תחושת הנבגדות שמרגיש חלק מן הציבור האמוני נוכח "חוק ההסדרה" איננה נובעת מניתוח מפוכח של הסיטואציה הפוליטית; היא תולדת ירושת חוסר האמון שהותירה אחריה מפד"ל הישנה, העסקנית והמאכזבת.
בס"ד
ח' בכסלו, תשע"ז
למרות
ההיסטוריה הפוליטית הקצרה שלו, נפתלי בנט עשה כבר כמה מהלכים פוליטיים מבריקים.
הברית הטקטית עם לפיד שכפתה על נתניהו, בניגוד לרצונו, להכניס את הבית היהודי
לקואליציה; קבלת התפקיד של שר המשפטים עבור איילת שקד, ועוד. בכל המקרים הללו ידע
בנט "ללכת על הסף", עד הסוף ובלי למצמץ. אבל במהלך האחרון הוא הוכיח הרבה
יותר מיכולת פוליטית; הוא גילה מנהיגות ומבחינתי האישית פרע את השטר של "משהו
חדש מתחיל".
ובכל
זאת, רבים מידי אינם תופסים את הדברים כפי שהם, ומאשימים את בנט בוויתור של הרגע
האחרון. הסיבה לכך איננה ניתוח מפוכח של הסיטואציה הפוליטית. הסיבה לכך עמוקה הרבה
יותר: היא תולדת ירושת חוסר האמון שקיבלו נפתלי בנט איילת שקד, ושאר חברי הבית
היהודי, מהמפד"ל ההיא, הישנה, העסקנית והמאכזבת.
לפני
כחודשיים, העברת חוק ההסדרה, נראתה כחלום דמיוני. לא רק שגזר דינה של עמונה נראה "חלוט"
וסופי, אלא שנראה היה שהיא תאבד ללא שום תמורה. כבר אז נראה היה בברור שאת עמונה –
לפחות מבחינת האפשרויות הפוליטיות – קשה יהיה להציל, אבל היה אז ברור גם שניתן
להפוך את נפילתה מעז למתוק. ובכל זאת, לא נראה אז שהבית היהודי מרים את הכפפה והולך
להפוך את נפילת עמון למנוף לשינוי אסטרטגי בתולדות ההתיישבות, ולפריצת דרך
היסטורית.
נוכח מה
שנראה אז היה כחיבוק ידיים מפד"לי טיפוסי מצד הבית היהודי, כתבתי אז כך:
"הציבור חשדן ושבע אכזבות, ולא יקבל שום הסברים – אפילו אם הם יהיו הגיוניים
וצודקים. אין להם [לבנט ושקד] כאן כמעט שום מרווח אמון. גם את העובדה הזו הם קיבלו
בירושה". (.http://blog.emuni.co.il/2016/10/blog-post_5.html).
אבל בנט,
שקד והחברים האחרים, קמו, הרימו את הכפפה והפכו – במהלך פוליטי כפול – את המר
למתוק. שכן עצם ההליכה על הסף לגיוס הקואליציה כולה לתמיכה בחוק ההסדרה, מעידה על
אומץ ותעוזה פוליטיים לא קטנים. אבל היכולת לא רק למשוך את החבל בעוז ונחישות, אלא
גם לדעת מתי להרפות, מתוך הכרה מפוכחת של מגבלות הכוח ותחושת אחריות לכך שהחבל לא יקרע,
מעידה לדעתי על הרבה יותר מכך: אחריות ציבורית, שיקול דעת מפוכח, בטחון עצמי
לא-מובן-מאליו ואומץ ציבורי גדול.
ישנם
כאלה שמעדיפים תמיד הכול או לא כלום. היו אחרים שפיתחו ציפיות לא ראליות מן המהלך
הפוליטי. במאמר הנ"ל הבעתי את דעתי מראש שהסבירות להצלת עמונה נמוכה. גם
כשמותחים את הפוליטיקה עד הסוף, האפשריות שלה מוגבלות במהותן. בנט איננו אלוהים,
והאפשריות שלו אינן אינסופיות. קצת לא מציאותי לצפות ממנו להביא את הישועה בשלמותה.
אלוהים, בניגוד לבנט, כן גדול. האפשרויות הפוליטיות מוצו, אבל לא בלתי נמנע
שהישועה לעמונה תופיע ממקום אחר.
אבל כל
מה שכן השיגו בנט ושקד לא נחשב היום. הביקורת עליהם לא שוקטת. אין הכוונה לתושבי
עמונה, שזכותם לנקוט בכל עמדה שיבחרו וכולנו מורידים בפניהם את הכובע. גם לא על
ביקורת עניינית ושקולה כזו או אחרת, שמטבע הדברים יש לה מקום. אני גם לא מדבר על
אינטרסנטים פוליטיים, ויומרות מנהיגות אחרות במחנה, שכל הישג של הבית היהודי, יהיה
עבורם תמיד לצנינים; אלה הרי מתפרנסים מלעג ובוז לבית היהודי ובונים על כישלונותיו
את עתידם הפוליטי.
הכוונה
היא לציבור רחב, ערכי אידאליסטי ולא אינטרסנטי, שמרגיש גם היום נבגד.
תחושת
הנבגדות הזו, היא הירושה המפד"לית של בנט ושקד. וכנגדה הדבר היחיד שצריך
לעשות הוא – להמשיך לעשות. אנחנו עדיין אוכלים את פרי הבאושים של חוסר האמון במנהיגות
שלנו, זה שהמפד"ל הישנה קנתה לה ביושר. הפצע הזה לא יתרפא במהרה; הוא עמוק
וכואב מידי. ופצע זה הוא שאיננו מאפשר לציבור להתלכד ולהתאחד סביב המנהיגות הטבעית
שלו, גם כשהיא מוכיחה שהיא ראויה לכך. הרעל הזה הוא שאיננו מאפשר לחלק מן הציבור,
מיעוט מספרי אמנם, אבל בעל חשיבות אידאולוגית מרכזית, לסמוך על ההנהגה ולבטוח בה. החשדנות
הפכה זה מכבר לרפלקס מותנה.
חוסר
האמון הזה איננו מאפשר לציבור שלנו להפוך למה שהוא יכול, צריך ועתיד להיות – כוח
פוליטי מוביל בהיסטוריה הישראלית המתחדשת. בספר "אורות" מדבר הרב קוק על
"האמון המשפחתי" ועל חיוניותו הרבה. בלי האמון המשפחתי, שמקורו הוא האמונה
כפשוטה, לא יכול להתקיים מוסד המשפחה ובלי אמון כזה לא יכולה להתקיים שום מערכת
חיים בעולמנו; גם לא המערכת הציבורית והפוליטית. בעקבות הרב קוק, ובאותו מובן,
מוטל עלינו היום לחדש במחננו את "האמון הפוליטי".
את האמון
הזה לא יחדשו מאמרים בעיתון, פוסטים ברשת וגם לא טיעונים רציונליים. רק המשך
הדבקות בעשייה הפוליטית והמשך המנהיגות שהבית היהודי החל להוכיח – שיקול דעת,
נחישות, יכולת טקטית פוליטית, אומץ לב ציבורי, לקיחת אחריות וכדומה – יאפשרו
לציבור לחדש את האמון במנהיגות הפוליטית שלו, לסמוך עליה ועל שיקול דעתה, ולהתאחד
סביבה. עם ישראל זקוק לנו יותר מתמיד, ודווקא כציבור מלוכד.
זה ייקח
זמן אבל איחוי הפצע הזה בוא יבוא. הרפלקס המותנה הזה יחלוף. ההכרה והמודעות לפצעי-חוסר-האמון
האלה, ולנזקיהם האיומים, תזרז את הריפוי.
מעניין שכתבת את זה ביום חמישי (אתמול). מוצאי שבת (מחר) יפנו את עמונה. עסבן ענכ (מילולית - עצבן אותך - הכוונה - על אפך וחמתך), עמונה תפונה, ותהיה שם מהומת אלוהים. יהיה אשר יהיה האלוהים שלך, אני מקווה שתתפלל טוב השבת, כי רק אלוהים יכול להציל אותנו עכשיו. שבת שלום.
השבמחק