המבחן הגדל של בנט

הגל השני של המגפה הביא את בנט ואת ימינה לשיאים של תמיכה ציבורית. השאלה הגדולה היא האם ישכיל עכשיו, כשאנחנו יוצאים מהגל השני, לשמור על רמת התמיכה הציבורית הזאת. 

בס"ד

ה' בחשוון, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

בינתיים, הפוליטיקאי שהרוויח יותר מכול מהמגפה שפקדה אותנו הוא נפתלי בנט. הגל הראשון של המגיפה תפס אותו בתפקיד שר הביטחון ותפקודו המצוין בעת המשבר זיכה אותו באהדה ציבורית רחבה. גם בהפוגה שבין שני הגלים, הפעם מהאופוזיציה, המשיך בנט להיות רלוונטי. הגל השני הביא אותו ואת ימינה לשיאים של תמיכה ציבורית. השאלה הגדולה היא האם ישכיל עכשיו, כשאנחנו יוצאים מהגל השני, לשמור על רמת התמיכה הציבורית הזאת. האם עכשיו, כשהחיים והעסקים יחזרו אט אט למסלולם, כשהזעם הציבורי כלפי הממשלה נחלש והאכזבה מתפקודה פוחתת, יצליח בנט לשמר את מעמדה של ימינה בסקרים כמפלגה השנייה בגדולה וככוח הפוליטי היחיד שנמצא בעמדת זינוק ראלית להחלפת השלטון במדינה.

לכאורה בנט צריך עכשיו להמציא את עצמו מחדש. התמקדות בבעיות המגיפה בלבד, כפי שהוא הקפיד בצדק לעשות עד עתה, עלולה להפוך את המשך הביקורת שלו למאולצת, מזויפת ולא עניינית. אבל אם נעמיק בסיבות שהביאו לבנט את התמיכה הציבורית הרחבה נוכל לראות שהחומרים לשימור האהדה הציבורית לה הוא זוכה עכשיו כבר בידיו.

מה שהביא את עיקר התמיכה הרחבה בבנט איננו ה"מה" שהוא הציע, אלא בעיקר ה"איך". לא ההצעות המקצועיות לדרכי ההתמודדות עם המגיפה, תהיינה טובות יותר או טובות פחות, הן שהקנו לבנט את אמון הציבור; הייתה זו רוח ההתנהלות שלו. בנט התגלה על רקע משבר הנגיף כמי שאכפת לו מהבעיות וכמי שבא באמת לעבוד. הוא הכין תכניות מפורטות, כנס צוותי חשיבה, הציע מהלכים, ירד לשטח, היה מעורה בחומר, לא נח לרגע, הצליח לדבר אל ציבור ועם הציבור בגובה העיניים, תדרך בזמן אמת, ובסך הכול הפגין מנהיגות אמתית. המגפה אפשרה לו להוציא אל הפועל מנהיגות שהייתה בו ולא באה לידי ביטוי מובהק עד עתה.

עם כל הביקורת שיש לבנט על הממשלה ועל ניהול המשבר, הוא גם שומר על ממלכתיות. "ביקורת כן – אנרכיה לא! חובה להישמע להוראות משרד הבריאות", הוא הצהיר בזמנו והפגין בכך מנהיגות לאומית, אחראית ורצינית. רוח ההתנהלות הזו היא ששבתה את לב הציבור. בנט חייב לשמר אותה גם בנושאים האחרים שעליו לעסוק בהם מכאן ולהבא.

אבל יותר מכך. התמיכה בימינה היא ביטוי לאכזבה העמוקה של הציבור מקואליציית הפשרה של הליכוד וכחול לבן, שהציבור ציפה ממנה לשני דברים בלבד: התמודדות אפקטיבית עם המגיפה והפחתת המתחים בחברה הישראלית. בשני הדברים האלה נכשלו שתי המפלגות האלה כישלון חרוץ. התמיכה בבנט מבטאת לא רק אכזבה מהטיפול במשבר, אלא גם ובעיקר את המיאוס שיוצרת ההתנהלות הילדותית וחסרת האחריות של הקואליציה. הציבור צמא לריפוי הפצעים השסעים והמחלוקות, והבין שזה לא יבוא מהליכוד או מכחול לבן, אבל אולי כן, באופן מפתיע, דווקא מבנט.

כאשר ברור שחלק משמעותי מהמנדטים של ימינה באים כרגע מהמרכז-שמאל; כאשר אפילו בני גנץ אומר "העם יחליט. רוצים את בנט, שיהיה בנט"; כאשר מובילי דעת קהל בשמאל קוראים לתמוך בבנט (גם אם מתוך שלא לשמה) – מתגלה לפתע שבנט מבטא נקודת איזון חדשה בציבוריות הישראלית, נקודה שמסוגלת להכיל את ההפכים, ליצור אחדות חדשה ולרפא את פצעי המחלוקות. בנט אמנם פוליטיקאי מתוחכם, אבל הציבור חש שהוא גם אידאליסט שאוהב את עם ישראל באמת. כאן, ברוח הזו, נמצא המפתח לשימור וביסוס המעמד של בנט וימינה כמפלגה השנייה בגודלה וכחלופה ממשית לליכוד. בנט וימינה אינם צריכים להמציא את עצמם מחדש, אלא רק להיות עוד יותר הם עצמם, גם בנושאים אחרים.

השאלה המעניינת היא האם הציבור תומך בבנט למרות שהוא חובש כיפה סרוגה או דווקא משום כך. כרגע מצהירים בנט ומתן כהנא שהם הולכים עם סמוטריץ ובכול זאת הציבור איננו נבהל. בשבוע שעבר שיבח בנט מעל דוכן הנואמים בכנסת את נתניהו על "הסכמי אברהם", אבל לא שכח להצהיר ש"אנחנו נביא ריבונות" וגם זה לא הוריד בינתיים את אחוז התמיכה בימינה. גם לא הצילום שלו עטור טלית ותפילין בביה"ח שיבא. האם דווקא הכיפה הסרוגה יכולה להוות בסיס לאחדות חדשה בחברה הישראלית?

בנט למד את הלקח. הוא לא עוזב את הבסיס האלקטוראלי שלו בציונות הדתית, כפי שמעידה ההליכה המשותפת שלו עם סמוטריץ. בנט גם לא מנסה לזייף את האידאולוגיה שלו רק כדי למצוא חן בעיני המרכז-שמאל. נכון, הוא אינו מבטא את הצד התורני של הציונות הדתית אלא את הצד המכיל והפתוח יותר שלה, אבל מבין היטב את חיוניותו וחשיבותו ולכן שומר את סמוטריץ לידו. בנט כנראה למד על בשרו שרק אם יש לך נמל בית, לא רק פוליטי אלא גם תורני ואידאולוגי, אתה יכול לשוט למרחבים ולגלות אופקים חדשים. אם אין לך בסיס כזה, גלי הים יטביעו אותך.