואה ששניהם עסוקים בעיקר בעצמם. ובכל זאת, הוא לא מתייאש מאתנו. עובדה, הוא מביא לנו מצד אחד את איראן.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 2.9.22)

"אני יוצא מהפגישה מודאג יותר מאשר נכנסתי אליה", אמר השבוע ראש האופוזיציה בנימין נתניהו אחרי שיחת התדרוך שקיים עם ראש הממשלה יאיר לפיד בנושא הגרעין האיראני. טוב, הדאגות של נתניהו לא צריכות להדאיג את עם ישראל; הן מסתכמות בשאלה אחת בלבד: איך לחזור לבלפור. מצבה של מדינת ישראל פחות מדאיג אותו כפי שהוא הוכיח בשנה האחרונה. מבחינתו נתניהו לפני הכול.

אבל גם אם הגרעין האיראני איננו עומד בראש דאגותיו של נתניהו, את עם ישראל הוא בהחלט צריך להדאיג ואין צורך להסביר מדוע. ובכול זאת, בלי להמעיט כהוא זה מחומרת האיום האיראני, במישור אחר, פנימי יותר, אין מתבקש ממנו. מי שמביט על ההיסטוריה כהתנהלות מקרית, כאוטית וחסרת תכלית מכוונת מראש, אמור להיות באמת מודאג מהגרעין האיראני. מודאג מאוד. אבל מי שיודע שיש בעל בית לבירה, וכול איום והתנגדות לשיבת עם ישראל לארצו ולעצמו הם רק דרכו של ריבונו של עולם להחזיר אותנו לעצמנו ולאלץ אותנו לגלות מתוכנו כוחות גדולים ועצומים שיש בנו ועדיין לא ידענו, מביט גם על איום הגרעין האיראני בצורה שונה. בצד הדאגה העמוקה ותחושת חובת האחריות האנושית לעשות כול מה שאפשר בכדי למנוע מאיראן נשק גרעיני, הוא יודע גם שאין מקרה בעולם, ושגם בנושא הגרעין האיראני מעז יצא מתוק. את המבט האמוני הזה על ההיסטוריה ועל מדיניות בינלאומית, סיכם עבורנו רבי יהושע במשפט קצר וממצה: "אם אין עושים תשובה אין נגאלים, אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושים תשובה ומחזירן למוטב" (סנהדרין, צ"ז, ב).

בספרו "הספר האדום", מביא אסף ענברי דברים שאמר יצחק טבנקין ערב מלחמת העולם השנייה במסגרת נאום שנשא באחת מוועידות תנועת הקיבוץ המאוחד שהוא היה מנהיגה: " אנחנו מתכנסים פה בתחושה של ערב מלחמה. הפשיזם משתלט על אירופה, ואין ליהודים לאן לברוח, כי העלייה היא עכשיו מחוץ לחוק. זה הלקח לכל אלה שסמכו על כוח חיצוני, על האימפריה הבריטית, במקום לסמוך על עצמנו. את זה למדתי בגיל תשע עשרה, בבית הסוהר. הושיבו אותי בתא אחד עם קרימינלים. יושבים החוליגנים, משחקים קלפים, מהמרים, ואחד מהם מודיע: 'אני מהמר על המעיל של הז'יד'. 'תהמר על המעיל שלך', אמרתי לו, 'לא על שלי'. זה הכול. זאת כל התורה. אף אחד לא יהמר על המעיל שלנו. זה האקטיביזם של הקיבוץ המאוחד".

ובאמת זו כול התורה כולה. במקום שעמד טבנקין, עומדת היום מדינת ישראל כולה. במקום חבורת החוליגנים שהוא פגש, עומדות היום מעצמות המערב ובראשן ארה"ב. בית הסוהר הוא מערכת היחסים הבינלאומיים. ועם ישראל מוצא עצמו שוב, במצב הטבעי והתקני שלו, המצב שנגזר עליו מעצם מהותו: העולם שוב מהמר על המעיל שלו.

השמאל של היום כבר איננו השמאל דאז; את תורת האקטיביזם שלימד טבנקין הוא שכח מזמן. גם הימין של היום כבר איננו הימין של אז; חוסר האחריות הלאומית שהפגינה האופוזיציה בשנה האחרונה מעיד שהחזרה לשלטון חשובה לימין הישראלי יותר ממצבה המדיני והביטחוני של מדינת ישראל. המצב הזה לא נעלם מעיני אויבינו וגם לא מעיניהם של "בעלי בריתנו". כולם רואים את חולשתנו ונכונים ולהמר על המעיל שלנו. נכונותה של ארה"ב לנטוש אותנו איננה מפתיעה: "זה הלקח לכל אלה שסמכו על כוח חיצוני, על האימפריה הבריטית", כפי שאמר אז טבנקין.

נראה שריבונו של עולם כבר לא סומך לא על הימין הישראלי ובוודאי שלא על השמאל הישראלי. מי כמוהו רואה ששניהם עסוקים בעיקר בעצמם. ובכל זאת, הוא לא מתייאש מאתנו. עובדה, הוא מביא לנו מצד אחד את איראן, המן התורן, ומאידך את נטישת מעצמות המערב, וכול זה רק בכדי להחזיר אותנו לעצמנו ורק כדי שניזכר. ואנחנו ניזכר. ונחזור למוטב. ואפילו נתאחד שוב. כי לא תהיה לנו ברירה.

נתניהו עסוק בנתניהו. גם גנץ ולפיד עסוקים בעצמם. וכך גם כל שאר השחקנים במגרש הפוליטי הישראלי. מבחינתם האיום האיראני כמו שאר בעיותיה של מדינת ישראל הם רק הזדמנות לצעוק "געוואלד" כדי לגייס עוד חצי מנדט. אבל יש מי שיש לו תכניות אחרות בנושא: "שבטים עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב עסוק בשקו ותעניתו, ויהודה עסוק לקח לו אישה, והקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של משיח (בראשית רבה, פ"ה, א').

 

 

 

 

 

 

 

 

המוצא מהמשבר הפוליטי: ישראל השלישית

כבודם של שני הדגלים שהניפה עד היום הציונות הדתית, זה של תורת ישראל וזה של ארץ ישראל, במקומם מונח ועדיין צריך לאחוז בהם, אבל לכול זמן ועת לכל חפץ. עתה הגיע הזמן להניף בעיקר את הדגל השלישי: עם ישראל.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 26.8.22

כולנו השתגענו. זו לא רק העובדה שאנחנו בעיצומה של מערכת בחירות חמישית תוך שלוש שנים, אלא בעיקר העובדה שאף אחד כבר לא מתרגש מכך. המצב מתקבל אצלנו בשוויון נפש גמור וכמובן מאליו. שני הצדדים ממשיכים להתבצר בעמדותיהם הישנות ומצחצחים בהתלהבות את החרבות לקראת המערכה החמישית, כאילו אין דבר טבעי יותר מזה. בינתיים ישראל נהרסת והקיטוב מתגבר, אבל אף אחד לא מוטרד מהריטואל ההרסני.

עוצמתו ועומקו של המשבר מזכירים את מלחמת יום הכיפורים. המלחמה ההיא הייתה שבר עמוק בתהליך של שיבת ציון. תוצאה אחת ישירה שלה הייתה המהפך של שנת 77, שבו ההנהגה הוותיקה שהובילה עד אז את המפעל הציוני הודחה, והנהגה אחרת עלתה לשלטון. עם יתר ההשלכות של המלחמה ההיא – הנהי, הייאוש, אובדן תחושת הצדק והביטחון בדרך, והנכונות להתמסר לשלום, ויהיה מחירו אשר יהיה – אנחנו מתמודדים עד היום. המשבר הנוכחי לא פחות חמור מהמשבר ההוא. רק בעתיד נוכל להבין את השלכותיו.

אך לעניין מאפייניו של המשבר, יש להשוות אותו למלחמה אחרת: מלחמת העולם הראשונה. חמש שנים התחפרו שני הצדדים בחפירות עמוקות אלה מול אלה. שום שינוי לא התרחש בהיערכות הכוחות. קיבעון אסטרטגי מוחלט. כל צד התבצר בעמדותיו, בלי יכולת ליצור תנועה או פריצת דרך. פה ושם נחלץ צד אחד וקם מהחפירות, התקדם כמה עשרות מטרים, ניסה להשיג איזה הישג פעוט, אבל נסוג חזרה תחת מטר כדורים של מכונות ירייה. עשרות מיליונים נקטלו לשווא. שום הגיון לה היה למלחמה ההיא, אבל הצדדים לא יכלו להפסיק אותה. גם היום: שני מחנות מבוצרים לא מסוגלים להכריע זה את זה ולא להשלים זה עם זה והמדינה הולכת ומתפרקת.

היו שני ניסיונות לפרוץ את הקיבעון, ושניהם נכשלו תוך כשנה. הראשון של בני גנץ, שהתגבר על העויינות והקים ממשלת רוטציה עם נתניהו, אבל נתניהו הכשיל את הניסיון. חוסר היכולת שלו להשלים עם יציאתו מבלפור היה חזק יותר מאשר דאגתו למדינת ישראל. הניסיון השני, של נפתלי בנט, גם הוא נכשל. כוחות פוליטיים אדירים ממנו, שהצליחו ליצור אצל ציבור בוחריהם את התחושה שגנבו להם את המדינה – הפילו אותו, ריסקו את מפלגתו שגם כך לא הייתה מבוססת יותר מידי, והחזירו אותנו להתבוסס בחפירות. והנה אנחנו שוב באותו סרט, במערכה החמישית.

סלע המחלוקת האמתי איננו ביבי כן או לא. המאבק הזה רוחש זרמי עומק רבים ששאלת נתניהו רק מסמלת אותם. בספרו "ישראל השנייה" מנסה אבישי בן חיים להעמיד את המאבק הפוליטי על ציר אחד בלבד: ישראל הראשונה מול ישראל השנייה. לא כאן המקום להתייחס לניתוח שלו למשבר אבל גם הוא חייב להסכים שהמאבק לא עומד להסתיים בניצחון של אחד הצדדים, שיכריע את יריבו עד כניעתו. כפי שראינו בעשור האחרון ובמיוחד בשנה האחרונה, במקרה כזה חצי מהציבור יחוש שגנבו לו את המדינה ולא יהיה מוכן להשלים עם הפסדו לעולם. לא זה יהיה פתרון המשבר וסיומו.

לא ברור מי השתמש לראשונה במושג "ישראל השלישית", אפשר שהיה זה עמיתי ארי שביט, וייתכן שבהקשר קצת שונה, אבל הדבר היחיד שיוכל להוציא אותנו ממלחמת החפירות הזו הוא "ישראל השלישית".

מלחמת העולם הראשונה שינתה לחלוטין את המבנה של המשטרים והמדינות באירופה. המשטרים המונרכים שאפיינו את אירופה לפני המלחמה ההיא קרסו, ובמקומם קם באירופה סדר פוליטי חדש של מדינות לאום. שינוי מבני עמוק ומהפכני הוא תוצאה מתבקשת של משברים מסוג הזה. גם המשבר הפוליטי העמוק בו אנו מצויים עשוי לבשר על שינוי יסודי וייתכן שתיוולד ממנו חברה ישראלית חדשה: ישראל השלישית, שתשלב את האקטיביזם הציוני מחד ואת המסורתיות היהודית מאידך, ותכלול את שני המחנות הניצים כאחד.  

"כל זמן מאיר בתכונתו", כותב הרב קוק. כבודם של שני הדגלים שהניפה עד היום הציונות הדתית, זה של תורת ישראל וזה של ארץ ישראל, במקומם מונח ועדיין צריך לאחוז בהם, אבל לכול זמן ועת לכל חפץ. עתה הגיע הזמן להניף בעיקר את הדגל השלישי: עם ישראל. מהמשבר העמוק והחמור הזה לא נוכל לצאת בלי חזון שמעלה את המפעל הציוני לשורשו ומחזיר אותו למקורותיו העמוקים בתודעה היהודית. הציונות הדתית, שקשורה הן למפעל הציוני והן לתורת ישראל, היא שאמורה להציב את החזון הזה, שאין חיוני ממנו בעת הזו.

(פורסם ב"מקור ראשון". קישור בתגובות)

 

 

 

 

מתן כהנא פרץ את התיקו

המאבק על ליבו של מאגר הקולות האמור של הציונות הדתית הוא גם ליבה של מערכת הבחירות הנוכחית.

 בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 19.8.22

הצטרפותו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט לבני גנץ לא עומדת לשנות בהרבה את המצב הפוליטי; קו התיחום בין שני המחנות של כן ולא ביבי מקובע היטב ולא איזנקוט יהיה זה שיפרוץ את הקווים ויעביר קולות מצד לצד. אבל דווקא הצטרפותו של מתן כהנא למחנה הממלכתי של גנץ עשויה לחולל דינמיקה משמעותית ולשנות את המצב. ייתכן שאת הסנונית הראשונה של השינוי ראינו בהודעה של איתמר בן גביר על ריצה נפרדת של עוצמה יהודית מהציונות הדתית. כהנא החליט לא להצטרף לרוח הציונית של איילת שקד כדי לא להכתיר את נתניהו, אבל יתכן מאוד שדווקא המהלך שלו יביא להכתרתו.

כרגע ישנו רק מאגר קולות אחד שיכול לנוע וממילא לשנות את תמונת התיקו הנצחית בין שני המחנות הגדולים: שלושה ארבעה מנדטים של ציונות הדתית הממלכתית, רובם בוחרי ימינה לשעבר, שכרגע עדיין חסרים בית פוליטי. לו היה מתן כהנא מצטרף לרוח הציונית היא הייתה יכולה להוות כתובת טבעית למאגר הזה. כל שכן לו הייתה איילת שקד מחזקת את רשימתה בעוד דמויות מסוגו. כשבחר כהנא לחבור לגנץ קולו האותנטי והחשוב יבלע בהמולת הרק-לא-ביבי של גנץ וחבריו והוא לא יבוא לידי ביטוי. הצטרפותו של כהנא למחנה הממלכתי לא תביא לו קולות רבים מהמאגר האמור, אבל כן תחולל שני דברים משמעותיים: היא תוריד עוד יותר את הסיכויים של איילת שקד לעבור את אחוז החסימה, דבר שגם עד עתה היא מתקשה לעשות. במקרה כזה לפחות חצי מהקולות שיתבזבזו על ידי הרוח הציונית ילכו לגוש נתניהו, והם עשויים לקרב אותו ל-61 המנדטים המיוחלים.  

אבל ההשפעה של המהלך של כהנא רחבה הרבה יותר. אותו מאגר של שלושה-ארבעה מנדטים של ציונות דתית שנותר עתה יתום עוד יותר בעקבות הצטרפותו לגנץ, קורץ לבצלאל סמוטריץ. כפי שהוסבר כאן לפני כחודש, לא במקרה התעכב סמוטריץ בסגירה עם בן גביר ונתן לו לכסוס ציפורניים. הוא המתין לראות איזה פנים תלבש הרשימה של שקד ועד כמה היא תהיה אטרקטיבית לגבי אותו מאגר. עתה, משעזב כהנא למחנה הממלכתי, המוטיבציה של סמוטריץ ללכת בנפרד מבן גביר כדי לפנות לקהל הזה התגברה מאוד. פנייה למאגר הזה, שכרגע שקד לא מספיק אטרקטיבית לגביו, יכולה להפוך את סמוטריץ למנהיגה של הציונות הדתית, שאיפתו הפוליטית העיקרית. יותר מכך, אם סמוטריץ ייפרד מבן גביר ואף ייצרף לרשימתו פנים חדשות של ציונות ממלכתית ואחראית, הוא עשוי להביא אליו כשניים שלושה מנדטים מתוך המאגר הזה ובכך להכריע את מערכת הבחירות.

לא במקרה באה ההודעה של בן גביר בתחילת השבוע על ההליכה הנפרדת אחרי ההיפרדות של כהנא משקד; היא תוצאה ישירה שלה. "אין בליבי על בצלאל ידידי", הצהיר בן גביר במסיבת העיתונאים בה הודיע על ההליכה הנפרדת. "אני מכבד את הרצון שלו לפנות לקהל המצביעים של איילת שקד". בן גביר הבין היטב שבעקבות עזיבת כהנא גדלה הנטייה של סמוטריץ להיפרד ממנו, ושעדיף לו להקדים תרופה למכה מאשר לחכות לרגע האחרון ולבוא לא מוכן למערכת הבחירות.

ההליכה הנפרדת של סמוטריץ ובן גביר מסוכנת ביותר. המנדטים של בן גביר פריכים מאוד כידוע. למרות הסקרים המחמיאים לא בטוח שהוא יעבור את אחוז החסימה. בניגוד לבן גביר, לסמוטריץ יש בסיס איתן ומוצק שנאמן לו עד תום, אבל הוא גם מצומצם מאוד. לא יותר מארבעה אולי חמישה מנדטים של פלג חרד"לי מסוים, אדוק, נחוש, נלהב, אבל מסוגל לדבר רק עם עצמו. שניהם עלולים שלא לעבור את אחוז החסימה. מצד שני, ההליכה הנפרדת שלהם היא הסיכוי העיקרי של קואליציית נתניהו לעבור את מחסום ה-60 מנדטים. אם סמוטריץ יצליח להיות כתובת לפחות לחלק ממאגר הקולות האמור, הוא יכול להביא לנתניהו ניצחון.

המאבק על ליבו של מאגר הקולות האמור של הציונות הדתית הוא גם ליבה של מערכת הבחירות הנוכחית. חזקה על סמוטריץ שיעשה הכול כדי לנגוס בו, אבל לא בטוח עד כמה איילת שקד ערוכה לתת לו מענה. אם היא תפקיר את מאגר הקולות הזה לסמוטריץ לא רק שלא תעבור את אחוז החסימה אלא גם תאפשר לנתניהו להקים ממשלת ימין צרה. עכשיו, בעקבות עזיבת כהנא, על שקד לעשות מהפך עמוק ברשימתה. הרשימה שלה חייבת להביא לידי ביטוי לא רק את רוח הציונות, אלא בעיקר את רוח הציונות הדתית הממלכתית, האחראית והבלתי מתלהמת. תיקונים קוסמטיים לא יספיקו לה. היא חייבת לשנות את רשימתה מן היסוד.