יום ראשון, 25 באוקטובר 2020

הלב הפועם של הפגנות בלפור

הדבר שמפגיני בלפור המבוגרים אינם רואים הוא את הפער שבין תודעתם לבין הווייתם. הם לא רואים כמה הם עצמם השתנו במהלך חמישים השנים מאז הם היו, והם באמת היו, גיבורי מלחמת יום הכיפורים.

בס"ד

ז' בחשוון, תשפ"א

(פורסם השבוע בכתב העת "האומה")

בעומק שורשן ההפגנות בבלפור אינן באמת נגד נתניהו. גם לא כנגד השחיתות. נתניהו הוא רק הכתובת היחידה לתסכול העמוק שמניע את ההפגנות האלה. מתחת לשכבת המודעות הגלויה של המפגינים, הצטבר בהם זעם קיומי עמוק, אילם, סתום, שהכתובת היחידה אליה הם מעלים בדעתם שניתן להפנות אותו היא נתניהו. אבל לא נתניהו, גם אם איננו מלאך, הוא הגורם לתסכול העמוק שמניע את המפגינים.

כמובן, כמו לכול תופעה, גם להפגנות בבלפור ישנן כמה שכבות, וכמה רבדים. נניח כרגע את המישור הסוציו-פוליטי של התופעה, את המאבק על ההגמוניה והשליטה בעמדות הכוח וההשפעה בחברה הישראלית, שיש לו חלק גדול במוטיבציה של חלק מהמפגינים. על כך דובר כבר די והותר. ממד אחר הוא זה החברתי. במובן זה ההפגנות האלה הן חגיגה חברתית, מעין מסיבה גדולה, שכל מי שמחשיב את עצמו או רוצה "אין" ולהשתייך למעגל החברתי "הנכון", חש צורך ליטול בהן חלק. הממד הזה הוא עניין חברתי לחלוטין והוא שמביא צעירים רבים ליטול חלק בקרנבל, באשר הוא קרנבל. מבחינה זו הפגנות בלפור הן המסיבה הטובה בעיר. רובד נוסף הוא תופעת האנרכיזם שבאה לידי ביטוי בהפגנות בלפור עליה חתומים פעילי השמאל הקיצוני, המפגינים המקצוענים של ארגוני הקרן החדשה. על הממד הזה של ההפגנות דובר כבר מספיק, אבל נכון לכתיבת דברים אלה, אחרי יום הכיפורים והחלת הסגר המהודק, ראוי לציין שהפן זה הולך ומשתלט על האחרים, הוא שנותן את הטון, והוא מוביל את הפגנות בבלפור ובכל הארץ למטרה שמבחינתו היא העיקרית, והיא הגברת הכאוס והאנרכיה בחברה הישראלית, ולו גם במחיר תחלואה גוברת ואובדן חיים.

כל המעגלים האלה קיימים, אבל לא הם העיקר. הלב הפועם של ההפגנות האלה, הגרעין האנושי שנותן להן את הביסוס והצידוק הערכיים והמוסריים שלהן, הם דווקא אותם ישראלים הנקראים "מלח הארץ" שמשתתפים בהן. הם שמשווים להפגנות האלה את הכנות, הישרות, האכפתיות והדאגה האותנטית לגורלה של מדינת ישראל והחברה הישראלית. מדובר על מפגינים מהדור המבוגר יותר, אלה שעל חלקם מספרים לנו בצדק שהיו גיבורי מלחמת יום הכיפורים. הם שמספקים להפגנת האלה את הלגיטימציה הערכית והמוסרית שמניעה את שאר מעגליהן.

דוגמאות טובות לסוג האנשים האלה הביא חבר הכנסת יאיר גולן במאמר ("מקור ראשון" 18.9.20), בו הוא מספר על כך שהוא משתתף קבוע בהפגנות בלפור בכול מוצאי שבת. "בכל שבוע אני פוגש שם את אורנה, חברה טובה. היא בת קיבוץ פלמחים, הוריה היו פלמ"חניקים בחטיבת יפתח ונלחמו במלחמת העצמאות בכל נתיב קרבותיה מהצפון לדרום. עוד בטרם נסתיימה המלחמה הם עלו על הקרקע, חיו חיים של עוני שמח, הסתפקו במועט, בנו את הארץ."

"בכול שבוע אני פוגש שם את זיו פייגנבלט. היינו יחד בקורס קצינים בימי מלחמת לבנון הראשונה" ממשיך לספר יאיר גולן. "זיו בא מהסיירת, אני מפלוגת עורב של חטיבת הצנחנים....במשך השנים נפגשנו פה ושם בתרגילים גדולים, אני כקצין בשירות קבע והוא כאיש מילואים מסור. היום, בגיל 58 זיו עדיין עושה מילואים, עדיין תורם מעל ומעבר. שנינו מגיעים לגשר המיתרים, מתעקשים לצעוד כל הדרך משם לכיכר פריז, כיכר הדמוקרטיה."

האנשים עליהם מדבר חבר הכנסת יאיר גולן, בני הדור המבוגר של מפגיני בלפור, גדלו כאן על האתוס של ארץ ישראל הקטנה והיפה. הם התחנכו על האידאליזם הציוני של דור התקומה שקדם להם. הם זוכרים חברה ישראלית צנועה, חרוצה, מסורה, ערכית, מוסרית, אידאליסטית ובעיקר מאוחדת. התסכול המניע אותם, הייאוש העמוק, הזעם המצטבר ופורץ, הוא על אובדן הנורמות ההן, על ההוויה ההיא של ארץ ישראל הקטנה והיפה שחלפה בלי שוב. חלום שהוגשם ופתאום התאדה ונעלם, והותיר אותם בעולם אחר שונה ואפילו זר. על כך הם מוחים בבלפור, והם עושים זאת מול נתניהו רק מכיוון שהם לא יודעים שום כתובת אחרת להפנות אליה את התסכול. נתניהו מהווה עבורם את ההסבר היחיד שהם מסוגלים להעלות בדעתם לשינוי העמוק שהתחולל בחברה הישראלית שהפך את עולמם לדבר שחלף מן העולם.

אבל הדבר שהאנשים היקרים האלה אינם רואים, הוא את הפער שבין תודעתם לבין הווייתם. הם לא רואים כמה הם עצמם השתנו במהלך חמישים השנים מאז הם היו, והם באמת היו, גיבורי מלחמת יום הכיפורים. לו היו מסתכלים בראי היו רואים איזה תהליך עברה מאז החברה הישראלית, וכמה הם עצמם רחוקים מאותם אידאלים ציוניים ערכיים עליהם התחנכו, שהם בטוחים שהם עדיין מיצגיהם.

ארץ ישראל הקטנה והיפה כבר איננה, ובמידה רבה גם בגללם. תהליכים היסטוריים ותודעתיים הביאו בהכרח לשקיעתה. היום אנשים אלה מחזיקים – כמובן מאליו, באופן טבעי לחלוטין ובלי להיות מודעים לכך כלל – בעמדות שהן פרי חשיבה ליבלית פרוגרסיבית, פוסט מודרנית ופוסט ציונית, רחוקות כמרחק השמיים מן הארץ מהעמדות הערכיות של אבותיהם וגם מאורח חייהם והנורמות המוסריות שלהם. איפה הם ואיפה דור החלוצים של התקומה, דור שבתודעתם הם עדיין בטוחים שהם ממשיכי דרכו.

להמחשת התהליכים שעברו על הדור הזה, שרואה עצמו עדיין כמלח הארץ, אפשר להביא לדוגמה, קיצונית אמנם, את אהוד ברק. בן קיבוץ, לוחם ומפקד מוכשר ונועז, אידאליסט ומלח הארץ בכול מובן שהוא. תראו לאן הגיע הבחור יפה הבלורית והתואר כעבור חמישים שנה בלבד. מדהים מה יכול לקרות לאדם אחד, לדור אחד, בחמישים שנה בלבד.

למעשה כול מפגיני בלפור, ובמיוחד לוחמי מלחמת היום הכיפורים שביניהם, הם העדות המושלמת לשינוי שחל בהם. כשההפגנות בבלפור נמשכו גם בגל השני של המגפה ולמרות העלייה בתחלואה, הן הוכיחו שמשתתפיהם כבר לא עשויים מאותו חומר ממנו היו עשויים בימי נעוריהם. חוסר האחריות הציבורית שהופגנה בהפגנות האלה, חוסר האכפתיות, הזלזול בהוראות הבריאות, הארוחות החגיגיות רבות המשתתפים בערב ראש השנה, וההתעלמות מההשפעה שהיו להפגנות האלה על ציבורים אחרים, מעידים שבניהם של מייסדי המדינה, שבצעירותם עדיין לקחו עליה אחריות, מסרו עליה נפשם, וגילו סולידריות לאומית, כבר לא נמצאים באותו מקום. ההפגנות בבלפור, לפחות בעת התחלואה המתפשטת, לא כל שכן בעת הכרזת הסגר, הן חוסר אחריות ציבורית ממדרגה ראשונה, הן כלפי החברה בישראל, הן כלפי המדינה ומוסדותיה והן כלפי הדמוקרטיה הישראלית. העובדה שאנשים אלה לא היו מוכנים להשהות את ההפגנות אפילו נוכח התפשטות המגפה, מעידה שהמדינה והחברה אותן ייסדו אבותיהם כבר לא עומדת בראש מעייניהם. כן, המדינה חשובה להם, אבל רק בתנאי שהיא תיראה בדיוק כפי שהם רוצים. אם היא לא הולכת בדרכם, הם מורדים בחוקיה ולא מוכנים לכבד את הוראותיה ולמרבה האירוניה הם עושים זאת בשם הדמוקרטיה. הם מפגינים את תסכולם ממצבם שלהם, את אכזבתם מעצמם, את עולם נעוריהם שהם עצמם נטשו, אבל מעדיפים להשליך את האשמה החוצה, במקום להביט בראי.  

לא נתניהו הוא הסיבה האמתית לתסכול, לייאוש ולזעם העמוק של הגרעין האיכותי של מפגיני בלפור. גם לא "השחיתות" שלו. הם זועמים על עולמם שחרב, על יופי בלוריתם ותוארם שנעלמו, על כך שארץ ישראל היפה והקטנה ההיא חלפה ועברה מן העולם ללא שוב. אבל לא בגלל ביבי היא שקעה. לא בגלל אנשי ישראל השנייה. גם לא בגלל הדתיים או המתנחלים. אפילו לא לגמרי בגללם עצמם, למרות חשבון הנפש המתבקש גם מהם. ארץ ישראל ההיא, שבאמת הייתה יפה ואידאליסטית, כבר לא תחזור בצביון ההוא. זהו תהליך שקיעה הכרחי שהיה כתוב מאז ומתמיד על מצחה מאז התנתקה ממסורת ישראל.

אבל הייאוש, הזעם והתסכול על האובדן של ההוויה ההיא עדיין מחפשים כתובת. הם לא יכולים להיוותר באוויר, באלם-לא-ממומש. הם חייבים למצוא להם אובייקט לפורקנם. לכך משמש להם רחוב בלפור. עד שגם הזעם הזה יגווע, ייהפך לייאוש שקט, לתסכול-משלים-עם-גורלו, ואולי, מי יודע, יוכל לזהות את אותו האידאליזם הישראלי הישן והטוב ההוא מופיע שוב, אלא שהפעם בלבוש חדש.

 

 

 

2 comments:

  1. מכובדי מוטי קרפל, מוצאת חן בעיני הגדרתך את ההפגנות סביב רחוב בלפור כקרנבלים. ההיסטוריה של העם היהודי אינה משופעת בקרנבלים והיחיד העולה בזכרוני הוא זה שנחוג במדבר סביב עגל הזהב לאחר שמשה רבנו עליו השלום בושש לרדת מהר סיני. גם אז כנראה, התפרץ תסכול שהצטבר בעם, שציפה לצאת ממצרים לחירות מוחלטת ובמקומה קיבל שעבוד לעשרות חוקים ומשפטים. כך גם אוכלוסיית מלח הארץ, שחיה על חלומות הדורות המייסדים שחרטו על דגלם התנתקות מהמסורת של עם ישראל, מוצאת את עצמה נכבלת לאותם חוקים מסיני, מבטאת את תסכולה בקרנבלים פרועים.

    השבמחק