יום שלישי, 12 במרץ 2013

"השטחים" ומצוקת הדיור


פתרון מצוקת הדיור מצוי במרחק חצי שעת נסיעה מתל אביב, שם מצויים שטחים נרחבים המאפשרים לכל יהודי לבנות את ביתו במהירות ובזול. מאמר אידיאולוגי


בס"ד

בזמן כתיבת שורות אלה צפוי, אם כי עדיין לא אושר סופית, שאורי אריאל, נציג "הבית היהודי", יתמנה לשר השיכון. אין ספק שאורי, שאני בהחלט סומך עליו, יעשה את עבודתו נאמנה, אבל את מצוקת הדיור הוא לא יוכל לפתור משורשה. מדובר רבות על הביורוקרטיה שמעכבת את פתרון הבעיה, ועל כך שמינהל מקרקעי ישראל הוא שמעכב את פתרונה בהחזיקו בכ-93% מקרקעות המדינה, אך כמו בכל דבר, גם בסוגיה זו, תפיסת העולם של "המהפכה האמונית" מחפשת את המניעים המהותיים ולא את אלה הטכניים. לבעיה המהותית שעומדת בשורשה של מצוקת הדיור, אורי אריאל לא יוכל לתת מענה, גם אם הוא יסכים לניתוח המובא כאן בהמשך. כמו בכל הסוגיות המהותיות של מדינת ישראל, גם בסוגיה זו הפתרון לא טמון בתיקונים טכניים ומקומיים על גבי הבסיס הקיים – דבר שאורי אולי יכול לבצע ביעילות – אלא בשינוי הבסיס עצמו. בכדי לפתור באמת את מצוקת הדיור יש צורך בהנהגה, החל מראשות הממשלה, המושתתת על הנחות אחרות – הנחות אמוניות.

הקיבעון הציוני


ולעצם הבעיה: במאמר "הרקע הסוציופוליטי של המהפכה האמונית" הבאתי את דבריו של שבתי בן דב באשר לרקע של מהפכות בכלל: "הסוציאליזם בא לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה". אנחנו כמובן לא עוסקים בסוציאליזם, אבל את האבחון הזה אנחנו מאמצים. קיימים מצבים בהם חלק אחד בחברה מעכב את התפתחותה, יוצר שיתוק, ואיננו נותן לחלקים אחרים שיש בידם דרך לפרוץ את הקיבעון, לעשות את תפקידם.
זהו המצב הישראלי מאז מלחמת ששת הימים. צאצאי האליטות שבנו את המדינה, נקלעו לשיתוק נוכח הדילמה הרעיונית שיצרה מלחמת ששת הימים (ראו בבלוג במאמר "וויתורים כואבים"). כוחות חדשים בעם, החמושים במקורות אידיאיים אלטרנטיביים – הציבור האמוני בכלל והמתנחלים בפרט, הבאים מתוך התפיסה הישראלית המקורית – חשו שיש בידם מוצא מן הקיבעון, אבל הרצון לשמור על ההגמוניה – הרעיונית, הכלכלית והחברתית – הביאו את האליטות הישנות להכריז על המתנחלים מלחמת חורמה.
לקיבעון שנוצר ישנם מימדים רבים והוא בא לידי ביטוי בתחומים רבים. כאן ברצוני להראות קיבעון זה בתחום אחד בלבד, שגם אם איננו החשוב ביותר, הרי הוא מדובר מאד : מצוקת הדיור.

השטחים נמצאים ב"שטחים"


התפתחותה של חברה בכלל ושיבת ציון בכלל, נוגעת גם להתפתחות טריטוריאלית. הציונות נעצה יתד ישראלי בארץ ישראל, ועיקרו דווקא, ובאופן טבעי, ברצועת החוף. בשלביה הראשונים, לא נזקקה הציונות לשטחים שמעבר לרצועת החוף הארץ ישראלית לשם התרחבותה והתפתחותה הכלכלית. אחרי כמה עשורים של התמקדות ברצועת החוף, נוצרה מצוקה קרקע ומדינת ישראל מוצאת עצמה חנוקה. היא זקוקה לשטחים נוספים הקרובים למרכז העסקי-חברתי-שלטוני שנוצר במרכז הארץ. ישנם אמנם שטחים פנויים כאלה בפריפריה – בגליל ובנגב – אבל הם מרוחקים יחסית ממרכזי החיים. ישנם שטחים אחרים, קרובים, אבל מדינת ישראל לא רואה עצמה רשאית להתפתח בכיוונם. השטחים הללו שנמצאים "בשטחים", מרחק של כחצי שעת נסיעה ממוקד החיים במדינה, עשויים להיות עתודת הקרקע הטבעית להתפתחותה של מדינת ישראל אבל הם הוכרזו כטאבו. אסור להתיישב בהם.
הצורך האובייקטיבי – אם לא נדון כאן בצדדים הערכיים-מוסריים-אידיאיים – בהחלת הריבונות הישראלית על שטחי יהודה והשומרון, הוכר עד עתה בעיקר מהצד הביטחוני-מדיני. הציבור הישראלי וגם החלק האחראי של ההנהגה המדינית, יודעים היטב שכל וויתור מדיני פירושו קטיושות וטילי גראד על כל מרכז הארץ.
עתה נחשף גם צורך נוסף – מצוקת ההתפתחות הטבעית של מדינת ישראל. מדינת ישראל זקוקה היום לרצועת הגבעות השולטת על מרכז הארץ – מקו פרשת המים של הרי יהודה והשומרון ומערבה – לא רק כצורך ביטחוני, אלא גם כצורך לפתרון מצוקת הדיור. חמש ערים כדוגמת אריאל ועשרות ישובים קטנים כדוגמת קרני שומרון וכדומה, היו מאפשרים למאות אלפי ישראלים לבנות את בתיהם, בזול, במרחק של כחצי שעת נסיעה מהמוקד העסקי של מדינת ישראל.
אלא שהקיבעון האידיאי, שאליו נקלעה החשיבה הציונית מאז מלחמת ששת הימים איננו מאפשר פתרון טבעי ומתבקש זה. זוהי המחשה אחת של דבריו של שבתי בן דב על הרקע לתהליכים מהפכניים בחברה, על חלק אחד בחברה "אשר התנוון ומעכב את התפתחותה".
האליטות הישראליות אינן מאפשרות לחברה הישראלית להמשיך את התפתחותה. הסיבה איננה נעוצה בתנאים האובייקטיביים, אדרבה, אלא בקיבעון מחשבתי, שהאליטות האלה נקלעו אליו מתוך הצורך שלהן לשמר את ההגמוניה שלהן ולא לאפשר לכוחות חדשים, רעננים ומלאי תנופה, לפרוץ קדימה. כל מי שעיניו בראשו מבין שזהו מצב זמני. אפשר לעכב התפתחות טבעית, אבל אי אפשר למנוע אותה. האליטות הישנות, צאצאיהם של מקימי המדינה, לא יוכלו לאורך זמן לעכב את ההתפתחות ההיסטורית ההכרחית.

לחלחל לתודעה


מכאן גם ניתן ללמוד שאליטות אלה, למרות שהן רואות עצמן כ"ציבור הנאור", הם באמת כוחות הריאקציה בחברה הישראלית. הן מנסות להחזיר את הגלגל אחורה, לחזור לישראל הקטנה והיפה של שנות החמישים והששים. ישראל זו היתה אמנם קטנה ויפה, אבל להיסטוריה ישנו, בסופו של דבר, רק כיוון אחד – קדימה. והכוחות שמסוגלים להוביל אליו בתנופה אמיתית ובחיוניות – סופם להעלות על בימתה. 
בינתיים, על כל פנים, גם אדם נאמן כאורי אריאל לא יוכל לשנות את המצב מיסודו. שינוי כזה דורש הנהגה חדשה ואת אמונו של העם בדרכה. זה אמנם יבוא בסופו של דבר, אבל עדיין באופק. דבר אחד אפשר וראוי שאורי אריאל יעשה: עליו להציף את הבעיה, לדבר על הפיתרון המהותי שלה ולהתחיל לזרוע את זרעי התודעה החדשה, על מנת שבבוא הזמן, ניתן יהיה גם לפתור אותה כראוי. כשר בממשלה, דבריו עשויים לחלחל לתודעה הישראלית, למרות, ואולי הודות, לביקורת החריפה שהם יעוררו. אגב, מסע הסברה כזה עשוי להתבטא גם בתמורה אלקטוראלית נאה למי שיוביל אותו.       

      

2 תגובות:

  1. מכובדי, מוטי קרפל,
    האפוס ההיסטורי הנפלא שכתבה פרופסור אניטה שפירא בספרה 'חרב היונה', מתאר את תקופת תקומתו של העם היהודי ותקופת תקומתה של מדינת ישראל. משנת 1881 ועד תש"ח. בפרק זמן זה, את מהלך ההיסטוריה, כיוונו שני אתוסים מנוגדים. האתוס הדפנסיבי והאתוס האופנסיבי. פעם שלט זה בדעת העם ופעם שלט האחר ומפעם לפעם שמשו בעירבוביה. האתוס הדפנסיבי שכן בעיקרו ב "שמאל" והאפוס האופנסיבי קיבל את תמיכתו הפוליטית מה "ימין". חיותו ויופיו של התאור ההיסטורי נתמך בשלוב המושכל של פרקי שירה אידאולוגיים משני הצדדים.
    אפילו היום, ממרחק מספר עשרות שנים, בבואנו לשפוט מי משני הצדדים נקט בדרך הנכונה, ספק אם נוכל להכריע לטובת מי נוטה הכף.
    מוטי, המאמר שלך הוא המשכו של ויכוח ישן זה. בימינו מבטאים זאת בעזרת המשפט "מה שרואים מכאן - לא רואים משם" ולהיפך.
    על-פי מהלך ההיסטוריה, מאז 1881 ועד היום, הנהיגו את העם אותם אנשים שהכירו היטב את היכולות של עמינו הנפלא וידעו להבחין בין מה שניתן ובין מה שלא ניתן להשגה.
    אין זה אומר בשום פנים ואופן כי על האידאולוגים נגזרת השתיקה. ולכן עצתך לאורי היא עצה נבונה.
    והנקודה האחרונה. משום מה קיימת נטיה אצל עיתונאנו , להתעלם מתרומתם הרבה של בני דודנו הישמעאלים בכיוון מהלך ההיסטוריה בארץ ישראל. הם רואים בהם גורם פסיבי - "עם המקופחים", שמשאת נפשו היא קבלת פיצוי על ה"עוול" ההיסטורי שנגרם להם. אין הם רואים את הפלשתינאים כחלק מהאומה המוסלמית הגדולה, ששאיפותיה הן המכתיבות את התנהגותם.
    ותודה לאל, שם אין קיבעון.

    השבמחק
  2. רואי
    ראשית, תודה על ההתייחסות המעניינת.

    לעצם העניין, אני חושב, ומקווה, שאני לא סתם "ממשיך את ויכוח הישן". כלומר, אני מנסה לומר ששתי הזרועות של הציונות, האתוס האופנסיבי - הימין הציוני, והאתוס הדפנסיבי - השמאל הציוני, (בהנחה שאנחנו מקבלים את הניתוח של שפירא) שתיהן היום תקועות באותו שיתוק. ומכיוון שכאשר לא מתקיימות שתי הזרועות בחיוניותן, הגוף מאבד את התנופה ויכולת ההתמודדות שלו עם המציאות. כאן - הגוף הציוני. הדינמיקה שציינת, הדיאלקטיקה בין שתי הזרועות - אבדה לציונות. שתיהן כרגע דפנסיביות.
    ולכן, בכדי להמשיך את החיוניות הציונית, את תנופתה, צריך כוח אופנסיבי שבא ויונק ממקורות התחדשות אחרים, שמעבר לתפיסה הציונית הקלאסית על שני אגפיה. כאן מתגלה תפקידם של המחשבה והתודעה האמונית, והציבור האמוני, ככוח אופנסיבי, מול הימין והשמאל כאחד.
    זה כבר לא הויכוח הישן בתוך הציונות, ועל בסיס תפיסתה, אלא התחדשות רעיונית שמעבר לציונות והלאה.
    שנית, אני בהחלט מסכים איתך בקשר להערה על האומה הערבית הגדולה. כתבתי על כך בספרי, בעקבות ניתוחו המרתק של שבתי בן דב על תפקידה של ההתנגדות הערבית לציונות, כגורם שדוחף ומפתח אותה, את הציונות. אשמח להביא לך את המקורות אם תתעניין.

    השבמחק