הפרחים לדגלים השחורים

עכשיו, כשתומכי הימין חופשיים לבחור ימין כטעמם בלי איימת עליית השמאל, נתניהו כבר לא ישתה קולות בקלות.

בס"ד

י' בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אנשי הליכוד וכחול לבן אמנם מאשימים אלה את אלה בהפלת הקואליציה, אבל הקרדיט העיקרי על כך מגיע לאנשי מחאת הדגלים השחורים. הם הגורם העיקרי לפירוק הממשלה. בני גנץ היה נכון לעשות הכול בכדי לדחות את הקץ הפוליטי של הממשלה, של מפלגתו ושלו, אבל הלחץ שהפעילה מחאת הדגלים השחורים לא אפשר לו זאת. הכתובת הרשמית למחאה הייתה אמנם נתניהו, אבל עליו היא לא השפיעה בכהוא זה. את כחול לבן, לעומת זאת, היא פירקה. מרגע הקמת הממשלה כפרו אנשי המחאה השחורה בלגיטימיות שלה, הפעילו בגיבוי התקשורת לחץ כבד על אנשי גנץ, ואט אט החלשים שבהם נכנעו. כחול לבן קרסה מבפנים. בני גנץ עצמו תמך במחאות ולא הבין שהן תחסלנה אותו. בסופו של דבר, ברגע שהזדקק לחברי הכנסת שלו, הם העדיפו להיראות יפה בעיני אנשי המחאה והתקשורת מאשר לשמור לו אמונים, והותירו אותו לבד.  

אבל הניצחון אנשי השמאל של הדגלים השחורים הוא ניצחון פירוס. כשריסקו את כחול לבן הם חיסלו את האפשרות היחידה של השמאל הישראלי להכריע את הימין, או לפחות להתמודד אתו ראש בראש, כמו שהיה בשלושת מערכות הבחירות האחרונות. כחול לבן הייתה התרמית הגדולה שאפשרה לשמאל "לתת פייט" לימין. זו מעולם לא הייתה מפלגה; לא היה לה סדר יום אידאולוגי מינימלי, וגם לא שום שורשים ציבוריים. היא הייתה אוסף מזדמן של שמות, אפילו לא נוצצים, שהיה שמאל שהתחפש לימין. בראשה הושם גנרל יפה בלורית ותואר, אדם טוב וישר אבל חסר יכולות פוליטיות, שהושם בראש רק כדי להטעות כעשרים מנדטים של אנשי ימין להצביע לשמאל. וזה עבד להם לא רע. מרכז שמאל קראו לאופרציה הזו אנשי התקשורת כחלק מהתרמית.  

אבל בעקבות הלחץ של מחאת הדגלים השחורים כחול לבן קרסה, התרמית נחשפה, ועשרים המנדטים האלה חזרו למקומם הטבעי ונמצאים עכשיו אצל בנט ובעיקר אצל גדעון סער, שניהם הרבה יותר ימין מנתניהו. האמת יצאה לאור; השמאל הישראלי לא זוכה אפילו לשליש מהאלקטורט הישראלי. רחוק מכך. מפלגת יש עתיד, השמאל הציוני, מקבלת עכשיו כ-15 מנדטים בסקרים; מר"ץ שטרם החליטה אם היא ציונית או לא, ועדיין מתלבטת בין ברלין לירושלים, עוד 5-6 מנדטים, וזהו. גם אם כחול לבן תעבור את אחוז החסימה, וגם אם יופיעו מושיעים כניסנקורן, רון חולדאי, עופר שלח או אפילו אהוד ברק, הם לא ישנו עקרונית את הנתון הזה אלא רק את החלוקה הפנימית שלו. השמאל הישראלי, במובן שהיכרנו, הוא כיום לא הרבה יותר מ-20 מנדטים. ששית מהכנסת. כל השאר – ימין אחד גדול. האובססיה של אנשי מחאת הדגלים השחורים, הטהרנות, השנאה, הקיצוניות, חוסר הפרגמטיות וההיסחפות אחרי הסיסמאות של עצמם – כל אלה ניצחו טקטית, אבל אסטרטגית הם חיסלו את השמאל הישראלי.

בינתיים הצלחת המחאה השחורה לא הביאה לנפילת נתניהו, אבל היא בהחלט מקרבת את קיצו. כי מה היה כוחו הגדול של נתניהו? מה היה סוד הקסם? מה גרם לו להוסיף תמיד כמה מנדטים טובים בישורת האחרונה ולהישאר על הבמה? איך הוא הצליח לשתות תמיד את סביבתו, ובעיקר את הקולות של הציבור הדתי לאומי? שום קסמים לא היו כאן. כשהשמאל הצליח "לתת פייט" לימין, כשהתעמת ראש בראש מול נתניהו, נזעק האלקטורט הימיני להצטופף ברגע האחרון סביב נתניהו, רק משום שאימת עלייתו של השמאל לשלטון נראתה לו ובצדק כסוף העולם. עכשיו, כשהשמאל כבר לא מסכן את הימין, ותומכי הימין חופשיים לבחור ימין כטעמם בלי אימת עליית השמאל, נתניהו כבר לא ישתה קולות בקלות כזו. מערכת הבחירות הקרובה תהיה שונה מהותית מכול קודמותיה. ייתכן עדיין שהליכוד יצא ממערכת הבחירות הקרובה כמפלגה הגדולה ביותר, אבל אין ספק שנוצרה אפשרות ריאלית לחלופה ימנית להנהגתו.

גם אם בנט וסער, שרק בעתיד נדע מי מהם יזכה בבכורה, יחברו ללפיד ולליברמן אחרי הבחירות, זו לא תהיה ממשלת שמאל. גם נתניהו הקפיד ככול שהתאפשר לו לצרף אלמנט של השמאל לממשלותיו. אבל לא יהיה צורך אפילו בכך. אם תיווצר אפשרות תיאורטית של ממשלת ימין ללא הליכוד, אפילו בסיוע לפיד, לא יהיה צורך להוציאה אל הפועל. מסיבות משפטיות יאלץ נתניהו לפנות את מקומו, והליכוד ישוחרר להצטרף לבנט, סער וליברמן, להקמת ממשלת ימין-ימין חזקה יציבה ומבוססת, כפי שלא הייתה כאן מעולם, ועדיין לא הזכרנו את החרדים. אם יתרחשו חילופי הדורות המתבקשים הללו בהנהגת הימין, זר פרחים יצטרך להישלח לאנשי מחאת הדגלים השחורים.

 

 

 

לא יהדות - לא מעניין

אם השאלה היא איך יוצרים קונצנזוס חדש בחברה הישראלית, חזון שיאחד אותה, וזו חייבת להיות השאלה, אזי התשובה ברורה: יהדות. לא יהדות – לא מעניין.  

בס"ד

ד' בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

הצטרפותו המהירה של גדעון סער למקהלת "רק לא ביבי" מעידה שאין באמתחתו לא תקווה חדשה וגם לא חזון חדש לחברה הישראלית. גם ימינה של בנט לא מציעה חזון משמעותי. אמנם בניגוד לסער הביקורת שלה עניינית; היא לא ממוקדת בנתניהו אישית אלא בהתנהלות הממשלה במשבר המגפה. קמפיין ה"לא פרנסה – לא מעניין" שלה בהחלט במקומו, אבל זו אינה יותר מהוראת שעה שתוקפה יפוג בקרוב. השאלה היא בשם אילו חזון ובשורה באים אלה שמערערים על שלטון הליכוד ונתניהו ומבקשים להחליפו.

לליכוד ולנתניהו אין חזון ערכי מקיף להוויה הישראלית. הם לא מציעים לה אידיאל חדש או משמעות חדשה. כל שהם מציעים הוא את תחזוקת ההווה. מבחינת הליכוד התחייה הלאומית כבר השיגה את מטרותיה וכל שנותר הוא רק לתחזק ולנהל את מצבנו הנוכחי. תחזוקת ההווה כוללת גם את שיפורו, וכאלה הם הישגיו הכלכליים והמדיניים המרשימים של נתניהו; הם אינם פורצים את המסגרת של השלב הנוכחי של התחייה, ואין בהם בשורה אידיאולוגית שמובילה את שיבת ציון לשלב הבא.

במסגרת תחזוקת ההווה כלולה גם שמירה על הישגי העבר, בעיקר מול אויבים חיצוניים, אבל גם מול חולשות פנימיות. השמאל הישראלי ההיסטורי היה כוח עיקרי בתקומת המדינה וביסוסה, אבל אחרי דור או שניים חולשותיו הביאוהו לעמדות שמסכנות את זהותה ואת עצם קיומה. הליכוד ונתניהו הם שמשכילים לשמור על המדינה כנגד מגמה זו של הרס הישגי הציונות. המצב בו הליכוד נאלץ לשמור על המדינה מפני חולשות השמאל, הוא אחת הסיבות למצב הלעומתי שבין שמאל וימין בפוליטיקה הישראלית, אבל יש לו גם סיבות סוציולוגיות. הליכוד נוסד בידי יוצאי אצ"ל ולח"י, והניגוד האידאולוגי ההיסטורי ביניהם לבין אנשי השמאל עדיין קיים ברקע. את הניגוד העצימו עולי ארצות המזרח בשנות החמישים, שהצטרפו לליכוד על רקע הקיפוח וההדרה שחשו מידי השמאל הישראלי דאז.

הניגוד המהותי הזה בין השמאל לימין מקבע היום את ההוויה הישראלית, והוא הגיע לשיאו בחוסר יכולתה של הממשלה הנוכחית לתפקד, מה שמעיד שהשלב הבא של תהליך התחייה הפך כבר לכורח המציאות. מהקיבעון הזה לא ניחלץ ללא חזון מקיף ומאחד שימצא במישור גבוה מהניגודים שיוצרים אותו ויכיל אותם. אם השאלה היא איך מנצחים בבחירות הקרובות, ייתכן שהסיסמאות של יאיר לפיד וסער או בנט יכולות לעבוד, אבל אם השאלה היא איך יוצרים קונצנזוס חדש בחברה הישראלית, חזון חדש שיכול לאחד אותה, אידאל שייתן משמעות לאתגרי קיומנו כאן; בסיס רעיוני לשלב הבא של שיבת ציון; חזון שירווה את הנפש הישראלית שצימאונה מאז ולתמיד הוא לאידאליזם אמתי; אם זאת השאלה – וזו חייבת להיות השאלה – אזי התשובה ברורה: יהדות. לא יהדות – לא מעניין. גם לא באמת חשוב.  

עם ישראל זקוק לנשמה, לערך, למשמעות, לתוכן לאידיאלים; אי אפשר להמשיך להשקות אותו בחומץ. המהלך ההיסטורי המתבקש, שאותו צריך להוביל מי שרוצה להנהיג את האומה, ורק בשמו ראוי להחליף את הליכוד ונתניהו, הוא יצירת תרבות יהודית אידיאליסטית שרוב גווני החברה הישראלית יוכלו להזדהות אתה ושתוכל לתת פשר משמעות וטעם לקיומנו כאן.

הציבור היחיד שיכול להציב בפני החברה הישראלית את החזון האמור הוא הציבור הדתי לאומי. התפיסה שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" חולקת על גישת הליכוד לפחות בשני דברים עקרוניים: הראשון, היא טוענת שעדיין לא הגענו. אנחנו רק בראשית צמיחת תהליכי התחייה ובלי חזון להמשך הדרך, לבניית הקומה השנייה, לא נצליח אפילו לשמור על הקיים. שנית, היא מציעה חזון: תודעה חדשה ומבט אמוני על תהליך שיבת ציון. לא עוד תנועה לאומית בת המאה ה-19 ששואפת להיות עם ככול העמים, אלא הגשמת כל התקוות הערכים והאידאלים של עם ישראל מאז היותו לעם בהר סיני. רק מבט כזה, שמעוגן בעומק התודעה ההיסטורית הישראלית ומבוסס על התרבות, המסורת, הלאומיות והייחוד הישראליים, הוא שיכול לתת משמעות חדשה להוויה הישראלית העכשווית. לא מדובר על ישראל דתית, אבל בהחלט על ישראל יהודית.

ציבור הכיפות הסרוגות מהווה סינתזה מלאה ובשלה בין תורה לציונות, בין מסורת למודרנה, בין ימין לשמאל, ובכך מבשר את השלב הבא. בניגוד לליכוד ואנשיו הוא לא רוצה לבוא חשבון עם תנועת העבודה ההיסטורית על טעויותיה ושגיאותיה, אלא להמשיך את מפעלה. הוא שואף להפיח רוח חדשה באידאליזם הציוני שהיא הובילה, אלא שהפעם על בסיס תורת ישראל. אם ימינה רואה עצמה כביטוי הפוליטי של הציונות הדתית, ואם זה החזון שהיא מביאה לפוליטיקה הישראלית, אזי שאיפתה לרשת את הליכוד ונתניהו בהנהגת המדינה אינה רק מוצדקת; היא גם צו השעה.

 

 

סער יגלה: קר בחוץ

החזית מול נתניהו מתפוררת לכמה כוחות מתחרים. הוא יוכל לפרק אותה בקלות.

בס"ד

כ"ו בכסלו, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

פרישתו של גדעון סער מהליכוד והקמת מפלגתו החדשה אינה בדיוק "פיהוק אחד גדול" כפי שהגדיר אותן מסיבות מובנות אחד מאנשי נתניהו, אבל גם לא בטוח שהן "אירוע דרמטי" כל כך, כפי שהגדירו אותה ערוצי הטלוויזיה ביום שלישי בערב. את סקרי היום שאחרי, שבהם קיבל סער בין 15 ל-18 מנדטים, צריך לקחת בערבון מוגבל. אנחנו כבר מכירים את הריטואל הזה. אבי גבאי קיבל 24 מנדטים בסקרים בבוקר שלמחרת, מה שנגמר בסופו של דבר כ"תאונת עבודה" של 6 מנדטים. בנט ושקד קיבלו למחרת פרישתם מהבית היהודי כ-12 מנדטים, וסיימו את המרוץ מתחת לאחוז החסימה. לא בטוח שפרישת סער תסתיים בהרבה יותר מזה.

"בנט ושקד גילו שקר בחוץ", צייץ בצלאל סמוטריץ' כשלושה שבועות אחרי שהם הקימו את "הימין החדש", והתכוון לעובדה שמהר מאוד נעלמה התמיכה הראשונית שזכו לה, והם חשו על בשרם את משמעות אובדן בסיס התמיכה הסוציו-פוליטי הטבעי ושל טשטוש הזיהוי האידאולוגי שלהם. סער עומד גם הוא לגלות תוך מספר שבועות כמה קר בחוץ.

לסער משקל סגולי אישי גבוה, אך משקל סגולי סוציו-פוליטי נמוך. הוא אדם ראוי, שקול, עקבי ואידאולוגי, בעל ניסיון פוליטי רב, היה שר בכיר בעבר, והוא ההפך הגמור מדמות הפוליטיקאי המתקוטט והצעקן האופיינית לזמננו. אבל אין לו בסיס תמיכה סוציו-פוליטי מובהק. הוא נכנס עכשיו לגוב האריות, בין הליכוד, ימינה, וכחול לבן, והקולות שהוא בונה עליהם הם בבחינת חולות נודדים ברוח הסקרים. יועז הנדל וצבי האוזר שחברו אליו הם אנשים לאומיים ואיכותיים, אבל גם הם באים משום מקום וחסרים בסיס פוליטי מובהק.   

סער לא יזנב בליכוד עמוק מידי. רוב תומכי הליכוד שאינם אנשי "רק ביבי" כבר נטשו אותו ועברו בעיקר לימינה. סער יאיץ את התפרקות כחול לבן, אבל האיום המידי שלו הוא דווקא על ימינה. המנדטים שחונים עכשיו אצל בנט הם המועמדים הראשונים לעבור לסער. אבל לבנט כמה יתרונות משמעותיים על פני סער. ראשית, הבסיס הפוליטי. עכשיו אפשר לראות עד כמה נבון היה מצדו לא להיפרד מסמוטריץ' ולשמור בכך על הזיהוי שלו עם הציונות הדתית. שנית, בשנה האחרונה על רקע משבר הקורונה הפגין בנט נוכחות בולטת והוכיח מנהיגות. הוא כבש לבבות בעת כהונתו כשר הביטחון והמשיך לצבור אהדה גם בהמשך. על סער פשוט לא שמענו לאורך כל המשבר. מן הסתם הוא היה בארץ בשנה האחרונה, אבל לא הותיר שום רושם. ועוד, בנט התגלה ככריזמטי, חרוץ, ענייני, מחובר לציבור, חם ועממי. סער לעומת זאת קר, רשמי, אפרורי ויבש, והוא יתקשה לסחוף אחריו את הציבור. הסקרים העכשוויים עתידים להשתנות במהרה.

נזקי פרישת סער לנתניהו שוליים בהשוואה לתועלת שהיא מביאה לו. בשלב זה, לפחות, סער מוריד את ימינה בסקרים אל מתחת לעשרים המנדטים ומחסל עבור נתניהו את האיום המידי והעיקרי מכיוונו של בנט. בנט סחף מנדטים בסקרים בעיקר משום שהסתמן כאפשרות הריאלית ביותר להחלפת נתניהו. העובדה הזו הייתה מביאה לו עוד מנדטים רבים מהמרכז-שמאל אם זה היה המצב גם בישורת האחרונה של הבחירות, וסביר להניח שהוא היה מגיע למצב של ראש בראש מול נתניהו. אבל כניסתו של סער מוציאה את העוקץ מימינה, הכוח היחיד שיכול היה לסכן את נתניהו. עכשיו החזית מול נתניהו מפוררת לכמה כוחות שאינם רק בינוניים אלא גם מתחרים ביניהם: סער, בנט, לפיד ומה שנותר מכחול לבן. נתניהו יוכל לפרק את החזית המפורדת הזאת בקלות בשיטות של הפרד ומשול. לכן יכול להיות שהפרישה של סער לא תדחה את הבחירות אלא דווקא תזרז אותן, לפחות מבחינת נתניהו.

אם באמת מאמין סער כדבריו שהגיע הזמן להחליף את השלטון, הוא יצטרך לחבור עם מפלגתו לבנט וימינה. אילו היה מודיע על כך מיד עם פרישתו היא הייתה הופכת באמת ל"אירוע דרמטי"; יחד הם היו מגיעים כבר השבוע למצב של לפחות ראש בראש מול נתניהו ומסתמנים בברור ככוח שמסוגל להחליף את השלטון. החיבור ביניהם טבעי. סער התחיל בתחיה, איש המחנה הלאומי, איש ארץ ישראל השלמה ובשנים האחרונות אף התקרב ליהדות. גם צבי האוזר ויועז הנדל עשויים מחומרים דומים. לא מאוחר ליצור את החיבור המתבקש הזה. שאלת השאלות, מי בראש, תיפתר בשבועות הבאים, כשהאבק והרושם של פרישת סער ישקעו, מחוגי הסקרים יחזרו לאיפוס, ויתברר מה כוחם האמתי של השניים זה ביחס לזה.  

 

 

כיפת ברזל

 ההמלצה להיפרד מבצלאל סמוטריץ' היא עצת אחיתופל שלנפתלי בנט אסור להקשיב לה

בס"ד

י"ח בכסלו, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון", ביומן)

השאלה האם נפתלי בנט צריך להיפרד מבצלאל סמוטריץ' הפכה לאקטואלית השבוע עם התקרבותו של תרחיש בחירות. נכון עושה בנט כשהוא דוחה את ההמלצות ומכריז שוב ושוב שאין בדעתו לפרק את השותפות, וראוי להבין היטב מדוע. קודם כל, כפי שכל מאמן כדורגל יודע, הרכב מנצח לא מחליפים. אתה אף פעם לא יכול לדעת למה ההרכב הזה מצליח, ואם למרות בצלאל סמוטריץ ימינה מקבלת למעלה מעשרים מנדטים בסקרים – הוא נראה לא מהווה בעיה.

העצות שמשיאים לבנט השכם והערב להיפרד מסמוטריץ' הן בבחינת עצות אחיתופל שמבקשות להכשילו. היום ממליצים לבנט להיפטר ממנו; אם יעשה זאת ימליצו לו מחר לרדת עקרונית מנושא החלת הריבונות, אח"כ גם להוריד את הכיפה, ולבסוף רק עוד המלצה אחת קטנה, לקרוא ל"ימינה" "מרכזה" ואז הוא יהיה בעיניהם גלאט כשר. המתכון הזה הוא הדרך הבטוחה של בנט לאבד את אמון הציבור, שרואה בו עד עכשיו מנהיג עקבי, אמין וענייני, ולא כזה שפוזל שמאלה ומשנה את דעתו לפי מצב הרוח והסקרים המתחלפים.

יתר על כן, אסור לבנט לנטוש את הבסיס הפוליטי שלו בציונות הדתית. בפעם האחרונה שהוא עשה זאת, הוא נותר כמו שמשון שנגזזו מחלפותיו, מרחף באוויר בלי זהות ברורה ובלי בסיס פוליטי מגובש. נראה שהוא למד את הלקח ולא עומד לחזור שוב על הטעות הזו.

אבל העניין איננו רק במישור הפוליטי אלא במישור עמוק יותר, אידאולוגי, שהפוליטיקה מהווה רק לבוש חיצוני שלו. פרידה מסמוטריץ' תהיה גם פרידה מהאידאולוגיה הציונית-דתית. סמוטריץ' אמנם מייצג רק את האגף התורני והמתנחלי של האידאולוגיה הזו, אבל בלעדי הצד התורני שלה היא מאבדת את עוצמתה ואת נשמתה. יש ערך אידיאולוגי חשוב גם לאגף הפתוח והמכיל של הציונות הדתית, אבל הוא לא יכול לעמוד בפני עצמו.   

בנט לא רואה את הכיפה שעל ראשו. הוא אמנם לא מסתיר אותה ולא מתבייש בה, אבל מרגיש כלל ישראלי, רואה בה עניין אישי ולא מייחס לה חשיבות פוליטית. אבל הציבור הרחב, ובעיקר למעלה מעשרים המנדטים שמקבלת ימינה בסקרים, רואה גם רואה את הכיפה שעל ראשו של בנט. מבחינתו היא הרקע, הסביבה, ההקשר הרחב אותו מייצג בנט וממנו הוא בא. הוא לא תומך בבנט למרות הכיפה אלא גם בגללה. אחרי שנים של רצח אופי שבוצע לכיפה הסרוגה על ידי השמאל הישראלי היא הפכה היום למותג מוערך.

הציונות הדתית איננה מפלגת אווירה שקמה ונופלת על אדם אחד, יהיה מוכשר ככול שיהיה. זוהי תנועה בעלת שורשים היסטוריים של כמאה שנים שנטלה חלק משמעותי במעש הציוני ובהקמת המדינה. זו התנועה החלוצית שהקימה את ההתיישבות ביש"ע ובניה מובלים היום במיטב יחידות ההתנדבות של צה"ל. זו תנועה של מאות מוסדות חינוך, ישיבות, מכינות, אולפנות ומדרשיות. יש לה רבנים שהם הוגי דעות גדולים, מקוריים, רלוונטיים ובעלי חזון, ובראשם הרב קוק. יש לה אידאולוגיה משלה, גם אם לא מגובשת ומנוסחת בצורה מספקת. יש לה ציבור מגוון, מעורב, השייך לכול המנעד של החברה הישראלית; ציבור חלוצי, אידאליסטי, מוסרי, תורם, ערכי, שהוכיח עצמו במבחנים קשים מבית ומחוץ. הציונות הדתית היא זו שנותנת את הנשמה למדינה, כפי שנאמר בסלוגן מוצלח בעבר. הציבור שתומך כרגע בסקרים רואה לא רק את בנט, אלא גם את הכיפה שעל ראשו, ובעיניו הכיפה הקטנה הזו גדולה ומשמעותית לא פחות מבנט עצמו.

יש לקוות שבנט לא יחשוב לרגע שרק כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה של למעלה מעשרים המנדטים האלה. כולם רואים לו את הכיפה, והיא נותנת להם ביטחון שלא מדובר בעוד בעל יומרות שווא, אלא במנהיג שבא מרקע אידאולוגי מבוסס ובא בשם עולם ערכים שלם. אכן, בלי המנהיגות, הענייניות, ואכפתיות שגילה בנט במשבר הנגיף הוא לא היה זוכה לתמיכה הזו. כל זה הוא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. הציבור שבע מגנרלים, מקופצים בראש מטעם עצמם ומתנועות אווירה אופנתיות. הוא רוצה שינוי אמתי ויסודי בהנהגה. כשהוא בוחר היום בימינה הוא תומך בתנועה מושרשת בעלת חזון ושורשים ציבוריים, ולא בתנועה של איש אחד.

אם ייפרד בנט מסמוטריץ' הוא ייפרד גם מכול הרקע הזה, שהוא עיקר כוחו. כשאיילת שקד הצהירה לאחרונה "לא נחליף ערכים בדרך להנהגה. אנו מפלגה כלל ישראלית, עם סט ערכי הציונות הדתית", היא התכוונה לכול האמור לעיל. לפחות פעם אחת בעבר לא הקשיב בנט לאינטואיציה הנשית הרגישה של שקד, וגרר אותה אתו למהלך הכושל של פירוק הציונות הדתית. הפעם נראה שהוא משכיל לאמץ את המלצה שקיבל כבר אברהם אבינו בזמנו: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.

 

 

מי גנב ליאיר גולן את המדינה?

אפשר לשמוע בדבריו של גולן לא רק התנשאות, אלא גם מצוקה קשה עמוקה וכואבת. יאיר גולן משמיע כאן את קולם של לא מעט מאלה שעד לפני כמה עשורים כונו בחברה הישראלית "מלח הארץ" וחיים בתחושה שגנבו להם את המדינה.

בס"ד

י"ז בכסלו, תשפ"א

"אני וחברי, אלה שבאמת בנו את הארץ הזו, ואלה שבאמת נלחמים עליה ובונים אותה גם כיום, לא ניתן למשיחיים כמוך להשתלט על סדר היום", צייץ לאחרונה ח"כ יאיר גולן לעמית סגל וזכה בצדק לקיתונות של בוז ולעג. אבל אפשר לשמוע בדבריו של גולן לא רק התנשאות, ניתוק, חוסר דיוק היסטורי וחוסר הבנת המציאות ותהליכיה, אלא גם מצוקה קשה עמוקה וכואבת. יאיר גולן משמיע כאן את קולם של לא מעט מאלה שעד לפני כמה עשורים כונו בחברה הישראלית "מלח הארץ". חלק מהם מהווה את ליבת ההפגנות בבלפור והם שמעניקים להן את הנופך של כנות, ישרות, אכפתיות ודאגה אותנטית לגורלה של מדינת ישראל והחברה הישראלית. ישנם שם מעגלים נוספים, אבל את התוקף המוסרי להפגנות אלה נותנים בני הדור שלחם בגבורה ובמסירות נפש במלחמת יום הכיפורים, וחי בתחושה קשה שגנבו לו את המדינה.  

ההפגנות בבלפור אינן באמת נגד נתניהו. גם לא כנגד השחיתות. נתניהו הוא רק הכתובת היחידה לתסכול העמוק שמניע את ההפגנות האלה. מתחת לשכבת המודעות הגלויה של המפגינים, הצטבר בהם זעם קיומי עמוק, אילם, סתום, שהכתובת היחידה אליה הם מעלים בדעתם שניתן להפנות אותו היא נתניהו. אבל לא נתניהו, גם אם איננו מלאך, הוא הגורם לתסכול העמוק שמניע את המפגינים.

האנשים האלה, שיאיר גולן מדבר בשמם, גדלו כאן על האתוס של ארץ ישראל הקטנה והיפה. הם התחנכו כדור שני על האידאליזם הציוני של דור התקומה שקדם להם. הם זוכרים חברה ישראלית צנועה, חרוצה, מסורה, ערכית, מוסרית, אידאליסטית ובעיקר מאוחדת. התסכול המניע אותם, הייאוש העמוק, הזעם המצטבר ופורץ, הוא על אובדן הנורמות ההן, על ההוויה ההיא של ארץ ישראל הקטנה והיפה שחלפה בלי שוב. חלום שהוגשם ולפתע התאדה ונעלם, והותיר אותם בעולם אחר, שונה ואפילו זר. על כך הם מוחים בבלפור, והם עושים זאת מול נתניהו רק מכיוון שהוא מהווה עבורם את ההסבר היחיד שהם מסוגלים להעלות בדעתם לשינוי העמוק שהתחולל בחברה הישראלית שהפך את עולמם לדבר שחלף.

אבל הדבר שהאנשים היקרים האלה אינם רואים, הוא את הפער שבין תודעתם לבין הווייתם. הם לא רואים כמה הם עצמם השתנו במהלך חמישים השנים מאז הם היו, והם באמת היו, גיבורי מלחמת יום הכיפורים. לו היו יאיר גולן וחבריו מסתכלים בראי הם היו רואים איזה תהליך עברה מאז החברה הישראלית, וכמה הם עצמם רחוקים מאותם אידאלים ציוניים ערכיים עליהם התחנכו, שהם בטוחים שהם עדיין מיצגיהם.

ארץ ישראל הקטנה והיפה כבר איננה, ובמידה רבה גם בגלל גולן וחבריו. תהליכים היסטוריים ותודעתיים הביאו בהכרח לשקיעתה. היום גולן וחבריו מחזיקים – כמובן מאליו, באופן טבעי לחלוטין ובלי להיות מודעים לכך כלל – בעמדות שהן פרי חשיבה ליברלית פרוגרסיבית, פוסט מודרנית, פוסט ציונית ולפעמים אפילו אנטי ציונית, רחוקות כמרחק השמיים מן הארץ מהעמדות הערכיות של אבותיהם וגם מאורח חייהם והנורמות המוסריות שלהם.

גולן וחבריו מפגינים את תסכולם ממצבם שלהם, את אכזבתם מעצמם ומנטישתם שלהם את עולם נעוריהם, אבל מעדיפים להשליך את האשמה החוצה, במקום להביט בראי. הם זועמים על עולמם שחרב, על יופי בלוריתם ותוארם שנעלמו ועל ארץ ישראל היפה והקטנה ההיא שחלפה ועברה מן העולם ללא שוב. אבל לא בגלל ביבי היא חלפה. לא בגלל אנשי ישראל השנייה והפריפריה. גם לא בגלל עמית סגל, הדתיים או המתנחלים. אפילו לא לגמרי בגללם עצמם, למרות חשבון הנפש הנוקב המתבקש גם מהם. ארץ ישראל ההיא, שבאמת הייתה יפה ואידאליסטית, כבר לא תחזור בצביון ההוא. זהו תהליך שקיעה הכרחי שהיה כתוב מאז ומתמיד על מצחה מאז התנתקה ממסורת ישראל ותורתו.

יאיר גולן לא מצליח לראות שהאידיאליזם הישראלי ההוא, שהוא כל כך כואב את שקיעתו, מופיע בדורנו בלבוש חדש. ישנם גם היום חלוצים ומתיישבים שמוסרים נפשם על הארץ יישובה ובניינה. גם בניהם מתנדבים לסיירות בצה"ל, בדיוק כפי שעשו בעבר בני ההתיישבות העובדת. כן, הם משיחיים, אבל רק באותו מובן מתוקן וחיובי שדור התקומה היה משיחי. לו היה יאיר גולן מעמיק קצת ולא נותן לכיפה הסרוגה שלהם להסתיר לו, הוא יכול היה לראות את ההופעה החדשה של אותו אידאליזם ישראלי שכל כך יקר לו. אמת, הפעם הוא מבוסס על תורת ישראל, אבל זוהי רק החזרתו ההכרחית של האידאליזם הציוני ההוא לשורשיו המקוריים. גולן וחבריו יצטרכו להתחיל לזהות את התהליכים ההיסטוריים הממשיים, במקום לדמיין כאלה, להשלים עם דין ההיסטוריה וליטול חלק בהתחדשות הזו; רק זה ירפא את פצעם ותסכולם. 

 

 

 

 

מה מטריד את יאיר לפיד

אפי איתם, בכיפתו הסרוגה הגדולה, הוא עדות חיה וניצחת לכך שהמתנחלים הם ההמשך ההיסטורי הטבעי של דור המייסדים והחלוצים של המדינה, ולא לפיד. על כך לפיד לא מוכן לסלוח לו.

בס"ד

י"ג בכסלו, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אין ספק שח"כ יאיר לפיד מתעלה על עצמו שוב ושוב. הוא לא נח לרגע, והצביעות שהוא מפגין הולכת וגדלה מיום ליום. בעת האחרונה לפיד לא מסוגל לישון בלילה. הוא מוטרד ממינויו הצפוי של תא"ל במיל' אפי איתם ליו"ר יד ושם. זה שבועות הוא יוצא בשצף קצף נגד המנוי הצפוי ועושה הכול כדי להכשילו.

 "אין שום סיבה למנות לתפקיד אדם שיהפוך גם את הקונצנזוס האחרון בחיינו לשנוי במחלוקת", אמר לפיד, ובעצם התנגדותו הוא עצמו יוצר את המחלוקת והורס את "הקונצנזוס האחרון". "המנוי ישחק לידי אותם אנטישמיים מה-B.D.S.", הזהיר לפיד, ובכך הוא לא רק משסה את האנטישמיים האלה במדינת ישראל, אלא גם מספק להם חומר להסתה. עכשיו הם יוכלו לטעון שגם הישראלים מודים שישראל גזענית, ויצטטו את לפיד. הצביעות בהתגלמותה.

 ממה מוטרד כל כך אדון לפיד? "ההתנגדות שלי למינויו של אפי איתם נובעת בעיקר מעברו, מהתבטאויותיו, מהנזיפות שקיבל ממפקדיו". אין טעם לרדת לפרטים. כל התיק הזה שייך לתקופה של האינתיפאדה הראשונה שבמהלכה רדף יוסי שריד בקנאות את אפי איתם רק בגלל כיפתו הגדולה, כדי למנוע את קידומו לרמות הקצונה הבכירה ביותר. לפיד מכיר מצוין את הרקע הזה ל"חטאיו" של איתם, יודע שנעשה לו עוול נורא, ובכל זאת לא רק מסתמך על הרדיפות האובססיביות ההן אלא אף ממשיך אותן.

 מסתבר שהזיכרון של יאיר לפיד סלקטיבי מאוד. לא זכור שהוא עמד על רגליו האחוריות כדי למנוע מיצחק רבין להיות ראש הממשלה נוכח הוראותיו והתבטאויותיו שלו באותה אינתיפאדה בנוגע לערבים, "לשבור להם את הידיים והרגליים". לא שמענו מלפיד שחלק ממורשת רבין גזענית ועלולה לשרת את תומכי ה-B.D.S..

 חמור מזה. אם כבר מעלים התבטאויות בעייתיות מהעבר הרחוק, פלא שלפיד שוכח את התבטאויותיו שלו מאז, ואת ההצדקה הנבזית והשערורייתית שלו להתנתקות. במאמרו "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות", הודה לפיד שההצדקה היחידה בעיניו לגירוש הייתה "ללמד את המתנחלים צניעות". "זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם. זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל", כתב אז לפיד בלי למצמץ. ההתיימרות של המומחה לצביעות ללמד אותנו צניעות היא הבעיה הקטנה בדברים. לב העניין הוא שללפיד אין שום בעיה שמי שתמך בהתנתקות וקדם אותה בזמנו במלוא המרץ רק מהסיבה הזאת, ואף הודה בכך בפירוש, מתיימר להיות כאן לא רק יו"ר "יד ושם", אלא אפילו ראש הממשלה. האם לדעתו של לפיד ראוי שיהודי שתמך בהתלהבות בגירוש יהודים מהבית רק בכדי ללמד אותם צניעות יהיה ראש הממשלה במדינת היהודים?

 השאלה המעניינת היא מדוע הקנאות של יוסי שריד והצביעות של יאיר לפיד מתמקדות דווקא באפי איתם. מה הם מריחים בו שלא מאפשר להם הם להפסיק לרדוף אותו? – אפי איתם הוא בעל תשובה ומייצג באישיותו באופן מובהק את מלוא עומקו של תהליך התשובה של דורנו. זה הדבר שמדיר שינה מעיני שני האדונים הנכבדים האלו. כמי שגדל והתחנך בקיבוץ עין גב, שירת  ביחידות המובחרות של צה"ל והגיע בו לדרגה בכירה, איתם מסמל את התמצית של כול הטוב היפה והאידיאלי שהיו בציונות בכלל ובהתיישבות העובדת ובקיבוצים בפרט. כמי שחזר בתשובה הוא מביא עמו את התמצית הזו כשהיא מבוררת ומטוהרת, מחזיר אותה למקורותיה בתורת ישראל ומבסס אותה עליהם. בעצם הווייתו ואישיותו מבשר איתם את המהפכה השקטה שעוברת ההוויה הישראלית בדורות האלה. הוא מסמל את הקומה השנייה, האמונית, שהולכת ונוצרת כאן בתהליכים תודעתיים תת-קרקעיים. הוא עדות לכך שהציונות ששקעה והתנוונה מצאה את השורשים ומעיינות החיים שיאפשרו לה לשוב לתחייה.  

 בניגוד לתהליכי ההרס העצמי של הציונות ששני האדונים האלה הם מהמייצגים המובהקים שלהן, שריד בשמאלניותו הקנאית ולפיד בשטחיותו הרדודה, אפי איתם מייצג את חידוש האידאליזם הישראלי, זה שהאיר באור יקרות בהתיישבות העובדת בדור התקומה, החשיך ושקע תחת ההגמוניה של שני האדונים הללו וחבריהם, ומוצא עכשיו, דווקא במקורות ישראל ובתורת ארץ ישראל, את היכולת לשוב להתחדש ולפרוח ביתר שאת וביתר עוז. העובדה שחידוש תנופת האידאליזם הישראלי בהופעתו המתחדשת נובע דווקא מתוך תורת ישראל, הוא הדבר שמטריד כל כך את יאיר לפיד. אפי איתם, בכיפתו הסרוגה הגדולה, הוא עדות חיה וניצחת לכך שהמתנחלים הם ההמשך ההיסטורי הטבעי של דור המייסדים והחלוצים של המדינה, ולא לפיד, ושלפיד הוא שזקוק לשיעור בצניעות, ולא הם. על כך לפיד לא מוכן לסלוח לו.

 

 

 

 

 

 

 

 

הגברת רוצה להיות בסיירת

בדרך מתוחכמת חדרה למעמקי התפיסה הפוסט מודרנית התפיסה הנוצרית של ההתכחשות לגוף, של הניתוק ממנו, של שלילתו ודחייתו. אין בה כבוד והקשבה לגוף, לגוף האישה במקרה זה. הגוף לא נחשב בעיניה.

בס"ד

ה' בכסלו תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

מחזה סוריאליסטי נגלה לעיני מי שנקלע לפני כשבועיים לאולם בית המשפט העליון. שופטי בג"ץ, עטויים בגלימותיהם המהודרות ומלאי חשיבות עצמית, דנו בכובד ראש בעתירה של בחורה צעירה שתובעת עם חברותיה להתגייס לסיירת מטכ"ל. לא פחות. השופטים, אנשים מלומדים, אפילו מבוגרים, התעמקו בתביעה במלוא הרצינות. בעבורם זו באמת הייתה סוגיה שמחייבת כובד ראש. הם הפכו בעתירה והפכו בה, ולא מצאו בה שום פסול. באמת למה לא, הם שאלו את עצמם. על סמך מה ניתן לדחות את הבקשה. הגברת רוצה להיות בסיירת, ובשם מה אפשר לסרב ולומר לה לא. וכך, בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה יחידה ותמה עמדה ושאלה – למה לא? וכל השופטים וכל הקצינים, וכל הגדולים וכל החכמים, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.

אמנם עמדו בפניהם כמה עובדות שעל בסיסן הם היו יכולים להעמיד את הגברת על מקומה. למשל, שהמבנה הפיזי של האישה לא בנוי למאמצים הגופניים שהשרות ביחידה מחייב; שסביר שייגרם לה נזק בריאותי בלתי הפיך; שכדי להתאים את היחידה לשירות חיילות יידרש צה"ל להוצאות כספיות מוגזמות; אפשר היה גם להזכיר לה את סוגיית השבי; שתפקידו של צה"ל הוא לשחרר את ארץ ישראל ולהגן על המדינה ולא להוות חממה לניסויים חברתיים שנויים במחלוקת; ששרות קרבי של חיילות ביחידה יהפוך אותה לקייטנת קיץ עליזה של מתבגרים ומתבגרות; או בכלל, שחבל להרוס את היחידה שהיא ככול הנראה היחידה בצה"ל שעוד מסוגלת להעז ולנצח.   

אבל כול אלה הן רק עובדות, ועל בסיס עובדות מוצקות אי אפשר לדחות היום עתירה, אלא מקסימום לבקש את צה"ל לבדוק ולהגיב, כמתחייב מכללי הטקס. בבית המשפט הפוסט מודרני שלנו עובדות כבר לא עובדות. מבחינתו אין עובדות אלא רק פרשנות חופשית ויצירתית. בדיוק כפי שמבחינתו גם חוקי הכנסת אינם עובדות ממשיות, אלא רק מושא לפרשנות. הכול נזיל והכול פתוח לדיון. בעולם הפוסט מודרני אין מציאות אובייקטיבית אלא רק נרטיבים. כל טענה לגיטימית באשר היא נטענת. כל רצון מכובד באשר הוא נרצה. הרוח מרחפת לה בחלל, מנותקת מהמציאות, לא מחויבת לדבר ואין מעצור בפניה. מי יאמר לה עד כאן. מי יקבע שגחמה מסוימת פסולה. על בסיס מה ניתן לדחות רצון או דמיון כאלה או אחרים. מאין תבוא הסמכות שתאמר לגברת לא. היא רוצה להיות בסיירת, זה הנרטיב שלה, ולמי הזכות לפסול אותו.

הניתוק הפוסט מודרני הזה מהמציאות, מהעובדות, מהממשות, מהגוף, מהחומר, מביא למצב שבו הרוח מאבדת אחיזה ונקודת משען, ומוצאת עצמה מרחפת בשמים בסחרחורת אינסופית, בלי שום בסיס שיספק לה יציבות, בלי יכולת להכריע או לקבוע משהו מוחלט. לכן הכול מותר הכול אפשרי והכול לגיטימי.  

כשחז"ל אומרים ש"דרכו של איש לכבוש, ואין דרכה של אישה לכבוש" הם מלמדים אותנו אמת פסיכולוגית עמוקה על מבנה נפשם של האיש והאישה. חז"ל לא ניתקו את הרוח מהגוף. להפך, הם ראו את הרוח והגוף באחדותם. הם חשבו בצורה הוליסטית וראו בגוף לבוש, גילוי, כלי ביטוי, הופעה של הרוח. לשיטתם לא רק שיש קשר ותיאום מלא בין הגוף והרוח, אלא שהם אחד. לכן ממבנה הגוף ניתן ללמוד על המבנה הפסיכולוגי. ההבדל הבולט, הבלתי ניתן להכחשה, שבין המבנה הפיזיולוגי של גוף הגבר לבין זה של האישה, מלמד גם על ההבדל הפסיכולוגי ביניהם. יש להם נפשיות אחרת ורוחניות אחרת בדיוק כפי שיש להם גוף שונה. הם נבראו לתפקידים משלימים ולכן שונים. ומה לעשות, אין דרכה של האישה לכבוש, וברגע המבחן, בשעת קרב, כשצריך להביט בלבן שבעיניים, האמת הזו תתגלה.

בדרך מתוחכמת, בדלת האחורית, חדרה למעמקי התפיסה הפוסט מודרנית התפיסה הנוצרית של ההתכחשות לגוף, של הניתוק ממנו, של שלילתו ודחייתו. אין בה כבוד והקשבה לגוף, לגוף האישה במקרה זה. הגוף לא נחשב בעיניה. מבחינתה אין שום בעיה להחליף אותו ולשנות את מינו כשמתחשק. נותקה הרוח מהגוף, ועכשיו היא כבר לא מחויבת לעובדות, למציאות הממשית, לחומר, ויכולה להתעופף לה בשרירות ליבה ולהתמכר לגחמותיה ולדמיונותיה בלא מעצור.

כן, אנחנו יודעים שהעמדה האמורה נחשבת היום בעיני רבים לשמרנית או אפילו מפגרת ושוביניסטית; שאפילו קצינים בכירים לשעבר תומכים בכול לב בשרות בנות בסיירות. אבל אנחנו גם זוכרים שאותם קצינים בדיוק תמכו בזמנו באוסלו ובהתנתקות, ויודעים שאין להם שום חוט שדרה אינטלקטואלי שיכול לאפשר להם לעמוד בפני שטיפת המוח של נביאי השקר של השלום השוויון והפמיניזם הרדיקלי. גם לא לכבוד השופטים העליונים. כך שאין לנו שום ספק שבסופו של דבר גם בנושא הזה, כמו בנושא הסכמי אוסלו, האמת של תורת ישראל תוכח לעיני כל.

 

 

 

 

 

 

 

 

יומרץ ביידן

עוד נתגעגע לימים שאובמה יזם והעביר במועצת הביטחון את ההחלטה על אי חוקיותן של ההתנחלויות; בעידן ביידן אי חוקיותה של מדינת ישראל עצמה תעמוד לדיון. 

בס"ד

כ"ו במרחשוון, תשפ"א

(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

ייתכן שיש בסיס לאמירה שג'ו ביידן הוא ידיד אמת של ישראל, אבל אל לנו לשגות באשליות. בהנחה שהוא יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, עידן ביידן יהיה מאתגר מאוד עבור ישראל וכדאי שניערך לו בהתאם. כמו כל אדם, גם ביידן הוא תבנית נוף מולדתו, ואי אפשר לעמוד על טיבו בלי להבין גם את הרקע וההקשר הפוליטי העכשוויים שלו – המפלגה הדמוקרטית בארה"ב.

כשחושבים אצלנו על המפלגה הדמוקרטית חושבים על התמיכה ההיסטורית שלה בישראל, אבל כל זה שייך לעבר. מלבד השם, אין כמעט דבר במשותף בין הדמוקרטים של אז לאלה של היום, כמו שמלבד השם אין כמעט דבר במשותף בין מפלגת העבודה של גולדה מאיר לזו של מרב מיכאלי. הרבה מים זרמו במיסיסיפי מאז שביידן היה סנאטור צעיר. המפלגה הדמוקרטית של היום לא רק שונה מזו של לפני כחמישים שנה, אלא אף מנוגדת לה בערכיה ב-180 מעלות. אילו ניצבו שתי המפלגות האלה זו מול זו בבחירות, ההבדל ביניהן היה לפחות כמו זה שבין ביידן לטראמפ. אז ייצגו הדמוקרטים את האתוס האמריקאי במיטבו; היום הם מאמינים שיסודו בחטא.

כדי להבין את תפקידו של ביידן בבחירות האחרונות כדאי להיזכר בתפקידו של יצחק רבין בניצחון מפלגת העבודה בבחירות של 1992. רבין היה הביטחוניסט שהוצב בחזית כדי לשכנע את הציבור הישראלי שניתן לבטוח בשמאל הישראלי. סיסמת הבחירות של מר"צ היתה אז "יומרץ רבין" והיא עבדה מצוין. רבין היה ראש הממשלה, אבל המדיניות הייתה של אורי אבנרי.

ביידן, שאיננו בשיא כוחו מפאת גילו, הוא פלקט שנועד להסוות את האופי האמתי של המפלגה הדמוקרטית העכשווית. גם הוא יומרץ. הוא לא ינהל אלא ינוהל. הקול יהיה הקול של ביידן אבל הידיים תהיינה ידיו של אובמה ורדיקלים ממנו במפלגה. הם עתידים ליישם באדיקות פונדמנטליסטית את האג'נדה הפרוגרסיבית, הליברלית, הרב תרבותית והפוסט קולוניאליסטית, שהיא ההפך הגמור מכל מה שהאמינה בו המפלגה הדמוקרטית ההיסטורית שהייתה ידידת אמת של ישראל. הם ייתנו את הטון בממשל הדמוקרטי, ובמיוחד ביחס לישראל.

היחס של ממשל ביידן לישראל לא יעוצב על פי שיקולים מדיניים, אלא בעיקר על פי שיקולים אידיאולוגים. בשביל הדמוקרטים הרדיקלים של היום ישראל היא סדין אדום. היא מבטאת ערכים הפוכים לשלהם ומייצגת אתוס מנוגד. היא בדיוק מה שהם לא. במודע או שלא, עם ישראל מייצג מוסר של אמת, לאומיות, תודעה היסטורית, ערכי משפחה, מסורת דתית, אמונה, ובעיקר חפץ חיים לאומי איתן. אנחנו שואפים לתיקון עולם ואדם, והם חפצים לפרקם. לדמוקרטים הרדיקלים של היום אין דרך טובה יותר להגדיר את עצמם מבשלילת עצם קיומה של מדינת ישראל.  

הדמוקרטים הרדיקלים של היום, מיעוט במפלגה אך הרוח החיה שבה, אינם מתנגדים לישראל בגלל הכרתם בתביעות הלאומיות של הפלסטינים; הם מכירים בתביעות האלה כי הם מתנגדים לישראל. "השנאה לישראל במקורה הפסיכולוגי נובעת מהשלילה של שאיפת החיים הישראליים, במובן הלאומי והכללי, שזה הוא ניגוד שנעשה מורגש ונפעל בפועל גם בלא הבנה וידיעה (הרב קוק)". זהו המקור השורשי לאנטישמיות, שלובשת בכול דור ודור לבוש חדש אבל במהותה הפנימית אחת היא. בדורנו היא מופיעה כאנטישמיות מדינית.

עוד נתגעגע לימים שאובמה יזם והעביר במועצת הביטחון את ההחלטה על אי חוקיותן של ההתנחלויות; בעידן ביידן אי חוקיותה של מדינת ישראל עצמה תעמוד לדיון. שלילת זכות קיומה של ישראל יזכה ללגיטימציה רחבה באמריקה ובעולם המערבי.

כל החשבון הזה לא בא לזרוע מורך לב כמובן. מטרתו לאפשר לנו להיערך נפשית ומחשבתית לאתגר שעידן ביידן עלול להציב בפנינו. אנחנו לא רק נעמוד בו, אלא אף נתחזק ונתעצם מהניסיון שהוא יהווה עבורנו. חפצי חיים לאומיים אנו, והחפץ הזה יועמד למבחן-על וייאלץ למצוא לעצמו בסיס תודעתי חדש. הוא אמנם הולך מתעמק ומתעצם בדורות התחייה, אבל עדיין לא מודע לעצמו ועדיין מתכחש למקורו. אנחנו עדיין מבינים את עצמנו את הציונות ואת תקומת מדינת ישראל במושגים מודרניים, אבל בעקבות הביקורת הפוסט מודרנית אבד עליהם הכלח ואין בהם עוד כדי להחיות. לצורך המאבק העומד בפנינו נצטרך להבין את עצמנו מתוך תודעה חדשה, אמונית, והכוחות השוללים אותנו ייאלצו אותנו לעשות זאת. אפשר לסמוך עליהם; הם מבינים מצוין מי אנחנו ויטיבו להסביר גם לנו. עם ה' אנחנו, ושם ה' נקרא עלינו, וגם אם שכחנו, וגם אם התכחשנו, יבואו העולם הפוסט מודרני והאנטישמיות המדינית שלו, יזכירו לנו נשכחות ויישרו את עקמימותנו.  

   

 

 

 

אמריקה נלחמת על חייה

בעבר עסקו הבחירות בארה"ב בשאלה מי ינהיג אותה לפי האתוס האמריקאי; הן התנהלו על גוונים שונים של אתוס אחד. לא עוד. הבחירות הקרובות הן על האתוס האמריקאי עצמו; האם ראוי להמשיך לחיות לפיו, או שיש לחדול ממנו.

בס"ד

י"ג במרחשוון, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

הבחירות הקרובות בארה"ב אינן בין טראמפ לביידן, ואפילו לא בין הרפובליקנים לדמוקרטים. אלה רק הלבושים החיצוניים, הפוליטיים, למאבקי עומק תודעתיים. באמריקה מתחוללת בדורנו מלחמת תרבות. בעבר עסקו הבחירות בארה"ב בשאלה מי ינהיג אותה לפי האתוס האמריקאי; הן התנהלו על גוונים שונים של אתוס אחד. לא עוד. הבחירות הקרובות הן על האתוס האמריקאי עצמו; האם ראוי להמשיך לחיות לפיו, או שיש לחדול ממנו.

עד לנשיאות אובמה התפיסות הפוסט מודרניות שלטו רק באקדמיה, בספרות באומנות ובתקשורת, אך לא באו לידי ביטוי מובהק בממד הפוליטי והמדיני. עליית אובמה הייתה ביטוי להופעתן מחויבת המציאות גם בפוליטיקה. מאז מתחוללת באמריקה מלחמת תרבות, והבחירות הקרובות הן רק מערכה אחת שלה.

הביקורת הפוסט מודרנית על העולם המודרני, וממילא גם על האתוס האמריקאי שהוא פסגתו, היא התפתחות היסטורית תודעתית הכרחית. העולם המודרני היה עולם מובנה של מוסר וערכים ברורים. היו בו אמת ושקר, טוב ורע, אבל כל אלה היו מבוססים על האדם תבונתו ורצונו הטוב. מה שהביקורת הפוסט מודרנית הוכיחה הוא שאי אפשר לבנות עולם על האדם, ושהעולם המודרני חסר בסיס מוסרי ורציונלי. זרעי סוף העידן המודרני היו כלולים בו מינה וביה; הביקורת הפוסט מודרנית רק חשפה אותם. מאז היא עוסקת במרץ רב ובהנאה גלויה בהרס האתוס המודרני והאמריקאי ובפירוקו. את האג'נדה הזו השליטו הרדיקלים על המפלגה הדמוקרטית, ובאמצעותה הם שואפים להשליט אותו על אמריקה כולה. אמריקה נאבקת על חייה.

מצד עצמה אמריקה לא תוכל לשוב לגדולתה. אין בכוחה לעמוד מול ההתפתחות האינטלקטואלית התודעתית והתרבותית מחויבת המציאות הזו. כמו כל דבר בבריאה, כולל האדם תודעתו והגותו - גם התרבות האמריקאית נתונה לשלטונה של ההיסטוריה. מטחנות ההיסטוריה כבר קברו בבוא זמנן אימפריות ותרבויות גדולות ממנה, וגם היא לא תוכל לחרוג מגזר דינה.

כדי לשוב לגדולתה זקוקה אמריקה לנקודת ארכימדס מוסרית, אבל אין לה כזו. ארכימדס אמר שאם תהיה לו נקודת משען מחוץ לכדור הארץ הוא יוכל להרים את העולם כולו. לתודעה המודרנית אין נקודת משען מטאפיזית שקודמת לעולם לאדם ולהיסטוריה. אין בתרבות המערב המודרנית עוגן מוסרי שנמצא מחוץ לעולם התבונה האנושי. היא בנויה על האדם. בניגוד למה שכתוב על הדולר שלה, לאמריקה אין אלוהים. אין לתרבותה יסוד מטאפיזי מודע ומפורש. לכן היא לא תהיה מסוגלת לחרוג מחוקיה של ההיסטוריה ולהשיב את תפארתה. גם למחשבה השמרנית, שהעדנה לה היא זוכה לאחרונה היא רק ריאקציה להתפתחות הפוסט מודרנית, אין בסיס כזה. גם היא חלק מתהליך ההתפתחות האינטלקטואלית האמורה. היא רק מאיצה בהתנגדותה את ההתפתחות הפוסט מודרנית ומעצימה אותה.

מכאן יובן גם היחס המיוחד שיש לשני הצדדים לישראל. התמיכה יוצאת הדופן של טראמפ בישראל אינה גחמה, ואינה רק עניין אלקטוראלי, או משפחתי. היא נובעת מתחושה פנימית עמוקה, לא מודעת, שיש לעם ישראל חיוניות, בריאות חיים, שמאפשרת לו לנצח את ההיסטוריה. הצד הפרוגרסיבי חש גם הוא את עוצמת החיים הישראליים, אבל בבחינת ניגוד ולכן כאיום על עולמו, ומכאן נובעת האנטישמיות המדינית שלו. שום נחמדות מצדנו לא תרצה אותו; עצם מהותנו היא הבעיה מבחינתו. שני הצדדים "יודעים" את האמת שכתב שבתי בן דב בזמנו: "היהדות – עם שאין כמוה להכיר בכוחו הכול יכול של אלוהי ההיסטוריה – הריהי נודעת גם את האמת, שבתכנית הכוללת עשויה גם הדבקות במוסר של אמת להיות גורם בין הגורמים, וגורם לא חלש יותר מכל הגורמים האחרים כאחד".

מוסר של אמת, לא מוסר נביאי הבעל הפרוגרסיביים. מוסר מהר סיני. מוסר מן השמיים, לא מוסר מן הארץ, עץ ואבן מעשה ידי אדם וחולשותיו. המוסר האלוקי הזה הוא נקודת המשען הארכימדית של התודעה הישראלית, הוא הסוד של נצח ישראל והוא הדבר שחסר לאמריקה בדורנו.

אנחנו אמנם זקוקים לאמריקה אבל גם אמריקה זקוקה לנו. אנחנו זקוקים לאמריקה במישור החומרי והיא זקוקה לנו כמקור להשראה רוחנית ומוסרית. והם "יודעים" זאת, בתוך תוכם, בעל-מודע שלהם. זוהי הסיבה למחלוקת הקשה בין שתי המפלגות גם בשאלת היחס לישראל.

"אבל מורשת פליטה יש לה לאנושיות בכנסת ישראל", כותב הרב קוק. וגם לאמריקה. אמנם אנחנו "המעט מכול העמים", ואנחנו ממעיטים עצמנו עוד יותר מכך; אמנם אנחנו מסובכים עם עצמנו בחבלי הלידה של התחייה הישראלית ועדיין אין בכוחנו להגיד לעולם את הדבר הגדול שהתחלנו להגיד בימי קדם, אבל כל אלה לא יפטרו אותנו מהאחריות הגדולה שיש לנו לאדם כולו. הבחירות הקרובות בארה"ב אינן רק פוליטיקה; זהו מאבק תרבותי עמוק שגורל האדם יוכרע בו, ושאנחנו מעורבים בו באופן עמוק, מטאפיזי, נרצה או לא.

הלב הפועם של הפגנות בלפור

הדבר שמפגיני בלפור המבוגרים אינם רואים הוא את הפער שבין תודעתם לבין הווייתם. הם לא רואים כמה הם עצמם השתנו במהלך חמישים השנים מאז הם היו, והם באמת היו, גיבורי מלחמת יום הכיפורים.

בס"ד

ז' בחשוון, תשפ"א

(פורסם השבוע בכתב העת "האומה")

בעומק שורשן ההפגנות בבלפור אינן באמת נגד נתניהו. גם לא כנגד השחיתות. נתניהו הוא רק הכתובת היחידה לתסכול העמוק שמניע את ההפגנות האלה. מתחת לשכבת המודעות הגלויה של המפגינים, הצטבר בהם זעם קיומי עמוק, אילם, סתום, שהכתובת היחידה אליה הם מעלים בדעתם שניתן להפנות אותו היא נתניהו. אבל לא נתניהו, גם אם איננו מלאך, הוא הגורם לתסכול העמוק שמניע את המפגינים.

כמובן, כמו לכול תופעה, גם להפגנות בבלפור ישנן כמה שכבות, וכמה רבדים. נניח כרגע את המישור הסוציו-פוליטי של התופעה, את המאבק על ההגמוניה והשליטה בעמדות הכוח וההשפעה בחברה הישראלית, שיש לו חלק גדול במוטיבציה של חלק מהמפגינים. על כך דובר כבר די והותר. ממד אחר הוא זה החברתי. במובן זה ההפגנות האלה הן חגיגה חברתית, מעין מסיבה גדולה, שכל מי שמחשיב את עצמו או רוצה "אין" ולהשתייך למעגל החברתי "הנכון", חש צורך ליטול בהן חלק. הממד הזה הוא עניין חברתי לחלוטין והוא שמביא צעירים רבים ליטול חלק בקרנבל, באשר הוא קרנבל. מבחינה זו הפגנות בלפור הן המסיבה הטובה בעיר. רובד נוסף הוא תופעת האנרכיזם שבאה לידי ביטוי בהפגנות בלפור עליה חתומים פעילי השמאל הקיצוני, המפגינים המקצוענים של ארגוני הקרן החדשה. על הממד הזה של ההפגנות דובר כבר מספיק, אבל נכון לכתיבת דברים אלה, אחרי יום הכיפורים והחלת הסגר המהודק, ראוי לציין שהפן זה הולך ומשתלט על האחרים, הוא שנותן את הטון, והוא מוביל את הפגנות בבלפור ובכל הארץ למטרה שמבחינתו היא העיקרית, והיא הגברת הכאוס והאנרכיה בחברה הישראלית, ולו גם במחיר תחלואה גוברת ואובדן חיים.

כל המעגלים האלה קיימים, אבל לא הם העיקר. הלב הפועם של ההפגנות האלה, הגרעין האנושי שנותן להן את הביסוס והצידוק הערכיים והמוסריים שלהן, הם דווקא אותם ישראלים הנקראים "מלח הארץ" שמשתתפים בהן. הם שמשווים להפגנות האלה את הכנות, הישרות, האכפתיות והדאגה האותנטית לגורלה של מדינת ישראל והחברה הישראלית. מדובר על מפגינים מהדור המבוגר יותר, אלה שעל חלקם מספרים לנו בצדק שהיו גיבורי מלחמת יום הכיפורים. הם שמספקים להפגנת האלה את הלגיטימציה הערכית והמוסרית שמניעה את שאר מעגליהן.

דוגמאות טובות לסוג האנשים האלה הביא חבר הכנסת יאיר גולן במאמר ("מקור ראשון" 18.9.20), בו הוא מספר על כך שהוא משתתף קבוע בהפגנות בלפור בכול מוצאי שבת. "בכל שבוע אני פוגש שם את אורנה, חברה טובה. היא בת קיבוץ פלמחים, הוריה היו פלמ"חניקים בחטיבת יפתח ונלחמו במלחמת העצמאות בכל נתיב קרבותיה מהצפון לדרום. עוד בטרם נסתיימה המלחמה הם עלו על הקרקע, חיו חיים של עוני שמח, הסתפקו במועט, בנו את הארץ."

"בכול שבוע אני פוגש שם את זיו פייגנבלט. היינו יחד בקורס קצינים בימי מלחמת לבנון הראשונה" ממשיך לספר יאיר גולן. "זיו בא מהסיירת, אני מפלוגת עורב של חטיבת הצנחנים....במשך השנים נפגשנו פה ושם בתרגילים גדולים, אני כקצין בשירות קבע והוא כאיש מילואים מסור. היום, בגיל 58 זיו עדיין עושה מילואים, עדיין תורם מעל ומעבר. שנינו מגיעים לגשר המיתרים, מתעקשים לצעוד כל הדרך משם לכיכר פריז, כיכר הדמוקרטיה."

האנשים עליהם מדבר חבר הכנסת יאיר גולן, בני הדור המבוגר של מפגיני בלפור, גדלו כאן על האתוס של ארץ ישראל הקטנה והיפה. הם התחנכו על האידאליזם הציוני של דור התקומה שקדם להם. הם זוכרים חברה ישראלית צנועה, חרוצה, מסורה, ערכית, מוסרית, אידאליסטית ובעיקר מאוחדת. התסכול המניע אותם, הייאוש העמוק, הזעם המצטבר ופורץ, הוא על אובדן הנורמות ההן, על ההוויה ההיא של ארץ ישראל הקטנה והיפה שחלפה בלי שוב. חלום שהוגשם ופתאום התאדה ונעלם, והותיר אותם בעולם אחר שונה ואפילו זר. על כך הם מוחים בבלפור, והם עושים זאת מול נתניהו רק מכיוון שהם לא יודעים שום כתובת אחרת להפנות אליה את התסכול. נתניהו מהווה עבורם את ההסבר היחיד שהם מסוגלים להעלות בדעתם לשינוי העמוק שהתחולל בחברה הישראלית שהפך את עולמם לדבר שחלף מן העולם.

אבל הדבר שהאנשים היקרים האלה אינם רואים, הוא את הפער שבין תודעתם לבין הווייתם. הם לא רואים כמה הם עצמם השתנו במהלך חמישים השנים מאז הם היו, והם באמת היו, גיבורי מלחמת יום הכיפורים. לו היו מסתכלים בראי היו רואים איזה תהליך עברה מאז החברה הישראלית, וכמה הם עצמם רחוקים מאותם אידאלים ציוניים ערכיים עליהם התחנכו, שהם בטוחים שהם עדיין מיצגיהם.

ארץ ישראל הקטנה והיפה כבר איננה, ובמידה רבה גם בגללם. תהליכים היסטוריים ותודעתיים הביאו בהכרח לשקיעתה. היום אנשים אלה מחזיקים – כמובן מאליו, באופן טבעי לחלוטין ובלי להיות מודעים לכך כלל – בעמדות שהן פרי חשיבה ליבלית פרוגרסיבית, פוסט מודרנית ופוסט ציונית, רחוקות כמרחק השמיים מן הארץ מהעמדות הערכיות של אבותיהם וגם מאורח חייהם והנורמות המוסריות שלהם. איפה הם ואיפה דור החלוצים של התקומה, דור שבתודעתם הם עדיין בטוחים שהם ממשיכי דרכו.

להמחשת התהליכים שעברו על הדור הזה, שרואה עצמו עדיין כמלח הארץ, אפשר להביא לדוגמה, קיצונית אמנם, את אהוד ברק. בן קיבוץ, לוחם ומפקד מוכשר ונועז, אידאליסט ומלח הארץ בכול מובן שהוא. תראו לאן הגיע הבחור יפה הבלורית והתואר כעבור חמישים שנה בלבד. מדהים מה יכול לקרות לאדם אחד, לדור אחד, בחמישים שנה בלבד.

למעשה כול מפגיני בלפור, ובמיוחד לוחמי מלחמת היום הכיפורים שביניהם, הם העדות המושלמת לשינוי שחל בהם. כשההפגנות בבלפור נמשכו גם בגל השני של המגפה ולמרות העלייה בתחלואה, הן הוכיחו שמשתתפיהם כבר לא עשויים מאותו חומר ממנו היו עשויים בימי נעוריהם. חוסר האחריות הציבורית שהופגנה בהפגנות האלה, חוסר האכפתיות, הזלזול בהוראות הבריאות, הארוחות החגיגיות רבות המשתתפים בערב ראש השנה, וההתעלמות מההשפעה שהיו להפגנות האלה על ציבורים אחרים, מעידים שבניהם של מייסדי המדינה, שבצעירותם עדיין לקחו עליה אחריות, מסרו עליה נפשם, וגילו סולידריות לאומית, כבר לא נמצאים באותו מקום. ההפגנות בבלפור, לפחות בעת התחלואה המתפשטת, לא כל שכן בעת הכרזת הסגר, הן חוסר אחריות ציבורית ממדרגה ראשונה, הן כלפי החברה בישראל, הן כלפי המדינה ומוסדותיה והן כלפי הדמוקרטיה הישראלית. העובדה שאנשים אלה לא היו מוכנים להשהות את ההפגנות אפילו נוכח התפשטות המגפה, מעידה שהמדינה והחברה אותן ייסדו אבותיהם כבר לא עומדת בראש מעייניהם. כן, המדינה חשובה להם, אבל רק בתנאי שהיא תיראה בדיוק כפי שהם רוצים. אם היא לא הולכת בדרכם, הם מורדים בחוקיה ולא מוכנים לכבד את הוראותיה ולמרבה האירוניה הם עושים זאת בשם הדמוקרטיה. הם מפגינים את תסכולם ממצבם שלהם, את אכזבתם מעצמם, את עולם נעוריהם שהם עצמם נטשו, אבל מעדיפים להשליך את האשמה החוצה, במקום להביט בראי.  

לא נתניהו הוא הסיבה האמתית לתסכול, לייאוש ולזעם העמוק של הגרעין האיכותי של מפגיני בלפור. גם לא "השחיתות" שלו. הם זועמים על עולמם שחרב, על יופי בלוריתם ותוארם שנעלמו, על כך שארץ ישראל היפה והקטנה ההיא חלפה ועברה מן העולם ללא שוב. אבל לא בגלל ביבי היא שקעה. לא בגלל אנשי ישראל השנייה. גם לא בגלל הדתיים או המתנחלים. אפילו לא לגמרי בגללם עצמם, למרות חשבון הנפש המתבקש גם מהם. ארץ ישראל ההיא, שבאמת הייתה יפה ואידאליסטית, כבר לא תחזור בצביון ההוא. זהו תהליך שקיעה הכרחי שהיה כתוב מאז ומתמיד על מצחה מאז התנתקה ממסורת ישראל.

אבל הייאוש, הזעם והתסכול על האובדן של ההוויה ההיא עדיין מחפשים כתובת. הם לא יכולים להיוותר באוויר, באלם-לא-ממומש. הם חייבים למצוא להם אובייקט לפורקנם. לכך משמש להם רחוב בלפור. עד שגם הזעם הזה יגווע, ייהפך לייאוש שקט, לתסכול-משלים-עם-גורלו, ואולי, מי יודע, יוכל לזהות את אותו האידאליזם הישראלי הישן והטוב ההוא מופיע שוב, אלא שהפעם בלבוש חדש.

 

 

 

המבחן הגדל של בנט

הגל השני של המגפה הביא את בנט ואת ימינה לשיאים של תמיכה ציבורית. השאלה הגדולה היא האם ישכיל עכשיו, כשאנחנו יוצאים מהגל השני, לשמור על רמת התמיכה הציבורית הזאת. 

בס"ד

ה' בחשוון, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

בינתיים, הפוליטיקאי שהרוויח יותר מכול מהמגפה שפקדה אותנו הוא נפתלי בנט. הגל הראשון של המגיפה תפס אותו בתפקיד שר הביטחון ותפקודו המצוין בעת המשבר זיכה אותו באהדה ציבורית רחבה. גם בהפוגה שבין שני הגלים, הפעם מהאופוזיציה, המשיך בנט להיות רלוונטי. הגל השני הביא אותו ואת ימינה לשיאים של תמיכה ציבורית. השאלה הגדולה היא האם ישכיל עכשיו, כשאנחנו יוצאים מהגל השני, לשמור על רמת התמיכה הציבורית הזאת. האם עכשיו, כשהחיים והעסקים יחזרו אט אט למסלולם, כשהזעם הציבורי כלפי הממשלה נחלש והאכזבה מתפקודה פוחתת, יצליח בנט לשמר את מעמדה של ימינה בסקרים כמפלגה השנייה בגדולה וככוח הפוליטי היחיד שנמצא בעמדת זינוק ראלית להחלפת השלטון במדינה.

לכאורה בנט צריך עכשיו להמציא את עצמו מחדש. התמקדות בבעיות המגיפה בלבד, כפי שהוא הקפיד בצדק לעשות עד עתה, עלולה להפוך את המשך הביקורת שלו למאולצת, מזויפת ולא עניינית. אבל אם נעמיק בסיבות שהביאו לבנט את התמיכה הציבורית הרחבה נוכל לראות שהחומרים לשימור האהדה הציבורית לה הוא זוכה עכשיו כבר בידיו.

מה שהביא את עיקר התמיכה הרחבה בבנט איננו ה"מה" שהוא הציע, אלא בעיקר ה"איך". לא ההצעות המקצועיות לדרכי ההתמודדות עם המגיפה, תהיינה טובות יותר או טובות פחות, הן שהקנו לבנט את אמון הציבור; הייתה זו רוח ההתנהלות שלו. בנט התגלה על רקע משבר הנגיף כמי שאכפת לו מהבעיות וכמי שבא באמת לעבוד. הוא הכין תכניות מפורטות, כנס צוותי חשיבה, הציע מהלכים, ירד לשטח, היה מעורה בחומר, לא נח לרגע, הצליח לדבר אל ציבור ועם הציבור בגובה העיניים, תדרך בזמן אמת, ובסך הכול הפגין מנהיגות אמתית. המגפה אפשרה לו להוציא אל הפועל מנהיגות שהייתה בו ולא באה לידי ביטוי מובהק עד עתה.

עם כל הביקורת שיש לבנט על הממשלה ועל ניהול המשבר, הוא גם שומר על ממלכתיות. "ביקורת כן – אנרכיה לא! חובה להישמע להוראות משרד הבריאות", הוא הצהיר בזמנו והפגין בכך מנהיגות לאומית, אחראית ורצינית. רוח ההתנהלות הזו היא ששבתה את לב הציבור. בנט חייב לשמר אותה גם בנושאים האחרים שעליו לעסוק בהם מכאן ולהבא.

אבל יותר מכך. התמיכה בימינה היא ביטוי לאכזבה העמוקה של הציבור מקואליציית הפשרה של הליכוד וכחול לבן, שהציבור ציפה ממנה לשני דברים בלבד: התמודדות אפקטיבית עם המגיפה והפחתת המתחים בחברה הישראלית. בשני הדברים האלה נכשלו שתי המפלגות האלה כישלון חרוץ. התמיכה בבנט מבטאת לא רק אכזבה מהטיפול במשבר, אלא גם ובעיקר את המיאוס שיוצרת ההתנהלות הילדותית וחסרת האחריות של הקואליציה. הציבור צמא לריפוי הפצעים השסעים והמחלוקות, והבין שזה לא יבוא מהליכוד או מכחול לבן, אבל אולי כן, באופן מפתיע, דווקא מבנט.

כאשר ברור שחלק משמעותי מהמנדטים של ימינה באים כרגע מהמרכז-שמאל; כאשר אפילו בני גנץ אומר "העם יחליט. רוצים את בנט, שיהיה בנט"; כאשר מובילי דעת קהל בשמאל קוראים לתמוך בבנט (גם אם מתוך שלא לשמה) – מתגלה לפתע שבנט מבטא נקודת איזון חדשה בציבוריות הישראלית, נקודה שמסוגלת להכיל את ההפכים, ליצור אחדות חדשה ולרפא את פצעי המחלוקות. בנט אמנם פוליטיקאי מתוחכם, אבל הציבור חש שהוא גם אידאליסט שאוהב את עם ישראל באמת. כאן, ברוח הזו, נמצא המפתח לשימור וביסוס המעמד של בנט וימינה כמפלגה השנייה בגודלה וכחלופה ממשית לליכוד. בנט וימינה אינם צריכים להמציא את עצמם מחדש, אלא רק להיות עוד יותר הם עצמם, גם בנושאים אחרים.

השאלה המעניינת היא האם הציבור תומך בבנט למרות שהוא חובש כיפה סרוגה או דווקא משום כך. כרגע מצהירים בנט ומתן כהנא שהם הולכים עם סמוטריץ ובכול זאת הציבור איננו נבהל. בשבוע שעבר שיבח בנט מעל דוכן הנואמים בכנסת את נתניהו על "הסכמי אברהם", אבל לא שכח להצהיר ש"אנחנו נביא ריבונות" וגם זה לא הוריד בינתיים את אחוז התמיכה בימינה. גם לא הצילום שלו עטור טלית ותפילין בביה"ח שיבא. האם דווקא הכיפה הסרוגה יכולה להוות בסיס לאחדות חדשה בחברה הישראלית?

בנט למד את הלקח. הוא לא עוזב את הבסיס האלקטוראלי שלו בציונות הדתית, כפי שמעידה ההליכה המשותפת שלו עם סמוטריץ. בנט גם לא מנסה לזייף את האידאולוגיה שלו רק כדי למצוא חן בעיני המרכז-שמאל. נכון, הוא אינו מבטא את הצד התורני של הציונות הדתית אלא את הצד המכיל והפתוח יותר שלה, אבל מבין היטב את חיוניותו וחשיבותו ולכן שומר את סמוטריץ לידו. בנט כנראה למד על בשרו שרק אם יש לך נמל בית, לא רק פוליטי אלא גם תורני ואידאולוגי, אתה יכול לשוט למרחבים ולגלות אופקים חדשים. אם אין לך בסיס כזה, גלי הים יטביעו אותך.

 

 

הכרזת העצמאות של בנט

השחרור מהליכוד אינו חבירה לשמאל. הוא נועד לפתוח לבנט אפשרויות חדשות לתימרונים פוליטיים 

בס"ד

כ"ח בתשרי, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כבר מתגובותיהם לסקרים המחמיאים של נפתלי בנט וימינה היה אפשר לשער שנתניהו והליכוד אינם מבינים את האתגר שניצב בפניהם, ושכמו אותם גנראלים וותיקים גם הם מתארגנים למלחמה שעברה. נכון שלמעלה מעשרים המנדטים שימינה מקבלת כרגע בסקרים יכולים בקלות להתנדף ברגע האמת, ונכון שבכול מערכות הבחירות האחרונות הצליח הליכוד לשתות את הקולות לסרוגים ברגע האחרון, אבל זה היה נכון למלחמות שעברו. הסיטואציה הפוליטית העכשווית שונה לחלוטין, והנחמה של הליכוד שמה שהיה הוא שיהיה עלולה להתברר כאשליה כואבת שתעלה לו במחיר השלטון.

מה שהיה בגדר השערה הובהר השבוע לחלוטין. תגובת הליכוד ונתניהו להצטרפות של חלק מימינה להצבעת האי האמון של יאיר לפיד הוכיחה שהם אכן מתארגנים למלחמות עבר ומשתמשים בתחמושת חלודה ומיושנת. הזעקות כאילו ימינה מפרקת את גוש הימין והולכת עם לפיד והשמאל היו ניסיון פתטי להפעיל עליה לחץ כדי להחזיר אותה למתווה הישן, אל תחת כנפי הליכוד וחסותו. אבל אין כבר גוש ימין. נתניהו פרק אותו, וכולם יודעים זאת. הוא זרק בציניות ובלי להניד עפעף את ימינה אל מחוץ לקואליציה, אף שהנאמנות שלה לגוש ולנתניהו לאורך כל הדרך אפשרה לו את ניצחונו הפוליטי במערכת הבחירות השלישי. עכשיו הוא בא בטענות. בינתיים זה הוא, ולא בנט, שהולך עם השמאל לקואליציה ואף עושה עמו רוטציה.  

השבוע סוף סוף השתחרר הציבור הסרוג מהפטרונות של נתניהו והליכוד ויצא לדרך עצמאית. התגובה האמורה של הליכוד מעידה שהמפלגה טרם עיכלה זאת. זה שנות דור שהציבור הסרוג חוסה תחת כנפי נתניהו והליכוד, ומקבל תמורת זאת שתיית קולות, זלזול, אי עמידה בהבטחות והותרה מחוץ לקואליציה בכל הזדמנות. לא עוד. הפעם האחרונה הייתה פעם אחת יותר מידי. אמנם גם לראשי המפלגות הסרוגות יש חלק באחריות להותרת ימינה מחוץ לקואליציה נוכח התנהלותם השערורייתית במערכות הבחירות האחרונות, אבל אסור לשכוח שנתניהו לא החמיץ את ההזדמנות. הוא השאיר את ימינה מחוץ לקואליציה במטרה ליבש אותה, ומופתע עכשיו לגלות שהיא הפכה את המצב שניכפה עליה למנוף לשחרור מכפיפות הקומה ההיסטורית של הכיפות הסרוגות כלפי נתניהו. סוף סוף מעמיד הציבור הסרוג חלופה כלל ישראלית לליכוד בהנהגת המדינה.

בנט השכיל להפוך את הצעת אי האמון של יאיר לפיד לקונסטרוקטיבית באמת מבחינתו. הוא הפך אותה ממש למניפסט שחרור. הוא יכול היה להתחמק, אולי להימנע, אבל הוא עט על ההזדמנות בשתי ידיו וניצל אותה לשם הוכחה שכוונותיו רציניות. הוא הצהיר באמצעותה שאין יותר מחויבות של ימינה לליכוד. הברית ההיסטורית של הכיפות הסרוגות עם הליכוד הסתיימה. הכיפות הסרוגות עומדות בפני עצמן ופניהן מופנות לכלל ישראל, עם אג'נדה ואידאולוגיה משלהן, ואם שיקולים פוליטיים עצמאיים. זר פרחים לנתניהו.

בנט פעל בתבונה רבה גם מול לפיד, שגם הוא מוטרד מאוד מהנסיקה של ימינה. לפיד לא העלה בדעתו שבנט יצטרף לאי האמון. הוא התכוון להביך את בנט ולהראות למצביעי המרכז-שמאל שמביעים בעת האחרונה אמון בבנט, שיריבו לא מסוגל להשתחרר מנתניהו, ושהוא משמש כקבלן משנה שלו להעברת קולות מהשמאל. אבל בנט הרים את הכפפה והוכיח גם בחזית הזאת, כמו מול הליכוד, שהוא לא מקובע לכללים ומסוגל לשנות את שדה הקרב עצמו. ההצטרפות שלו לאי האמון של לפיד, שלא הייתה לו כמובן שום משמעות מעשית, הפכה אותו לקונסטרוקטיבי מאוד מבחינת בנט גם מול לפיד. היא אפשרה לבנט להוכיח למצביעי המרכז-שמאל שהוא באמת לא עובד אצל נתניהו. על כך מגיע זר פרחים ללפיד.

זעקות השבר שנשמעו מכיוון הליכוד כנגד בנט וימינה עשויות לפעול כנגדו כבומרנג. אירוע שולי יחסית, שהליכוד יכול היה להתעלם ממנו, הפך לאירוע מכונן. בזכות תגובת הליכוד יודעים היום כולם, במיוחד בגוש המרכז-שמאל, שהם יכולים לבטוח בבנט; הוא כבר עצמאי ולא מחויב לנתניהו.

השחרור מהליכוד ומנתניהו אינו בשום אופן חבירה לשמאל. רחוק מכך. הוא נועד לפתוח עבור בנט אפשרויות חדשות לתמרונים פוליטיים יצירתיים, והשבוע הוא הוכיח שהוא מעז למצות אותן. אין לו בעיה לחרוג מהכללים, לצאת מהקווים והמשבצות ששרטטו עברו אחרים, ולשחק את הקלפים הפוליטיים שבידו בחופשיות. בכך מעצב בנט את הזירה הפוליטית מחדש, קובע גבולות גזרה חדשים ומצהיר בלי למצמץ שהוא מוכן ללכת על כל הקופה. שדה הקרב משתנה. מערכת הבחירות הבאה, בוודאי אם היא תתקיים עדיין בצל משבר המגיפה, לא תדמה לאלה שהכרנו. קווי המתאר שלה עשויים להיות שונים לחלוטין. לא בטוח שמה שהיה הוא גם מה שיהיה.