לא לפחד כלל

בתי המדרש החילוניים אינם איום אלא סיכוי; סוף סוף מבקשים יהודים ללמוד תורה מתוך תביעה פנימית אותנטית, בלי כפיה ובלי פיקוח חיצוני; וכי יכולנו לקוות ליותר מזה

בס"ד

לפני כשנתיים בקשה הישיבה החילונית התל אביבית, מיסודו של ארגון "בינה", להצטרף לאיגוד ישיבות ההסדר אך נדחתה בשתי ידיים. נזכרתי בדבר לאור הצעתה של ח"כ רות קלדרון שהמדינה תתקצב גם את בתי המדרש החילוניים. היה לי חבל לשמוע אז על הדחייה והיום יהיה לי חבל אם "הבית היהודי" לא ירים את הכפפה ויקדם את יוזמתה של ח"כ קלדרון.

חבל, משום שאם יש סיכוי לקונצנזוס בין הציבור הדתי לאומי לבין זה החילוני, הרי הוא על כך שהתורה איננה שייכת רק לדתיים. ערן ברוך, מנהל ארגון "בינה", אמר אז שהדחייה הוסברה בכך שהלימודים בישיבה אינם ברוח ישראל סבא. אין לי ספק שכך הוא הדבר, אבל מה בכך. סוף סוף מבקשים יהודים ללמוד תורה מתוך תביעה פנימית אותנטית, בלי כפיה ובלי פיקוח חיצוני; וכי יכולנו לקוות ליותר מזה.

הסיבה שאינני חושש מתופעת בתי המדרש החילוניים, אלא להיפך, מלא תקווה וציפייה, היא שאני עצמי זכיתי לפגוש את תורת ישראל לראשונה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה. הרבה יראת שמים לא היתה שם; גם לא רוחו של ישראל סבא. אבל זו היתה רק ההתחלה וממנה המשכתי לשאול, לברר ולהתעמק, עד שהגעתי "לתורה הלגיטימית". חזקה על כל יהודי, ובמיוחד באווירה העכשווית, שהמפגש החופשי עם התורה יגרום לו לתהליך רוחני של חיפוש ובירור אמיתי. ואם תורת ישראל אמת היא, ואכן אמת היא, חזקה על כל יהודי שלומד אותה שיגיע לאמת.

אבל לא מדובר על כך שהוא יגיע דווקא לאמת שלי; אפילו לא לזו של איגוד ישיבות ההסדר. ל"ישראל סבא" יש אמנם זקן ארוך, אבל בואו נודה על האמת – בלי מקל הוא די מתקשה לעמוד על רגליו, לא כל שכן להתקדם. משמעותה של תחיית האומה בארץ ישראל היא גם תחייתה של התורה, ותורת ישראל אכן זקוקה לניעור רציני. הלימוד החילוני, בתנאי שהוא נעשה מתוך חיפוש אמיתי ולא מתוך מגמה לנגח, רק יכול להועיל ל"ישראל סבא". הוא יכול להחזיר לו את נעוריו, את ימיו כקדם, ועוד להפריח אותו כהנה וכהנה, כפי שאמנם לימד אותנו הרב קוק באשר לדורות התחייה. מי שמאמין בתורה ומי שמאמין ביהודי – בכל יהודי – לא צריך לפחד כלל. תלמידי הישיבה החילונית ובתי המדרש החילוניים יתעמקו בתורה, בדרכם, ומניסיוני האישי אני יודע שהם לא יעצרו בדרך. הם יגיעו לאמת. זו לא תהיה כאמור בדיוק האמת שלי, אבל זו תהיה אמת אותנטית, לא מזויפת. 70 פנים לתורה. מהמפגש של האמת שלי, שלהם, של איגוד ישיבות ההסדר, ושל כל שאר היהודים העוסקים בתורה – אז כבר לא יהיה צורך לחלקם לדתיים וחילוניים – תתלבן ותתברך התורה. הדמיונות, החולשות והפחדים – משני הצדדים – יתבררו, ואנו נזכה לתחיית התורה בתרבות הבית השלישי.

יתר על כן: השיח הציבורי של עשרות השנים האחרונות בשאלות דתיים-חילונים, מדע ואמונה, דת ומדינה וכדומה, הוא על מקומה של תורת ישראל במסגרת הזהות הליברלית-חילונית של החברה הישראלית. זהו המגרש עליו התנהל השיח. משמעותם של בתי המדרש החילוניים היא – בסופו של דבר – שהויכוח הציבורי יישאר על כנו, אבל הוא ייערך על מגרש אחר – תורת ישראל והזהות היהודית. מעתה השאלה לא תהיה האם ערכי היהדות עומדים בקריטריונים הליברליים, אלא האם הערכים הליברליים עומדים בקריטריונים של תורת ישראל. זהו הבדל קטן אבל מהפכני.

הצצה קצרה בדף הפייסבוק של ערן ברוך, הספיקה לי בכדי להיווכח שאני חלוק עליו בהרבה דברים; אבל מה בכך?! המחלוקות הללו, לשם שמיים, הם התנאי ההכרחי למהפכה האמונית – ביסוס ההוויה הישראלית על הזהות היהודית.

באותה הצצה, אגב, למדתי גם שנפתלי בנט ביקר ב"בינה" ושהוא וערן ברוך "הסכימו לא להסכים ולהמשיך לדבר". כנראה שבאמת משהו חדש מתחיל. 

"בארץ ישראל קם העם היהודי"?!

בניגוד לדעתו של בן גוריון, העם היהודי קם באקט חד פעמי, במתן תורה, בסיני, ולא בארץ ישראל. ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל; היא ארץ ייעוד

 בס"ד

(מאמר זה הוא גרסה חדשה למאמר בשם זה שפרסמתי כאן בחודש שעבר בהקשר אחר. הנוסח החדש הוא לכבוד יום העצמאות)

אי אפשר אלא להצדיע לבן גוריון ולהוקיר אותו ואת דור מקימי המדינה; מפעל חייהם היה בלא ספק אחת המהפכות הגדולות – והמוצלחות – בהיסטוריה האנושית. יחד עם זאת, עשרות השנים שעברו מאז, מבליטות את הצורך ב"מקצה שיפורים".

"מגילת העצמאות" שנוסחה על ידי בן גוריון (או בהנחייתו), היא מסמך שיכול להעיד היטב על תודעת הדור ההוא. כבר משפט הפתיחה שלה, בו קבע בן גוריון – בניגוד לתפיסה הישראלית המקורית – ש"בארץ ישראל קם העם היהודי...", בעייתי מאד. כידוע, לפי המסורת, העם היהודי קם באקט חד פעמי (גם אם קדמו לו חבלי לידה ארוכים), במתן תורה, בסיני. הפסוק "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז, ט), נאמר לפני ולקראת הכניסה לארץ – ולא בארץ ישראל, ודאי לא אחרי עשרות או מאות שנות גיבוש לאומי בארץ (ותודה למגיב האלמוני על ההערה המחכימה. ראו נוסח קודם באתר זה). ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל. אדרבה, העברי הראשון, אברהם אבינו, עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו, על מנת לצאת למפעל הקמתו של עם ישראל. עבורנו ארץ ישראל איננה "מולדת" אלא ארץ ייעוד, ארץ בה אנו אמורים להגשים את יעודנו הלאומי ומתוך כך את זה האוניברסלי.

אלא שתפיסה זו של העם העברי כמובן לא התאימה לבן גוריון. תפיסתו הלאומית של בן גוריון היתה התפיסה הלאומית האירופאית, לפיה עם נוצר מתוך אוסף אנשים היושבים על טריטוריה משותפת, המתחילים לפתח שפה, פולקלור, היסטוריה משותפת, חוויות מכוננות משותפות וכדומה, עד לשלב של מודעות עצמית, והגדרה עצמית כעם – הקמת מדינה לאומית. לפי תפיסה זו העם הוא אמנם בעל עבר משותף, אבל לא יעוד משותף; הקיבוץ הלאומי הוא אוסף של יחידים ולא בעל מהות מוגדרת; לפי התפיסה האירופאית עיקר עניינו של העם הוא הקיום כשלעצמו; העבר איננו מחייב מוסרית ואיננו מגדיר את העתיד; העתיד פתוח לחלוטין וכך הולכת זהותו של העם משתנית ונשחקת על פי אילוצי ההיסטוריה.

כל שכן, שבן גוריון לא יכול היה לקבל את הסיפא של הפסוק הנ"ל – "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך". עם ישראל, אליבא דבן גוריון, הוא עם ריבוני שאיננו כפוף לדבר, ודאי לא לריבונו של עולם.

מכיוון שכך, חשוב היה לבן גוריון להדגיש – בניגוד לתפיסה היהודית – שהעם היהודי, ממש כמו כל שאר עמי התבל, נוצר בתהליך היסטורי, בהתפתחות טבעית ("קם", כך סתם, מעצמו), ודווקא בארץ ישראל. חשוב היה לו גם לבסס את תפיסת ה"מולדת", תפיסה אירופאית ולא יהודית. גם שאלת "זכותנו ההיסטורית" על הארץ היתה כמובן חשובה לבן גוריון. הוא לא יכול היה לבסס אותה על הצו והיעוד האלוקיים ואם היה משלים עם העובדה שהעם נוצר במתן תורה, כלומר בסיני, היה מאבד את הבסיס ל"זכותנו ההיסטורית" בארץ ישראל.

היום, כידוע, תפיסה לאומית מערבית זו כבר פשטה את הרגל באירופה; הלאומיות האירופאית – שהיא תופעה חדשה יחסית בהיסטוריה, בערך 250 שנה – מקוטלגת היום במושג "קהילות מדומיינות", מושג שטבע הפילוסוף בנדיקט אנדרסון בספרו בשם זה. גם אצלנו היא פשטה את הרגל זה מכבר, אלא שקצת קשה לנו עדיין להשלים עם העובדה. למזלנו, בניגוד לאירופאים, לנו יש תפיסה שונה, שעל פיה נוכל לחזור ולבסס את יסודות לאומיותנו על אדנים נצחיים ולא על אדנים מדומיינים.  

ממילא מובן שמגילת העצמאות הבן גוריונית – שכבר במשפט הראשון שלה ניכר שהיא מופרכת, רושם שהולך ומתחזק ככל שממשיכים בקריאתה, כפי שמסביר שבתי בן דב (כל כתביו, כרך 3, עמוד 319 ואילך) – היא מסמך דל ושטחי, מלא בסתירות פנימיות, שאיננו יכול להיות בסיס רציני לקיומנו הלאומי-ממלכתי בארץ ישראל. היא היתה מתאימה לתודעת זמנה.

איך אמר ר' נחמן: צריך לעשות תשובה על התשובה. החזרה לארץ והקמת המדינה היו בבחינת "חזרה בתשובה" לאומית במובן העמוק ביותר של המושג. עכשיו הזמן להעמיק עוד יותר – לבסס אותן על התודעה היהודית.    

אפלטון, המוזיקה והמהפכה

מי שהבין את מלוא הפוטנציאל המהפכני של המוזיקה היה דווקא אפלטון. הוא לא היה מאפשר ל"טרנד" של המוזיקה היהודית לחדור לגל"צ 

בס"ד

הטרנד של המוזיקה היהודית הולך ותופס תאוצה. עוד ועוד אמנים, דתיים וחילונים, מצטרפים לגל החדש. הלחן הנפלא של עובדיה חממה ל"אנא בכוח" היה דוגמה מובהקת לתופעה.

לכאורה כל העניין נראה תמים. מן פולקלור שכזה. "שומרי החומות" של ההגמוניה, שיודעים היטב כיצד לסמן ולתקוף כל ניצן שעלול לסכן אותה – ההתנחלות, התשובה, תנועת ש"ס וכדומה – אינם חוששים ממוזיקה. להפך – גם הם נהנים.

אבל המוזיקה אינה ניטרלית ואינה תמימה כלל. מי שהבין את מלוא הפוטנציאל המהפכני של טרנד מוזיקלי היה אפלטון. את "השומרים" של המדינה שהגה, הוא מזהיר נמרצות:

"יש להיזהר מהנהגת מין חדש של מוזיקה, באשר יש בכך משום סכנה לכל. כי בשום מקום לא ישונו דרכי המוזיקה בלי שישתנו החשובים שבחוקי המדינה.... כאן חייבים השומרים לבנות את מצודתם: במוזיקה. .... בלי משים מתגנבת מצד זה בנקל העבריינות. .... כאילו אין עבריינות זו אלא משחק, ואיננה עושה שום דבר רע. שכן .... איננה עושה אלא זאת: מעט מעט היא מוצאת לה אחיזה, וחודרת בחשאי, זעיר שם זעיר שם, לתוך הנימוסין והעיסוקים; מכאן תעבור, בזרם גדול יותר, לתוך משא ומתן שבין אדם לחברו, ומתוך משא ומתן זה הריהי תוקפת את חוקי המדינות ומשטריהן בחוצפה יתרה .... עד שתהפוך בסופו של דבר את כל סדרי הפרט והכלל" (המדינה, ספר ד' עמ' 424-425).

דווקא בשל תמימותה לכאורה, בכוחה של המוזיקה היהודית לפצח את מנגנוני ההגנה שיצרו "שומרי החומות" על מנת לחסום את הופעתה המתבקשת של הזהות היהודית. המוזיקה מדברת אל הנשמה ומעוררת אותה, ושום מכבסת מלים של התקינות הפוליטית לא תוכל לה.

מובן שהמוזיקה אינה הסיבה לשינויים התרבותיים, שנובעים תמיד מרובד עמוק יותר, אבל כשמגיע זמנם להתחולל היא מהווה כלי מצוין להתגברות על כל המנגנונים שאמורים לחסום את השינויים.

מי שאהב את "אנא בכוח" – ומי לא בעצם – כבר לא יוכל להתכחש לזהותו היהודית. ומכאן ועד מהפכה תרבותית, ובהמשך פוליטית – כפי שכתב אפלטון – הדרך כבר לא ארוכה.

******

התרבות "הישראלית"

הטרנד של המוזיקה היהודית הוא רק תחילתו של תהליך. ההמשך עתיד להתחולל בכל תחומי האומנות והתרבות בישראל. אבל אי אפשר להבין את מצבה הנוכחי של התרבות "הישראלית" – בניגוד לישראלית במובן המקורי של המושג – ואת עתידה, בלי להבין את הרקע שלה בתהליכים התודעתיים האוניברסליים, ולצורך כך יש לחזור למאה ה-17 באירופה ולתנועת "הנאורות".

"הנאורות" היתה תנועה תודעתית כוללת שדגלה בשחרור האנושות מכבלי הדת והאמונה בכלל ומשליטת הממסד הדתי בחיים בפרט. היא העמידה את הרציונאליות במקום האמונה כבסיס לתודעה האנושית, ואת האדם במקום האל כמרכז הווייתה. כאן נמצאת תחילת הופעתו של העידן המודרני – שורשיו אולי קדומים יותר – על כל תופעותיו האופייניות: מדע, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, ערכים, תרבות וכדומה. גם התרבות במובן הצר יותר של המושג, האומנויות – ספרות, שירה, ציור, מוזיקה, תיאטרון וכדומה – הביאה לידי ביטוי את הרוח החדשה של הנאורות ועוצבה, בעיקר מבחינת תכניה, על פי רוח זו.

לית מאן דפליג – אם נניח כרגע לחוגים שוליים – שתנועה זו, שממנה התפתח העידן המודרני, הביאה ברכה עצומה לאנושות. הכפירה שאפיינה את הנאורות היתה תנאי לשחרור האדם מאמונה מנוונת ומנוולת ופיתוח תודעתו והכרתו העצמית. התפתחות האומנויות היתה חלק מהמהפכה הזו. התודעה המודרנית שנוצרה במהלך זה באה לידי ביטוי גם בעם ישראל, והיא שאפשרה, בין היתר, את הציונות, חזרת ישראל לארצו, הקמת המדינה וגם – את הופעתה של האומנות "הישראלית".

כפירה לשמה

אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם, הפכה זה מכבר לנכסי צאן ברזל של האנושות והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו. הסימן המובהק לסיומה של התקופה הוא בכך שהביקורת על המודרניזם והפרכתו, אינן באות מחוגי נפגעיו – הדת ומיצגיה, האמונה וכדומה – אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת במשך כ-250 שנה של המודרניזם בתודעה האנושית, שבאה לידי ביטוי בביטחון מוחלט באדם כשלעצמו, באמת, במדע, בהומניזם ובראציונליות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.

הפוסט-מודרניזם של היום, בעולם בכלל, בישראל בפרט, ובתרבות ובאמנות "הישראליות" בפרטי פרטות, הוא תופעה של ריאקציה – הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו.

סגירת המעגל – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. כאמור, כל תופעה אנושית ממצה את עצמה. הכפירה שבזמנה שימשה לצורך העלתם של ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות משאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים – והיא היא המאפיינת את הפוסט-מודרניזם בכלל ואת הופעותיו "הישראליות" בפרט: הפוסט-ציונות ולעניינו האומנות "הישראלית".

"הכפירה אין לה אידיאל אמיתי, 'אל אחר איסתריס ולא עבד פירין', הייאוש והתוהו אינם נותנים מאומה" (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ח). לכפירה כשלעצמה אין תוכן עצמי ולכן היא לא מולידה ואין לה פירות. כל כולה כשלעצמה, בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית, הפורנוגרפיה, החולניות ושאר כל מאפייניה של הכפירה – שהם סימן ההיכר לאומנות בתרבות האנושית בת זמננו בכלל ובזו "הישראלית" העכשווית בפרט. היא עדיין מתהדרת בתג של "הנאורות", אבל היא מייצגת מובהקת של החושך.

אסור שמכבסת המילים הפוסט-מודרנית תבלבל אותנו. אין אנו טועים בתחושתנו הכללית האמורה באשר לאומנות העכשווית. זה לא שאנחנו לא מעודכנים, פרימיטיביים או לא מבינים משהו. הטומאה מעידה על עצמה. "נשמות מרגישות מכירות בחכמת הפרצוף של המבטאים והסגנון את טומאת הרעיון שבסופרים רבים, שלא תכסה אותה כל מליצה מוסרית, כל הלבשה שירית...רוח טומאה זה ככל רוח טומאה בכלל עבור יעבור, יבטל מן העולם וכליל יחלוף והספרות תתקדש" (הרב קוק, שם, עמ' פב).

זה כבר מתחיל

את הנחמה שמבשר לנו הרב קוק לפיה "הספרות תתקדש, וגם הסופרים יתקדשו" (שם), ניתן היום כבר לראות עין בעין. הטרנד של המוזיקה היהודית הוא תחילתו של התהליך. לאחר כל ההתפתחות המוזיקלית האדירה, הן בעולם המודרני והן בישראל, התברר פתאום שנעלמו התכנים האמיתיים, הגבוהים, העדינים, הרוחניים. משהתרוקנה המוסיקה מכל אלה וחשה מחנק וייאוש היא שבה ומוצאת תכנים אלה ביהדות.

הנטיה לחזור ולחפש ביהדות ובישראליות – והפעם בלי מרכאות – את התוכן האבוד היכול למלא את המוזיקה במשמעות, היא תופעה אמיתית, משמעותית ואותנטית. היא כזו לא רק למרות שיש לה גם צדדים אחרים – מסחריים, אופנתיים וכדומה – אלא דווקא בשל כך. צדדים אלה מגלים שהתופעה איננה רק אידיאלית אלה גם נעוצה עמוק עמוק במציאות ובצרכיה. העובדה שהחזרה הזו של האומנות למקורות מתחילה דווקא במוזיקה היא הכרחית, אופיינית ומתבקשת. המוזיקה היא המופשטת ביותר, ולכן מאפשרת להיכנס לתהליך בלי מילים ובלי להודות בו, באופן של "ליבא לפומה לא גליא" – דברים שהאדם אינו מעז להודות בהם אפילו לעצמו.

אבל הטרנד במוזיקה הוא רק ההתחלה. בעשור הקרוב נראה תהליכים דומים גם בתיאטרון, בקולנוע, בספרות, באומנות הפלסטית ובכל שאר ענפי האומנויות. כולן חנוקות מן הייאוש ובחילת החיים, וכולן מחפשות מוצא. בניגוד לתרבות הכללית, לזו "הישראלית" יש מוצא כזה. וכך, בישראל – בניגוד לעולם התרבות הכללי – לא יאבדו כל היתרונות ההם של הנאורות והעידן המודרני, אלא דווקא יתבררו, יעלו ויתקדשו. כדאי להתבונן היטב מסביב – זה כבר מתחיל.

(מאמר זה מורכב למעשה משני מאמרים שפרסמתי בעבר. עד לכוכביות – מדובר במאמר פותח של עיתון "נקודה" מס' 325, מחדש מרחשוון, תש"ע (אוקטובר 2009). מהכוכביות והלאה זהו מאמר שפורסם בעיתון "מקור ראשון" במוסף "עמדה", בחודש טבת תשע"א (דצמבר 2010). מאז הדברים נעשו, כך נראה לי, רק יותר רלוונטיים ואקטואליים).

  

.

רגל שמאל ורגל ימין – העולם החרדי ושאר העם

העולם החרדי הוא הבסיס המאפשר לגאולה לצעוד קדימה, דווקא באשר הוא נותר במקומו, מאחור. מאמר הגות

בס"ד

(מאמר זה פורסם במוסף "עמדה" של עיתון "מקור ראשון" בחודש תשרי, תשע"ב (ספטמבר 2011). אשבץ בבלוג מידי פעם, בין המאמרים והפוסטים החדשים, מאמרים ישנים שפורסמו בבמות שונות ועדיין לא נס לחיים. עוד מאמרים כאלו, שנכתבו בשנה-שנתיים האחרונות אבל קשורים לאירועי הזמן, אכניס לבלוג בתאריך כתיבתם. זוהי הסיבה שלמרות שפתחתי את הבלוג רק בחודש אדר תשע"ג (פברואר 2013), נמצאים בו גם מאמרים משנים קודמות)

"כל מסע גדול", אומר הפתגם הידוע, "מתחיל בצעד קטן". עוד נהוג לומר בהקשר זה, שרצוי שהצעד הזה יהיה ברגל ימין. מה שלא מדובר בו בדרך כלל הוא בתפקידה של רגל שמאל בסיטואציה האמורה. מה בדיוק עושה רגל שמאל, כשרגל ימין צועדת קדימה?

ובכן, למרות שתשומת הלב ממוקדת ברגל ימין, תפקידה של רגל שמאל איננו פחות חשוב. תפקידה הוא לייצב את המהלך על ידי ביסוס עמדתו ועמידתו של הגוף כולו. כל עוד רגל ימין נמצאת באוויר, כל עוד היא לא סיימה את המהלך והגוף כולו וידא שהמהלך נכון, ראוי, ומסתיים על קרקע יציבה – תפקידה של רגל שמאל הוא קריטי. היא הבסיס המאפשר את המהלך, אבל בתנאי שתישאר יציבה ולא תזוז. אסור לה "לקפוץ קדימה" כל עוד לא הובטח שרגל ימין מצאה את מקומה. יותר מכך, רגל שמאל היא הביטחון שאם הגוף לא ימצא קרקע יציבה להניח עליה את רגל ימין, שאם יכשל המהלך – יהיה לאן לחזור.

אי אפשר להגזים בחשיבותו של המהלך של תחיית עם ישראל וחזרתו לארצו. זוהי בשורה לא רק במימד הלאומי אלא גם בזה האוניברסאלי. אי אפשר גם להגזים במורכבותו ובסכנות הכרוכות בו. אחרי כאלפיים שנה של תלישות, ארעיות, נדודים ופיזור, חוזר העם לארצו ולעצמו. מורכבותו של התהליך איננה רק בצדדים ההיסטוריים, מדיניים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים, צבאיים וכדומה. האתגר הגדול הוא המהפכה התודעתית-רוחנית שכרוכה במעבר הזה מגלות לגאולה. תורת ארץ ישראל, לימדונו חז"ל, שונה מזו של בבל; גדלות לעומת קטנות. זוהי קפיצה במדרגת החיים, לא רק ביחס ליהדות של הגלות, אלא אפילו ביחס לזו של בית ראשון ושני.

מי מבטיח לנו שהניסוי הנועז של חזרת העם לארצו יסתיים בהצלחה. מי תוקע לידינו שנצא מכל הסיבוכים הכרוכים בו – העליות, הירידות, הפסגות והנפילות – בשלום. מי חותם לנו שנגיע לייעדנו, נגשים את ייעודנו ונוכל לברך על המוגמר. עינינו הרואות עד כמה רבים הספקות באשר לעתידו של העם בארץ, נוכח הקשיים המתגלים תוך כדי המהלך.

רגל ימין – הציונות, הכוחות הדינאמיים של העם – התחילה את המהלך. אין זה המקום לנתח את מורכבותו, אבל מה שברור הוא שכל עוד לא הובהר שהוא הסתיים, ובהצלחה, ראוי גם להותיר בסיס יציב כלשהו מאחור, בכדי שאם יתברר שהמהלך היה פזיז ונמהר מידי והקדים את זמנו – יהיה לאן לחזור, ולו גם בשן ועין, בכדי להתחיל מחדש, או לפחות להישרד.

זהו תפקידו של העולם החרדי – רגל שמאל. באופן דיאלקטי העולם החרדי הוא הבסיס המאפשר לגאולה לצעוד קדימה, דווקא באשר הוא נותר במקומו, מאחור. זהו תפקיד אפור ומשעמם. להיות לכתחילה ראש קטן. לא הייתי רוצה להיות שם. את התהילה "גוזרת" רגל ימין. היא הדינאמית, היא הנועזת, היא המחדשת, היא הנאורה. אבל העולם החרדי מבטיח את קיומו של עם ישראל הן כנקודת משען ומנוף לתנופת המהלך, והן על ידי הביטחון שיהיה לאן לחזור, אם יהיה צורך.

מכאן גם נגזר, שכל עוד לא הובטח המהלך של החזרה לארץ; כל עוד לא זכינו לניצחון, לשחרור הארץ במלואה, וליציבות מדינית וגיאופוליטית; כל עוד לא הוקמה כאן תרבות יהודית אותנטית, בריאה, יציבה ומאוזנת; כל עוד לא הקמנו, אם לא את הבית השלישי, הרי לפחות את "תרבות הבית השלישי" – העולם החרדי, רגל שמאל, עתיד להיוותר מאחור – שמרני, מקובע, ספקני, ביקורתי, סטטי ומנוכר; וכן, מה אפשר לומר – גם מרגיז.

שינויים מסוימים, בעיקר טכניים, עתידים אמנם להתחולל בו, ומתרחשים כבר עתה, בפריפריה החברתית שלו יותר מאשר ב"גרעין הקשה". אבל התופעה הרוחנית-תרבותית-חברתית-מנטאלית של החרדיות, תיעלם מחיינו רק לאחר שהמהלך של שיבת ציון יושלם, על כל מימדיו, ובעיקר כמובן התרבותיים-רוחניים, שבהם תלויים כל שאר מימדי החיים.