יום שבת, 21 בנובמבר 2020

הגברת רוצה להיות בסיירת

בדרך מתוחכמת חדרה למעמקי התפיסה הפוסט מודרנית התפיסה הנוצרית של ההתכחשות לגוף, של הניתוק ממנו, של שלילתו ודחייתו. אין בה כבוד והקשבה לגוף, לגוף האישה במקרה זה. הגוף לא נחשב בעיניה.


בס"ד

ה' בכסלו תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

מחזה סוריאליסטי נגלה לעיני מי שנקלע לפני כשבועיים לאולם בית המשפט העליון. שופטי בג"ץ, עטויים בגלימותיהם המהודרות ומלאי חשיבות עצמית, דנו בכובד ראש בעתירה של בחורה צעירה שתובעת עם חברותיה להתגייס לסיירת מטכ"ל. לא פחות. השופטים, אנשים מלומדים, אפילו מבוגרים, התעמקו בתביעה במלוא הרצינות. בעבורם זו באמת הייתה סוגיה שמחייבת כובד ראש. הם הפכו בעתירה והפכו בה, ולא מצאו בה שום פסול. באמת למה לא, הם שאלו את עצמם. על סמך מה ניתן לדחות את הבקשה. הגברת רוצה להיות בסיירת, ובשם מה אפשר לסרב ולומר לה לא. וכך, בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה יחידה ותמה עמדה ושאלה – למה לא? וכל השופטים וכל הקצינים, וכל הגדולים וכל החכמים, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.

אמנם עמדו בפניהם כמה עובדות שעל בסיסן הם היו יכולים להעמיד את הגברת על מקומה. למשל, שהמבנה הפיזי של האישה לא בנוי למאמצים הגופניים שהשרות ביחידה מחייב; שסביר שייגרם לה נזק בריאותי בלתי הפיך; שכדי להתאים את היחידה לשירות חיילות יידרש צה"ל להוצאות כספיות מוגזמות; אפשר היה גם להזכיר לה את סוגיית השבי; שתפקידו של צה"ל הוא לשחרר את ארץ ישראל ולהגן על המדינה ולא להוות חממה לניסויים חברתיים שנויים במחלוקת; ששרות קרבי של חיילות ביחידה יהפוך אותה לקייטנת קיץ עליזה של מתבגרים ומתבגרות; או בכלל, שחבל להרוס את היחידה שהיא ככול הנראה היחידה בצה"ל שעוד מסוגלת להעז ולנצח.   

אבל כול אלה הן רק עובדות, ועל בסיס עובדות מוצקות אי אפשר לדחות היום עתירה, אלא מקסימום לבקש את צה"ל לבדוק ולהגיב, כמתחייב מכללי הטקס. בבית המשפט הפוסט מודרני שלנו עובדות כבר לא עובדות. מבחינתו אין עובדות אלא רק פרשנות חופשית ויצירתית. בדיוק כפי שמבחינתו גם חוקי הכנסת אינם עובדות ממשיות, אלא רק מושא לפרשנות. הכול נזיל והכול פתוח לדיון. בעולם הפוסט מודרני אין מציאות אובייקטיבית אלא רק נרטיבים. כל טענה לגיטימית באשר היא נטענת. כל רצון מכובד באשר הוא נרצה. הרוח מרחפת לה בחלל, מנותקת מהמציאות, לא מחויבת לדבר ואין מעצור בפניה. מי יאמר לה עד כאן. מי יקבע שגחמה מסוימת פסולה. על בסיס מה ניתן לדחות רצון או דמיון כאלה או אחרים. מאין תבוא הסמכות שתאמר לגברת לא. היא רוצה להיות בסיירת, זה הנרטיב שלה, ולמי הזכות לפסול אותו.

הניתוק הפוסט מודרני הזה מהמציאות, מהעובדות, מהממשות, מהגוף, מהחומר, מביא למצב שבו הרוח מאבדת אחיזה ונקודת משען, ומוצאת עצמה מרחפת בשמים בסחרחורת אינסופית, בלי שום בסיס שיספק לה יציבות, בלי יכולת להכריע או לקבוע משהו מוחלט. לכן הכול מותר הכול אפשרי והכול לגיטימי.  

כשחז"ל אומרים ש"דרכו של איש לכבוש, ואין דרכה של אישה לכבוש" הם מלמדים אותנו אמת פסיכולוגית עמוקה על מבנה נפשם של האיש והאישה. חז"ל לא ניתקו את הרוח מהגוף. להפך, הם ראו את הרוח והגוף באחדותם. הם חשבו בצורה הוליסטית וראו בגוף לבוש, גילוי, כלי ביטוי, הופעה של הרוח. לשיטתם לא רק שיש קשר ותיאום מלא בין הגוף והרוח, אלא שהם אחד. לכן ממבנה הגוף ניתן ללמוד על המבנה הפסיכולוגי. ההבדל הבולט, הבלתי ניתן להכחשה, שבין המבנה הפיזיולוגי של גוף הגבר לבין זה של האישה, מלמד גם על ההבדל הפסיכולוגי ביניהם. יש להם נפשיות אחרת ורוחניות אחרת בדיוק כפי שיש להם גוף שונה. הם נבראו לתפקידים משלימים ולכן שונים. ומה לעשות, אין דרכה של האישה לכבוש, וברגע המבחן, בשעת קרב, כשצריך להביט בלבן שבעיניים, האמת הזו תתגלה.

בדרך מתוחכמת, בדלת האחורית, חדרה למעמקי התפיסה הפוסט מודרנית התפיסה הנוצרית של ההתכחשות לגוף, של הניתוק ממנו, של שלילתו ודחייתו. אין בה כבוד והקשבה לגוף, לגוף האישה במקרה זה. הגוף לא נחשב בעיניה. מבחינתה אין שום בעיה להחליף אותו ולשנות את מינו כשמתחשק. נותקה הרוח מהגוף, ועכשיו היא כבר לא מחויבת לעובדות, למציאות הממשית, לחומר, ויכולה להתעופף לה בשרירות ליבה ולהתמכר לגחמותיה ולדמיונותיה בלא מעצור.

כן, אנחנו יודעים שהעמדה האמורה נחשבת היום בעיני רבים לשמרנית או אפילו מפגרת ושוביניסטית; שאפילו קצינים בכירים לשעבר תומכים בכול לב בשרות בנות בסיירות. אבל אנחנו גם זוכרים שאותם קצינים בדיוק תמכו בזמנו באוסלו ובהתנתקות, ויודעים שאין להם שום חוט שדרה אינטלקטואלי שיכול לאפשר להם לעמוד בפני שטיפת המוח של נביאי השקר של השלום השוויון והפמיניזם הרדיקלי. גם לא לכבוד השופטים העליונים. כך שאין לנו שום ספק שבסופו של דבר גם בנושא הזה, כמו בנושא הסכמי אוסלו, האמת של תורת ישראל תוכח לעיני כל.

 

 

 

 

 

 

 

 

אין תגובות:

פרסום תגובה