כיפת ברזל

 ההמלצה להיפרד מבצלאל סמוטריץ' היא עצת אחיתופל שלנפתלי בנט אסור להקשיב לה

בס"ד

י"ח בכסלו, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון", ביומן)

השאלה האם נפתלי בנט צריך להיפרד מבצלאל סמוטריץ' הפכה לאקטואלית השבוע עם התקרבותו של תרחיש בחירות. נכון עושה בנט כשהוא דוחה את ההמלצות ומכריז שוב ושוב שאין בדעתו לפרק את השותפות, וראוי להבין היטב מדוע. קודם כל, כפי שכל מאמן כדורגל יודע, הרכב מנצח לא מחליפים. אתה אף פעם לא יכול לדעת למה ההרכב הזה מצליח, ואם למרות בצלאל סמוטריץ ימינה מקבלת למעלה מעשרים מנדטים בסקרים – הוא נראה לא מהווה בעיה.

העצות שמשיאים לבנט השכם והערב להיפרד מסמוטריץ' הן בבחינת עצות אחיתופל שמבקשות להכשילו. היום ממליצים לבנט להיפטר ממנו; אם יעשה זאת ימליצו לו מחר לרדת עקרונית מנושא החלת הריבונות, אח"כ גם להוריד את הכיפה, ולבסוף רק עוד המלצה אחת קטנה, לקרוא ל"ימינה" "מרכזה" ואז הוא יהיה בעיניהם גלאט כשר. המתכון הזה הוא הדרך הבטוחה של בנט לאבד את אמון הציבור, שרואה בו עד עכשיו מנהיג עקבי, אמין וענייני, ולא כזה שפוזל שמאלה ומשנה את דעתו לפי מצב הרוח והסקרים המתחלפים.

יתר על כן, אסור לבנט לנטוש את הבסיס הפוליטי שלו בציונות הדתית. בפעם האחרונה שהוא עשה זאת, הוא נותר כמו שמשון שנגזזו מחלפותיו, מרחף באוויר בלי זהות ברורה ובלי בסיס פוליטי מגובש. נראה שהוא למד את הלקח ולא עומד לחזור שוב על הטעות הזו.

אבל העניין איננו רק במישור הפוליטי אלא במישור עמוק יותר, אידאולוגי, שהפוליטיקה מהווה רק לבוש חיצוני שלו. פרידה מסמוטריץ' תהיה גם פרידה מהאידאולוגיה הציונית-דתית. סמוטריץ' אמנם מייצג רק את האגף התורני והמתנחלי של האידאולוגיה הזו, אבל בלעדי הצד התורני שלה היא מאבדת את עוצמתה ואת נשמתה. יש ערך אידיאולוגי חשוב גם לאגף הפתוח והמכיל של הציונות הדתית, אבל הוא לא יכול לעמוד בפני עצמו.   

בנט לא רואה את הכיפה שעל ראשו. הוא אמנם לא מסתיר אותה ולא מתבייש בה, אבל מרגיש כלל ישראלי, רואה בה עניין אישי ולא מייחס לה חשיבות פוליטית. אבל הציבור הרחב, ובעיקר למעלה מעשרים המנדטים שמקבלת ימינה בסקרים, רואה גם רואה את הכיפה שעל ראשו של בנט. מבחינתו היא הרקע, הסביבה, ההקשר הרחב אותו מייצג בנט וממנו הוא בא. הוא לא תומך בבנט למרות הכיפה אלא גם בגללה. אחרי שנים של רצח אופי שבוצע לכיפה הסרוגה על ידי השמאל הישראלי היא הפכה היום למותג מוערך.

הציונות הדתית איננה מפלגת אווירה שקמה ונופלת על אדם אחד, יהיה מוכשר ככול שיהיה. זוהי תנועה בעלת שורשים היסטוריים של כמאה שנים שנטלה חלק משמעותי במעש הציוני ובהקמת המדינה. זו התנועה החלוצית שהקימה את ההתיישבות ביש"ע ובניה מובלים היום במיטב יחידות ההתנדבות של צה"ל. זו תנועה של מאות מוסדות חינוך, ישיבות, מכינות, אולפנות ומדרשיות. יש לה רבנים שהם הוגי דעות גדולים, מקוריים, רלוונטיים ובעלי חזון, ובראשם הרב קוק. יש לה אידאולוגיה משלה, גם אם לא מגובשת ומנוסחת בצורה מספקת. יש לה ציבור מגוון, מעורב, השייך לכול המנעד של החברה הישראלית; ציבור חלוצי, אידאליסטי, מוסרי, תורם, ערכי, שהוכיח עצמו במבחנים קשים מבית ומחוץ. הציונות הדתית היא זו שנותנת את הנשמה למדינה, כפי שנאמר בסלוגן מוצלח בעבר. הציבור שתומך כרגע בסקרים רואה לא רק את בנט, אלא גם את הכיפה שעל ראשו, ובעיניו הכיפה הקטנה הזו גדולה ומשמעותית לא פחות מבנט עצמו.

יש לקוות שבנט לא יחשוב לרגע שרק כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה של למעלה מעשרים המנדטים האלה. כולם רואים לו את הכיפה, והיא נותנת להם ביטחון שלא מדובר בעוד בעל יומרות שווא, אלא במנהיג שבא מרקע אידאולוגי מבוסס ובא בשם עולם ערכים שלם. אכן, בלי המנהיגות, הענייניות, ואכפתיות שגילה בנט במשבר הנגיף הוא לא היה זוכה לתמיכה הזו. כל זה הוא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. הציבור שבע מגנרלים, מקופצים בראש מטעם עצמם ומתנועות אווירה אופנתיות. הוא רוצה שינוי אמתי ויסודי בהנהגה. כשהוא בוחר היום בימינה הוא תומך בתנועה מושרשת בעלת חזון ושורשים ציבוריים, ולא בתנועה של איש אחד.

אם ייפרד בנט מסמוטריץ' הוא ייפרד גם מכול הרקע הזה, שהוא עיקר כוחו. כשאיילת שקד הצהירה לאחרונה "לא נחליף ערכים בדרך להנהגה. אנו מפלגה כלל ישראלית, עם סט ערכי הציונות הדתית", היא התכוונה לכול האמור לעיל. לפחות פעם אחת בעבר לא הקשיב בנט לאינטואיציה הנשית הרגישה של שקד, וגרר אותה אתו למהלך הכושל של פירוק הציונות הדתית. הפעם נראה שהוא משכיל לאמץ את המלצה שקיבל כבר אברהם אבינו בזמנו: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.