חברה אזרחית או חברה יהודית

אם אכן סדר היום הציבורי בעשור הקרוב עומד להיות סדר יום אזרחי, עשוי להתפתח בפוליטיקה הישראלית ציר חדש ומרתק, ציר לפיד-בנט, שיתמקד בשאלה: חברה אזרחית או חברה יהודית. מאמר אידיאולוגי

בס"ד                                                                                         

הבחירות האחרונות הבליטו את קיומו של גוש מרכז משמעותי, גוש נייד נזיל ובלתי מזוהה פוליטית, והעלו לשיח הציבורי סדר יום חדש – סדר יום אזרחי. את חוסר הרלוונטיות של הציר המדיני הסבירו הפרשנים בעובדה ש"כרגע אין פרטנר", אבל נראה שהסיבה עמוקה יותר: רוב הציבור הבין שותור על יהודה והשומרון הוא התאבדות לאומית, לאו דווקא מבחינה ערכית, אלא מבחינה ביטחונית ומדינית. אם אכן זוהי הסיבה שהוויכוח המדיני כבר איננו אקטואלי, הרי ניתן לקבוע שבמקום הציר ימין-שמאל, עליו נאבקנו שנות דור, הולך ומסתמן ציר חדש בפוליטיקה הישראלית, ציר לפיד-בנט, שיתמקד בשאלה: חברה אזרחית או חברה יהודית.

אתם, החרדים, ניצחתם 

מי שצפה בנאומו של יאיר לפיד במרכז האקדמי החרדי בקרית אונו (http://www.youtube.com/watch?v=HNJZJw1ZE9A ) לא יכול היה שלא להתרשם. יאיר לפיד הציג שם תפיסת עולם מקיפה, אמיצה, כנה וישרה. כרטוריקן מעולה הוא פתח אותו בהודאה דרמטית: "אתם, החרדים, ניצחתם". דרכם של האבות המייסדים הגיעה לקיצה. עד השנים האחרונות המצב היה בבחינת "תיקו מקסיקני", הצד החילוני ציפה להעלמות החרדים ולהפך. מסתבר שבלי החרדים ומסורת יהודית לא נוכל להמשיך. מוקד הכוח שהקים את מדינת ישראל והחברה הישראלית כבר אינו יכול ואינו מוכן לשאת על כתפיו את כל יתר "השבטים" – החרדי, הדתי לאומי, המזרחי, הרוסי, האתיופי וכדומה – ורואה עצמו גם הוא כעוד שבט בלבד: השבט הלבן. הוא לא מוכן יותר שהשבטים האחרים יתבעו ממנו תביעות בתור "בעל הבית". אבל הניצחון שלכם החרדים מחייב. מעתה ישנו ריבוי שבטים וכל אחד מהם אמור לשים כתף בנשיאת החברה כולה. לא תוכלו להמשיך לדאוג רק לעניים החרדים, ולא תוכלו להמשיך לצפות שאחרים יגנו עליכם בגבולות. ניצחתם, אתם מתקבלים לחברה בשוויון ובכבוד, אבל עליכם גם לזכור שהיא מורכבת משבטים רבים ותוכל להתקיים רק על פי העיקרון של "חיה ותן לחיות".

היה זה כאמור נאום פתוח, מזמין וכנה. המאזינים החרדיים הקשיבו בדריכות, קצת חשדנים, ניסו לאתר מלכודת, ולא מצאו. הכל נראה יפה ומוסכם.

אלא שבתוך שטף המילים שבאמת יצאו מן הלב, היה רגע אחד צורם, שלא לומר מזויף. לפיד דיבר על שכנות טובה בין השבטים. הוא הביא כדוגמה את חוק החמץ בפסח ואת חוק החזיר, שהציבור החילוני אינו מקיימם, ולעומתם את יום הכיפורים, שלא עוגן בספר החוקים של המדינה. שום חילוני אינו מזיז את רכבו ביום זה, אמר לפיד, ואתם יודעים מדוע? משום שאנחנו מכבדים אתכם, מכבדים שכנים. זו היתה מבחינתי הצרימה המזויפת והיא היתה משמעותית מאד וחשפה את מהותה של תפיסת עולמו של לפיד. כולם יודעים: החילונים שומרים אמנם את יום הכיפורים, אך לא מתוך כבוד לשכניהם הדתיים או החרדים (שבדרך כלל לא נמצאים בסביבה), אלא דווקא מתוך כבוד לזהות ולמסורת היהודית; ממוטיבציה יהודית ולא ממוטיבציה אזרחית.

אינדיבידואליזם עקבי

לא במקרה התכחש לפיד לסיבה האמיתית. תפיסתו של לפיד היא התפיסה המערבית הקלאסית של "חיה ותן לחיות". היא רואה את החברה כאוסף של יחידים, או מגזרים, שאין להם ייעוד משותף מלבד הקיום כשלעצמו. המדינה היא חברת בטוח גדולה, האמורה לשרת את אזרחיה. אין לה תפקיד מעבר להבטחת החוק הביטחון והסדר על מנת שכל אחד יוכל לחיות את חייו כרצונו, ובלבד שלא יפגע באחר. המדינה המערבית כבר אינה מדינה של עם, אלא של אזרחיה.

במסגרת משטר הבנוי על תפיסת העולם מערבית של ליברליזם-קפיטליסטי ודמוקרטי, רואה עצמו לפיד כנציגו של "המעמד הבינוני". לפיד, לפחות זה של האקדמיה החרדית בקרית אונו, הוא איש אמת. הוא באמת מאמין במשטר זה, אך לא בטוח עד כמה הוא מעמיק בהבנת יסודותיו. יותר מכך ומשמעותי מכך: בתמימות, בלא יודעין ובלא כוונה רעה, ממשיך לפיד את ניסיונם של "האבות המייסדים" לכפות את תפיסת עולמם על "השבטים" האחרים, שכן הזמנת הציבור החרדי או הדתי לאמץ לליבו את הליברליזם הקפיטליסטי – היא לא פחות מהזמנתו להמיר את דתו.  

הליברליזם הקפיטליסטי, מושתת על תפיסת עולם של אינדיבידואליזם עקבי, והפעלתו בחברה עוד מוסיפה להעמיק ולהשריש בה את האינדיבידואליזם הזה ביתר שאת. אדם הדבק במוסר של המשטר הליברלי-קפיטליסטי, מאמין ורוצה בחברה שתהיה מושתתת על בקשה מפורדת ובלתי-מוגבלת של רווח פרטי, ובכן בחברה מפוצלת לאינטרסים מתחרים ואינטרסים מפוצלים בין הפרטים המתחרים ביניהם. הנחת היסוד שלו היא שהחברה האנושית מפורדת ומפוצלת במהותה ומהווה אוסף של פרטים אינדיבידואליסטים, או מגזרים אינטרסנטיים, המחוברים ביניהם חיבור טכני, חיצוני, אינסטרומנטאלי, בלבד. שאיפתו היא שהפיצול הזה יהווה – לכתחילה – את היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים של החברה. לפיד אמנם מכיר בלגיטימיות של מסורת יהודית במדינה, אבל הוא רואה בה מרכיב אחד מרבים, לא את תשתיתה של החברה. 

חברה יהודית

אינני יודע מה היא בדיוק תפיסת העולם החברתית של נפתלי בנט ושל "הבית היהודי" וחוששני שגם הם עדיין לא יצרו תפיסת עולם מגובשת בתחום זה, מלבד כמה סיסמאות הלקוחות מהארסנל החברתי העכשווי תוך קישוטן ועיטורן במוטיבים תנ"כיים אחדים של נביאי ישראל. אבל אם "הבית היהודי" חפץ להיות יהודי גם בתוכנו, נראה לי שיסודות התפיסה החברתית שלו אמורים להיות שונים מאד מאלה של יאיר לפיד.

המוסר הליברלי-קפיטליסטי שבו דוגל לפיד מנוגד לחלוטין לאופי ולמוסר היהודי, שהוא לאומי, קיבוצי ואידיאליסטי במהותו. היהדות היא תורת חיים לאומית, הבאה להדריך, קודם כל, את חיי העם. ממילא מובן שהנחת היסוד שלה הוא שהכלל קיים בקיום ממשי, ורק מתוכו ולאורו מקבלים גם הפרטים את משמעות חייהם. שאר העמים, בניגוד לנו, רואים עצמם כאוסף של פרטים מפורדים-כשלעצמם, והם זקוקים למערכת מוסר על מנת שתאפשר להם לחיות זה בצד זה – בניכורם – בשלום.

אי אפשר לדבר על תחיה לאומית ולא לחוש עד כמה המוסר הליברלי-הקפיטליסטי המערבי מנוגד ליעד זה. התחיה היא, קודם כל, משימה לאומית, משימה שאמורה לרתום את האומה כולה יחדיו להגשמתה. המוסר הליברלי-קפיטליסטי, האינדיבידואליסטי, לא רק מנוגד לערכינו ולרוחנו הישראליים, אלא עומד גם בניגוד לצורך הפרגמטי הבסיסי של אימוץ כל כוחותינו יחדיו על מנת להגשים את התחייה הזו. אי אפשר לחתור לביצוע משימה לאומית מהפכנית כל כך על בסיס התודעה האינדיבידואליסטית ומתוך משטר של פיצול אינטרסנטי כלכלי ורוחני.

סם מוות

תפיסת העולם ההיסטורית שמהווה את הבסיס לליברליזם הקפיטליסטי היא תודעה של "כאן ועכשיו". התוצאה המתקבלת היא חברה חסרת תודעה של רציפות היסטורית, חסרת תחושת אחריות והזדהות עם העבר או העתיד. לא רק שהפרטים מנותקים-בעצם זה מזה, אלא שגם החברה כולה מנותקת, במובן המוסרי, מעברה ומעתידה. היא מכירה אותם כמובן, כמו לפיד את המסורת היהודית, אך איננה מכירה בהם ואיננה רואה עצמה מחויבת להם. לחברה שיודעת ומקדשת רק את הפרט, ישנו הווה בלבד, שכן מה מעלה או מורידה רציפות היסטורית של ערכים יעדים ומטרות לאומיות – מאפיינים מרכזיים של התודעה היהודית – במאבק האינטרסים החומריים הממשיים של ההווה.

"הקפיטליזם שוחק אפוא בהכרח את רציפותה התרבותית של החברה שבה הוא קיים, ואת זהותה במהלך הדורות", כותב שבתי בן דב בפרק "משטר היובל" בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה", (כרך ב' של כל כתביו, עמ' 314-319) שעליו מבוסס חלק ממאמר זה. "השאיפה לנצח ישראל, שהיא ממילא גם השאיפה להתמדתנו בתרבות הישראלית האחת והמיוחדת, ואשר רק ממנה אנו יכולים לחשוב על תכנון לאומי כלשהו – ולעומתה, תכנון של כלכלה קפיטליסטית דווקא – הם אפוא שני הפכים הסותרים זה את זה".

הליברליזם הקפיטליסטי יעיל אפוא לחברה שאין לה מטרות מלבד הרחבה חומרית של המצב הקיים, וגם זאת כנראה רק לטווח קצר. לאומה שאמורה לשקוד על התמדת זהותה התרבותית ולהתמקד בהגשמת שאיפותיה ההיסטוריות, שהמימד החומרי אמור לשמש להן מבחינתה אמצעי בלבד – כמו האומה הישראלית – הליברליזם הקפיטליסטי הוא סם מוות.

ציונות של יעוד

אם אכן סדר היום הציבורי שלנו עומד להיות אזרחי, הרי מתפתח כאן ציר חדש ומרתק בפוליטיקה הישראלית, ציר לפיד-בנט: חברה אזרחית או חברה יהודית. במהלך קמפיין הבחירות דבר בנט על הציונות הישנה, ציונות של קיום, לעומת הציונות הנחוצה עתה – ציונות של יעוד. שני מושגים אלה מבהירים היטב את ההבדל בין שתי תפיסות העולם.

גוש בוחרי המרכז הבלתי מזוהים והניידים בחרו בלפיד ובתפיסת עולמו, אך ניתן להניח שהם כלל לא הכירו אפשרות של תפיסה חברתית אחרת. אם רוצה הבית היהודי להתמודד מול לפיד על קולות אלה – ואם הוא רוצה לפרוץ מעבר למגזר הטבעי שלו ולחתור לעמדת הנהגה במדינה הוא חייב להתמודד עליהם – מוטל עליו להציב מול משנתו של לפיד משנה חברתית יהודית רלוונטית. מצביעים אלה מאסו בפוליטיקה הישנה וחיפשו משהו חדש. על בנט ו"הבית היהודי" מוטל להראות להם שהדבר החדש שהם באמת מחפשים הוא דווקא זהות יהודית רלוונטית, ולא שוב חיקוי מערבי תורן. זהו המפתח למהלך שיאפשר ל"בית היהודי" לכבוש את לב הציבור, תרתי משמע.