יום שבת, 26 בדצמבר 2020

הפרחים לדגלים השחורים

עכשיו, כשתומכי הימין חופשיים לבחור ימין כטעמם בלי איימת עליית השמאל, נתניהו כבר לא ישתה קולות בקלות.

בס"ד

י' בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אנשי הליכוד וכחול לבן אמנם מאשימים אלה את אלה בהפלת הקואליציה, אבל הקרדיט העיקרי על כך מגיע לאנשי מחאת הדגלים השחורים. הם הגורם העיקרי לפירוק הממשלה. בני גנץ היה נכון לעשות הכול בכדי לדחות את הקץ הפוליטי של הממשלה, של מפלגתו ושלו, אבל הלחץ שהפעילה מחאת הדגלים השחורים לא אפשר לו זאת. הכתובת הרשמית למחאה הייתה אמנם נתניהו, אבל עליו היא לא השפיעה בכהוא זה. את כחול לבן, לעומת זאת, היא פירקה. מרגע הקמת הממשלה כפרו אנשי המחאה השחורה בלגיטימיות שלה, הפעילו בגיבוי התקשורת לחץ כבד על אנשי גנץ, ואט אט החלשים שבהם נכנעו. כחול לבן קרסה מבפנים. בני גנץ עצמו תמך במחאות ולא הבין שהן תחסלנה אותו. בסופו של דבר, ברגע שהזדקק לחברי הכנסת שלו, הם העדיפו להיראות יפה בעיני אנשי המחאה והתקשורת מאשר לשמור לו אמונים, והותירו אותו לבד.  

אבל הניצחון אנשי השמאל של הדגלים השחורים הוא ניצחון פירוס. כשריסקו את כחול לבן הם חיסלו את האפשרות היחידה של השמאל הישראלי להכריע את הימין, או לפחות להתמודד אתו ראש בראש, כמו שהיה בשלושת מערכות הבחירות האחרונות. כחול לבן הייתה התרמית הגדולה שאפשרה לשמאל "לתת פייט" לימין. זו מעולם לא הייתה מפלגה; לא היה לה סדר יום אידאולוגי מינימלי, וגם לא שום שורשים ציבוריים. היא הייתה אוסף מזדמן של שמות, אפילו לא נוצצים, שהיה שמאל שהתחפש לימין. בראשה הושם גנרל יפה בלורית ותואר, אדם טוב וישר אבל חסר יכולות פוליטיות, שהושם בראש רק כדי להטעות כעשרים מנדטים של אנשי ימין להצביע לשמאל. וזה עבד להם לא רע. מרכז שמאל קראו לאופרציה הזו אנשי התקשורת כחלק מהתרמית.  

אבל בעקבות הלחץ של מחאת הדגלים השחורים כחול לבן קרסה, התרמית נחשפה, ועשרים המנדטים האלה חזרו למקומם הטבעי ונמצאים עכשיו אצל בנט ובעיקר אצל גדעון סער, שניהם הרבה יותר ימין מנתניהו. האמת יצאה לאור; השמאל הישראלי לא זוכה אפילו לשליש מהאלקטורט הישראלי. רחוק מכך. מפלגת יש עתיד, השמאל הציוני, מקבלת עכשיו כ-15 מנדטים בסקרים; מר"ץ שטרם החליטה אם היא ציונית או לא, ועדיין מתלבטת בין ברלין לירושלים, עוד 5-6 מנדטים, וזהו. גם אם כחול לבן תעבור את אחוז החסימה, וגם אם יופיעו מושיעים כניסנקורן, רון חולדאי, עופר שלח או אפילו אהוד ברק, הם לא ישנו עקרונית את הנתון הזה אלא רק את החלוקה הפנימית שלו. השמאל הישראלי, במובן שהיכרנו, הוא כיום לא הרבה יותר מ-20 מנדטים. ששית מהכנסת. כל השאר – ימין אחד גדול. האובססיה של אנשי מחאת הדגלים השחורים, הטהרנות, השנאה, הקיצוניות, חוסר הפרגמטיות וההיסחפות אחרי הסיסמאות של עצמם – כל אלה ניצחו טקטית, אבל אסטרטגית הם חיסלו את השמאל הישראלי.

בינתיים הצלחת המחאה השחורה לא הביאה לנפילת נתניהו, אבל היא בהחלט מקרבת את קיצו. כי מה היה כוחו הגדול של נתניהו? מה היה סוד הקסם? מה גרם לו להוסיף תמיד כמה מנדטים טובים בישורת האחרונה ולהישאר על הבמה? איך הוא הצליח לשתות תמיד את סביבתו, ובעיקר את הקולות של הציבור הדתי לאומי? שום קסמים לא היו כאן. כשהשמאל הצליח "לתת פייט" לימין, כשהתעמת ראש בראש מול נתניהו, נזעק האלקטורט הימיני להצטופף ברגע האחרון סביב נתניהו, רק משום שאימת עלייתו של השמאל לשלטון נראתה לו ובצדק כסוף העולם. עכשיו, כשהשמאל כבר לא מסכן את הימין, ותומכי הימין חופשיים לבחור ימין כטעמם בלי אימת עליית השמאל, נתניהו כבר לא ישתה קולות בקלות כזו. מערכת הבחירות הקרובה תהיה שונה מהותית מכול קודמותיה. ייתכן עדיין שהליכוד יצא ממערכת הבחירות הקרובה כמפלגה הגדולה ביותר, אבל אין ספק שנוצרה אפשרות ריאלית לחלופה ימנית להנהגתו.

גם אם בנט וסער, שרק בעתיד נדע מי מהם יזכה בבכורה, יחברו ללפיד ולליברמן אחרי הבחירות, זו לא תהיה ממשלת שמאל. גם נתניהו הקפיד ככול שהתאפשר לו לצרף אלמנט של השמאל לממשלותיו. אבל לא יהיה צורך אפילו בכך. אם תיווצר אפשרות תיאורטית של ממשלת ימין ללא הליכוד, אפילו בסיוע לפיד, לא יהיה צורך להוציאה אל הפועל. מסיבות משפטיות יאלץ נתניהו לפנות את מקומו, והליכוד ישוחרר להצטרף לבנט, סער וליברמן, להקמת ממשלת ימין-ימין חזקה יציבה ומבוססת, כפי שלא הייתה כאן מעולם, ועדיין לא הזכרנו את החרדים. אם יתרחשו חילופי הדורות המתבקשים הללו בהנהגת הימין, זר פרחים יצטרך להישלח לאנשי מחאת הדגלים השחורים.

 

 

 

אין תגובות:

פרסום תגובה