מי גנב ליאיר גולן את המדינה?

אפשר לשמוע בדבריו של גולן לא רק התנשאות, אלא גם מצוקה קשה עמוקה וכואבת. יאיר גולן משמיע כאן את קולם של לא מעט מאלה שעד לפני כמה עשורים כונו בחברה הישראלית "מלח הארץ" וחיים בתחושה שגנבו להם את המדינה.

בס"ד

י"ז בכסלו, תשפ"א

"אני וחברי, אלה שבאמת בנו את הארץ הזו, ואלה שבאמת נלחמים עליה ובונים אותה גם כיום, לא ניתן למשיחיים כמוך להשתלט על סדר היום", צייץ לאחרונה ח"כ יאיר גולן לעמית סגל וזכה בצדק לקיתונות של בוז ולעג. אבל אפשר לשמוע בדבריו של גולן לא רק התנשאות, ניתוק, חוסר דיוק היסטורי וחוסר הבנת המציאות ותהליכיה, אלא גם מצוקה קשה עמוקה וכואבת. יאיר גולן משמיע כאן את קולם של לא מעט מאלה שעד לפני כמה עשורים כונו בחברה הישראלית "מלח הארץ". חלק מהם מהווה את ליבת ההפגנות בבלפור והם שמעניקים להן את הנופך של כנות, ישרות, אכפתיות ודאגה אותנטית לגורלה של מדינת ישראל והחברה הישראלית. ישנם שם מעגלים נוספים, אבל את התוקף המוסרי להפגנות אלה נותנים בני הדור שלחם בגבורה ובמסירות נפש במלחמת יום הכיפורים, וחי בתחושה קשה שגנבו לו את המדינה.  

ההפגנות בבלפור אינן באמת נגד נתניהו. גם לא כנגד השחיתות. נתניהו הוא רק הכתובת היחידה לתסכול העמוק שמניע את ההפגנות האלה. מתחת לשכבת המודעות הגלויה של המפגינים, הצטבר בהם זעם קיומי עמוק, אילם, סתום, שהכתובת היחידה אליה הם מעלים בדעתם שניתן להפנות אותו היא נתניהו. אבל לא נתניהו, גם אם איננו מלאך, הוא הגורם לתסכול העמוק שמניע את המפגינים.

האנשים האלה, שיאיר גולן מדבר בשמם, גדלו כאן על האתוס של ארץ ישראל הקטנה והיפה. הם התחנכו כדור שני על האידאליזם הציוני של דור התקומה שקדם להם. הם זוכרים חברה ישראלית צנועה, חרוצה, מסורה, ערכית, מוסרית, אידאליסטית ובעיקר מאוחדת. התסכול המניע אותם, הייאוש העמוק, הזעם המצטבר ופורץ, הוא על אובדן הנורמות ההן, על ההוויה ההיא של ארץ ישראל הקטנה והיפה שחלפה בלי שוב. חלום שהוגשם ולפתע התאדה ונעלם, והותיר אותם בעולם אחר, שונה ואפילו זר. על כך הם מוחים בבלפור, והם עושים זאת מול נתניהו רק מכיוון שהוא מהווה עבורם את ההסבר היחיד שהם מסוגלים להעלות בדעתם לשינוי העמוק שהתחולל בחברה הישראלית שהפך את עולמם לדבר שחלף.

אבל הדבר שהאנשים היקרים האלה אינם רואים, הוא את הפער שבין תודעתם לבין הווייתם. הם לא רואים כמה הם עצמם השתנו במהלך חמישים השנים מאז הם היו, והם באמת היו, גיבורי מלחמת יום הכיפורים. לו היו יאיר גולן וחבריו מסתכלים בראי הם היו רואים איזה תהליך עברה מאז החברה הישראלית, וכמה הם עצמם רחוקים מאותם אידאלים ציוניים ערכיים עליהם התחנכו, שהם בטוחים שהם עדיין מיצגיהם.

ארץ ישראל הקטנה והיפה כבר איננה, ובמידה רבה גם בגלל גולן וחבריו. תהליכים היסטוריים ותודעתיים הביאו בהכרח לשקיעתה. היום גולן וחבריו מחזיקים – כמובן מאליו, באופן טבעי לחלוטין ובלי להיות מודעים לכך כלל – בעמדות שהן פרי חשיבה ליברלית פרוגרסיבית, פוסט מודרנית, פוסט ציונית ולפעמים אפילו אנטי ציונית, רחוקות כמרחק השמיים מן הארץ מהעמדות הערכיות של אבותיהם וגם מאורח חייהם והנורמות המוסריות שלהם.

גולן וחבריו מפגינים את תסכולם ממצבם שלהם, את אכזבתם מעצמם ומנטישתם שלהם את עולם נעוריהם, אבל מעדיפים להשליך את האשמה החוצה, במקום להביט בראי. הם זועמים על עולמם שחרב, על יופי בלוריתם ותוארם שנעלמו ועל ארץ ישראל היפה והקטנה ההיא שחלפה ועברה מן העולם ללא שוב. אבל לא בגלל ביבי היא חלפה. לא בגלל אנשי ישראל השנייה והפריפריה. גם לא בגלל עמית סגל, הדתיים או המתנחלים. אפילו לא לגמרי בגללם עצמם, למרות חשבון הנפש הנוקב המתבקש גם מהם. ארץ ישראל ההיא, שבאמת הייתה יפה ואידאליסטית, כבר לא תחזור בצביון ההוא. זהו תהליך שקיעה הכרחי שהיה כתוב מאז ומתמיד על מצחה מאז התנתקה ממסורת ישראל ותורתו.

יאיר גולן לא מצליח לראות שהאידיאליזם הישראלי ההוא, שהוא כל כך כואב את שקיעתו, מופיע בדורנו בלבוש חדש. ישנם גם היום חלוצים ומתיישבים שמוסרים נפשם על הארץ יישובה ובניינה. גם בניהם מתנדבים לסיירות בצה"ל, בדיוק כפי שעשו בעבר בני ההתיישבות העובדת. כן, הם משיחיים, אבל רק באותו מובן מתוקן וחיובי שדור התקומה היה משיחי. לו היה יאיר גולן מעמיק קצת ולא נותן לכיפה הסרוגה שלהם להסתיר לו, הוא יכול היה לראות את ההופעה החדשה של אותו אידאליזם ישראלי שכל כך יקר לו. אמת, הפעם הוא מבוסס על תורת ישראל, אבל זוהי רק החזרתו ההכרחית של האידאליזם הציוני ההוא לשורשיו המקוריים. גולן וחבריו יצטרכו להתחיל לזהות את התהליכים ההיסטוריים הממשיים, במקום לדמיין כאלה, להשלים עם דין ההיסטוריה וליטול חלק בהתחדשות הזו; רק זה ירפא את פצעם ותסכולם.