העולם החרדי הוא הבסיס המאפשר לגאולה לצעוד קדימה, דווקא באשר הוא נותר במקומו, מאחור. מאמר הגות
בס"ד
(מאמר זה פורסם במוסף "עמדה" של עיתון "מקור ראשון" בחודש תשרי, תשע"ב (ספטמבר 2011). אשבץ בבלוג מידי פעם, בין המאמרים והפוסטים החדשים, מאמרים ישנים שפורסמו בבמות שונות ועדיין לא נס לחיים. עוד מאמרים כאלו, שנכתבו בשנה-שנתיים האחרונות אבל קשורים לאירועי הזמן, אכניס לבלוג בתאריך כתיבתם. זוהי הסיבה שלמרות שפתחתי את הבלוג רק בחודש אדר תשע"ג (פברואר 2013), נמצאים בו גם מאמרים משנים קודמות)
"כל מסע גדול", אומר הפתגם הידוע, "מתחיל בצעד קטן". עוד נהוג לומר בהקשר זה, שרצוי שהצעד הזה יהיה ברגל ימין. מה שלא מדובר בו בדרך כלל הוא בתפקידה של רגל שמאל בסיטואציה האמורה. מה בדיוק עושה רגל שמאל, כשרגל ימין צועדת קדימה?
ובכן, למרות שתשומת הלב ממוקדת ברגל ימין, תפקידה של רגל שמאל איננו פחות חשוב. תפקידה הוא לייצב את המהלך על ידי ביסוס עמדתו ועמידתו של הגוף כולו. כל עוד רגל ימין נמצאת באוויר, כל עוד היא לא סיימה את המהלך והגוף כולו וידא שהמהלך נכון, ראוי, ומסתיים על קרקע יציבה – תפקידה של רגל שמאל הוא קריטי. היא הבסיס המאפשר את המהלך, אבל בתנאי שתישאר יציבה ולא תזוז. אסור לה "לקפוץ קדימה" כל עוד לא הובטח שרגל ימין מצאה את מקומה. יותר מכך, רגל שמאל היא הביטחון שאם הגוף לא ימצא קרקע יציבה להניח עליה את רגל ימין, שאם יכשל המהלך – יהיה לאן לחזור.
אי אפשר להגזים בחשיבותו של המהלך של תחיית עם ישראל וחזרתו לארצו. זוהי בשורה לא רק במימד הלאומי אלא גם בזה האוניברסאלי. אי אפשר גם להגזים במורכבותו ובסכנות הכרוכות בו. אחרי כאלפיים שנה של תלישות, ארעיות, נדודים ופיזור, חוזר העם לארצו ולעצמו. מורכבותו של התהליך איננה רק בצדדים ההיסטוריים, מדיניים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים, צבאיים וכדומה. האתגר הגדול הוא המהפכה התודעתית-רוחנית שכרוכה במעבר הזה מגלות לגאולה. תורת ארץ ישראל, לימדונו חז"ל, שונה מזו של בבל; גדלות לעומת קטנות. זוהי קפיצה במדרגת החיים, לא רק ביחס ליהדות של הגלות, אלא אפילו ביחס לזו של בית ראשון ושני.
מי מבטיח לנו שהניסוי הנועז של חזרת העם לארצו יסתיים בהצלחה. מי תוקע לידינו שנצא מכל הסיבוכים הכרוכים בו – העליות, הירידות, הפסגות והנפילות – בשלום. מי חותם לנו שנגיע לייעדנו, נגשים את ייעודנו ונוכל לברך על המוגמר. עינינו הרואות עד כמה רבים הספקות באשר לעתידו של העם בארץ, נוכח הקשיים המתגלים תוך כדי המהלך.
רגל ימין – הציונות, הכוחות הדינאמיים של העם – התחילה את המהלך. אין זה המקום לנתח את מורכבותו, אבל מה שברור הוא שכל עוד לא הובהר שהוא הסתיים, ובהצלחה, ראוי גם להותיר בסיס יציב כלשהו מאחור, בכדי שאם יתברר שהמהלך היה פזיז ונמהר מידי והקדים את זמנו – יהיה לאן לחזור, ולו גם בשן ועין, בכדי להתחיל מחדש, או לפחות להישרד.
זהו תפקידו של העולם החרדי – רגל שמאל. באופן דיאלקטי העולם החרדי הוא הבסיס המאפשר לגאולה לצעוד קדימה, דווקא באשר הוא נותר במקומו, מאחור. זהו תפקיד אפור ומשעמם. להיות לכתחילה ראש קטן. לא הייתי רוצה להיות שם. את התהילה "גוזרת" רגל ימין. היא הדינאמית, היא הנועזת, היא המחדשת, היא הנאורה. אבל העולם החרדי מבטיח את קיומו של עם ישראל הן כנקודת משען ומנוף לתנופת המהלך, והן על ידי הביטחון שיהיה לאן לחזור, אם יהיה צורך.
מכאן גם נגזר, שכל עוד לא הובטח המהלך של החזרה לארץ; כל עוד לא זכינו לניצחון, לשחרור הארץ במלואה, וליציבות מדינית וגיאופוליטית; כל עוד לא הוקמה כאן תרבות יהודית אותנטית, בריאה, יציבה ומאוזנת; כל עוד לא הקמנו, אם לא את הבית השלישי, הרי לפחות את "תרבות הבית השלישי" – העולם החרדי, רגל שמאל, עתיד להיוותר מאחור – שמרני, מקובע, ספקני, ביקורתי, סטטי ומנוכר; וכן, מה אפשר לומר – גם מרגיז.
שינויים מסוימים, בעיקר טכניים, עתידים אמנם להתחולל בו, ומתרחשים כבר עתה, בפריפריה החברתית שלו יותר מאשר ב"גרעין הקשה". אבל התופעה הרוחנית-תרבותית-חברתית-מנטאלית של החרדיות, תיעלם מחיינו רק לאחר שהמהלך של שיבת ציון יושלם, על כל מימדיו, ובעיקר כמובן התרבותיים-רוחניים, שבהם תלויים כל שאר מימדי החיים.
