לא יהדות - לא מעניין

אם השאלה היא איך יוצרים קונצנזוס חדש בחברה הישראלית, חזון שיאחד אותה, וזו חייבת להיות השאלה, אזי התשובה ברורה: יהדות. לא יהדות – לא מעניין.  

בס"ד

ד' בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

הצטרפותו המהירה של גדעון סער למקהלת "רק לא ביבי" מעידה שאין באמתחתו לא תקווה חדשה וגם לא חזון חדש לחברה הישראלית. גם ימינה של בנט לא מציעה חזון משמעותי. אמנם בניגוד לסער הביקורת שלה עניינית; היא לא ממוקדת בנתניהו אישית אלא בהתנהלות הממשלה במשבר המגפה. קמפיין ה"לא פרנסה – לא מעניין" שלה בהחלט במקומו, אבל זו אינה יותר מהוראת שעה שתוקפה יפוג בקרוב. השאלה היא בשם אילו חזון ובשורה באים אלה שמערערים על שלטון הליכוד ונתניהו ומבקשים להחליפו.

לליכוד ולנתניהו אין חזון ערכי מקיף להוויה הישראלית. הם לא מציעים לה אידיאל חדש או משמעות חדשה. כל שהם מציעים הוא את תחזוקת ההווה. מבחינת הליכוד התחייה הלאומית כבר השיגה את מטרותיה וכל שנותר הוא רק לתחזק ולנהל את מצבנו הנוכחי. תחזוקת ההווה כוללת גם את שיפורו, וכאלה הם הישגיו הכלכליים והמדיניים המרשימים של נתניהו; הם אינם פורצים את המסגרת של השלב הנוכחי של התחייה, ואין בהם בשורה אידיאולוגית שמובילה את שיבת ציון לשלב הבא.

במסגרת תחזוקת ההווה כלולה גם שמירה על הישגי העבר, בעיקר מול אויבים חיצוניים, אבל גם מול חולשות פנימיות. השמאל הישראלי ההיסטורי היה כוח עיקרי בתקומת המדינה וביסוסה, אבל אחרי דור או שניים חולשותיו הביאוהו לעמדות שמסכנות את זהותה ואת עצם קיומה. הליכוד ונתניהו הם שמשכילים לשמור על המדינה כנגד מגמה זו של הרס הישגי הציונות. המצב בו הליכוד נאלץ לשמור על המדינה מפני חולשות השמאל, הוא אחת הסיבות למצב הלעומתי שבין שמאל וימין בפוליטיקה הישראלית, אבל יש לו גם סיבות סוציולוגיות. הליכוד נוסד בידי יוצאי אצ"ל ולח"י, והניגוד האידאולוגי ההיסטורי ביניהם לבין אנשי השמאל עדיין קיים ברקע. את הניגוד העצימו עולי ארצות המזרח בשנות החמישים, שהצטרפו לליכוד על רקע הקיפוח וההדרה שחשו מידי השמאל הישראלי דאז.

הניגוד המהותי הזה בין השמאל לימין מקבע היום את ההוויה הישראלית, והוא הגיע לשיאו בחוסר יכולתה של הממשלה הנוכחית לתפקד, מה שמעיד שהשלב הבא של תהליך התחייה הפך כבר לכורח המציאות. מהקיבעון הזה לא ניחלץ ללא חזון מקיף ומאחד שימצא במישור גבוה מהניגודים שיוצרים אותו ויכיל אותם. אם השאלה היא איך מנצחים בבחירות הקרובות, ייתכן שהסיסמאות של יאיר לפיד וסער או בנט יכולות לעבוד, אבל אם השאלה היא איך יוצרים קונצנזוס חדש בחברה הישראלית, חזון חדש שיכול לאחד אותה, אידאל שייתן משמעות לאתגרי קיומנו כאן; בסיס רעיוני לשלב הבא של שיבת ציון; חזון שירווה את הנפש הישראלית שצימאונה מאז ולתמיד הוא לאידאליזם אמתי; אם זאת השאלה – וזו חייבת להיות השאלה – אזי התשובה ברורה: יהדות. לא יהדות – לא מעניין. גם לא באמת חשוב.  

עם ישראל זקוק לנשמה, לערך, למשמעות, לתוכן לאידיאלים; אי אפשר להמשיך להשקות אותו בחומץ. המהלך ההיסטורי המתבקש, שאותו צריך להוביל מי שרוצה להנהיג את האומה, ורק בשמו ראוי להחליף את הליכוד ונתניהו, הוא יצירת תרבות יהודית אידיאליסטית שרוב גווני החברה הישראלית יוכלו להזדהות אתה ושתוכל לתת פשר משמעות וטעם לקיומנו כאן.

הציבור היחיד שיכול להציב בפני החברה הישראלית את החזון האמור הוא הציבור הדתי לאומי. התפיסה שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" חולקת על גישת הליכוד לפחות בשני דברים עקרוניים: הראשון, היא טוענת שעדיין לא הגענו. אנחנו רק בראשית צמיחת תהליכי התחייה ובלי חזון להמשך הדרך, לבניית הקומה השנייה, לא נצליח אפילו לשמור על הקיים. שנית, היא מציעה חזון: תודעה חדשה ומבט אמוני על תהליך שיבת ציון. לא עוד תנועה לאומית בת המאה ה-19 ששואפת להיות עם ככול העמים, אלא הגשמת כל התקוות הערכים והאידאלים של עם ישראל מאז היותו לעם בהר סיני. רק מבט כזה, שמעוגן בעומק התודעה ההיסטורית הישראלית ומבוסס על התרבות, המסורת, הלאומיות והייחוד הישראליים, הוא שיכול לתת משמעות חדשה להוויה הישראלית העכשווית. לא מדובר על ישראל דתית, אבל בהחלט על ישראל יהודית.

ציבור הכיפות הסרוגות מהווה סינתזה מלאה ובשלה בין תורה לציונות, בין מסורת למודרנה, בין ימין לשמאל, ובכך מבשר את השלב הבא. בניגוד לליכוד ואנשיו הוא לא רוצה לבוא חשבון עם תנועת העבודה ההיסטורית על טעויותיה ושגיאותיה, אלא להמשיך את מפעלה. הוא שואף להפיח רוח חדשה באידאליזם הציוני שהיא הובילה, אלא שהפעם על בסיס תורת ישראל. אם ימינה רואה עצמה כביטוי הפוליטי של הציונות הדתית, ואם זה החזון שהיא מביאה לפוליטיקה הישראלית, אזי שאיפתה לרשת את הליכוד ונתניהו בהנהגת המדינה אינה רק מוצדקת; היא גם צו השעה.