יום רביעי, 28 בדצמבר 2016

נס חנוכה

כמה פוסטים שפרסמתי לאחרונה בפייסבוק, שעוסקים בניתוח החלטת מועצת הביטחון הקובעת שההתנחלויות בלתי חוקיות:


הראשונה היא מערב שבת, יממה לפני לפני קבלת ההחלטה, ואחרי שמצרים הסירה את הצעתה שלה:

אני מקווה שאתם עוקבים אחרי הדרמה שמתחוללת סביב הצעת ההחלטה במועצת הביטחון. לא בלתי אפשרי שמתבשלת כאן פריצת דרך היסטורית, לכבוד שנת היובל לשחרור הארץ:
א.      נקודת המפתח היא המעורבות האישית מאד של טראמפ בנושא. טראמפ "לקח צד". הוא שוחח עם נשיא מצרים א-סיסי אחרי שהנ"ל משך את הצעת ההחלטה לגינוי ההתנחלויות, וסביר להניח שהשיחה הזו התאפשרה בעקבות המשיכה. היה כנראה מי שהסביר לא-סיסי שעכשיו, אחרי שטראמפ "לקח צד", זה כבר עניין אישי, ואם ההחלטה תעבור – טראמפ יראה בכך התגרות ועלבון אישי, ושהוא, א-סיסי, הולך להסתבך אתו אישית.
           וזהו החידוש.
ב.      כי ישנן עוד כמה מדינות שמשתעשעות עם הרעיון, וגם הן כבר מתחילות להבין שקידום ההצעה הוא פתיחת חשבון אישי עם טראמפ. אובמה עצמו, שכנראה לא התכוון להטיל ווטו, גם הוא מבין שעכשיו טראמפ יראה בזה קריאת תיגר על מנהיגותו, ואם ההצעה בכל זאת תעבור, יהיה זה האתגר הראשון שלו בתור נשיא והוא יגיב בהתאם.
ג.       כיצד יגיב? לא בלתי נמנע שייתן אור ירוק לממשלת ישראל להתחיל בתהליכי סיפוח מדודים, מה שיהפוך את ההחלטה למנוף ליצירת מציאות הפוכה מזו שלה היא מתכוונת.
ד.      עכשיו גם אפשר להבין את המהלך של בנט. כפי שכתבתי כאן לפני כשבועיים, וכפי שכתב גם עמית סגל ב"מקור ראשון" לפני שבוע, לא קשיים קואליציוניים הביאו לעיכוב המשך החקיקה של "חוק ההסדרה", אלא הצעת ההחלטה הצפויה במועצת הביטחון. העברת החוק באופן מידי אולי הייתה פותרת את בעיית עמונה, אבל הייתה מהווה התרסה גדולה מידי כנגד אובמה, ובנוסף לכך – קביעת עובדות לטראמפ. במצב כזה לא בטוח שטראמפ היה "לוקח צד" באופן מובהק כל כך, ובלי ספק שלא היה מתגייס באותה נחישות ומחויבות אישית לטובת ההתנחלויות. הוא לא היה אוהב שמישהו אחר מנהל אותו.
ה.      העברת חוק ההסדרה בקריאה ראשונה, שהתאפשרה בזכות מאבקם של מתיישבי עמונה – ובלי קשר למשוכות שהוא עדיין צריך לעבור – כבר יצרה פריצת דרך תודעתית חשובה מעין כמוה. מתחיל להתבהר, הן לעולם הן לציבור בישראל והן ל"פלשתינאים", שישראל מתחילה לעבור מבלימה להכרעה בחזית ה"פלשתינאית".
           גשמי ברכה.

במוצ"ש, מיד עם היוודע החלטת מועצת הביטחון, כתבתי כך:

החלטת מועצת הביטחון היא לא פחות מנס חנוכה.
 
א. סוף סוף עומד להיפרץ הקיבעון שבו נתקעה התחייה הישראלית מזה יובל שנים בדיוק, ורק אוויל לא מבין לאיזה כיון היא עומדת לפרוץ.
 
ב. החלטה הזו היא עלבון, פגיעה אישית ופתיחת חשבון אישי של "הפלשתינאים" עם טראמפ, שכבר הגיב עליה במילים המפורשות ושאינן משתמעות לשתי פנים: "מה-20 בינואר דברים ישתנו". הם לא יכלו לתת לנו פתיחת טובה יותר של עידן טראמפ.
 
ג. הממשלה עיכבה את העברת חוק ההסדרה, על מנת שהחלטת מועצת הביטחון לא תוצג כתגובה. אדרבה, עכשיו יש לממשלת ישראל לא רק תירוץ טוב, אלא ממש חוסר אפשרות שלא להגיב, והיא תעשה זאת בהתחלת תהליכים של החלת ריבונות. והם יתחילו. חכו ל-20 בינואר.
 
ד. וכפי שנכתב בשם הגר"א בספר "קול התור": תהליך הגאולה הזה מתפתח על פי הכלל של "עת צרה היא ליעקב וממנה [דווקא מכוח הצרה] יוושע". רק צרות מוציאות מאיתנו את מה שיש בנו.
שלא יהיה לכם שום ספק – משק כנפי ההיסטוריה נוכח עינינו. היינו כחולמים.

ובאותו ערב הוספתי:

יותר מידי אנשים אומרים עכשיו "עברנו את פרעה, נעבור גם זה". טעות חברים. קבלנו מתנה. מנוף. הרמה להנחתה. לא צריכים "לעבור" את זה - צריך למנף את זה.

ולמחרת:

אובמה איננו רק רשע מרושע; מסתבר שהוא גם לא חכם כזה גדול. היינו צריכים לשלוח אותו לשר ישראל כץ ללמוד משהו חשוב: בתחילת ימיה של "מנהיגות יהודית" בליכוד, אחרי שהצלחנו להכניס כ-130 חברי מרכז, נפגשנו, משה פייגלין, אנוכי, ועוד חבר או שניים, עם השר ישראל כץ בבית קפה תל אביבי. בין לבין עלה בשיחה גם נושא האיומים הפוליטיים האפשריים כשכוח כזה נמצא פתאום בידינו               
"
אני גדלתי במושב", ספר לנו ישראל כץ, "והיה לנו פר גדול במשק. אבי לימד אותי כלל חשוב: כשאתה מניף על הפר מקל גדול בכדי לאיים עליו, תקפיד תמיד שלא להוריד אותו. אם פעם אחת תכה בו במקל, הוא יבין מהר שלא היה בו ממש".
את זה כתבתי היום בבוקר, וחיפשתי איך לסיים. השארתי פתוח. ואז בא elad cohen היקר והוציא לי את המילים מהפה בתגובה שלו אצלי בדף על פוסט קודם: "צודק. האיום של ארה"ב שלא להטיל וטו הפך למקל המרכזי שלהם בניסיונות לאלף אותנו. כדי להימנע מכך מנהיגי ישראל נאלצו להתפתל כמו נחשים ולבנות בהיחבא. זה נגמר. אובמה הטיפש בזבז את הגו'קר הזה, והאיום הוסר. קדימה לאמץ את דוח אדמונד לוי!"
כל מילה, מלבד הסיום. דוח אדמונד לוי?! זה הכול?! זה שווה הרבה הרבה יותר.
(יאללה. הולך להדליק עוד מעט נרות חנוכה. לפרסם את הנס)

וביום שני:

"אירוע מתגלגל" קרא נתניהו למה שהולך ומתפתח בעקבות החלטת עצרת הביטחון. הוא התכוון לימים שנותרו עד להסתלקותו של אובמה, אבל לא בטוח שהוא עצמו מבין מה מתגלגל כאן.
"לב מלך ביד ה', כל אשר יחפוץ ייטנו", אומרת חכמת האלוקים. בדיוק כפי שהקשה ה' את ליבו של פרעה בזמנו, כך הוא עשה עתה לאובמה. היו כבר החלטות אנטי ישראליות באו"ם ובמועצת הביטחון, אבל ההחלטה הזו נפלה כשהמציאות כולה מחכה לה, בשלה לה ומצפה לה בקוצר רוח; היא מופיעה כשמציאות הישראלית – הפוליטית, המדינית והגיאופוליטית – תקועה ומסובכת לחלוטין בתוך עצמה, ומשוועת לפריצת דרך. אוסלו נכשל, רעיון שתי המדינות הופרך, הרשות מתפוררת, המזה"ת עולה בלהבות, הטרור האיסלמי מתפשט, אירופה תחת מתקפת פליטים ומהגרים, וטראמפ עלה בארה"ב. הכול המתין למשהו או מישהו שיפרוץ את המבוי הסתום בו אנו נמצאים מזה יובל שנים. והנה זה בא. אובמה פרץ אותו.
מעתה זה יתגלגל. יילך ויתגלגל. יתגלגל ביתר עוז וביתר תוקף. אף אחד מן המנהיגים שלכאורה מנהלים את האירועים – לא שולט בהם. הסכר נפרץ והזרמים השוצפים של ההיסטוריה יכתיבו את המציאות המתפתחת. מנהיגים יגיבו; אחרים יגיבו לתגובה, וכן הלאה. ועוד הלאה.
"קול ה' על המים, אל הכבוד הרעים, ה' על מים רבים. קול ה' בכוח, קול ה' בהדר. קול ה' יישבר ארזים, וישבר ה' את ארזי הלבנון. וירקידם כמו עגל, לבנון ושריון כמו בן ראמים".
"ההיסטוריה עושה את המנהיג". הדינמיקה הזו ששחרר אובמה, יש לה חוקים משלה קצב משלה ועוצמות משלה. כנהר כביר היא סוחפת את כול מי שנקרה בדרכה. היא לא תלויה במנהיגים ומקבלי החלטות. הם רק אלה שמוציאים אותה לפועל. מי מהם שלא יענה לתהליכים, שלא ישמע היטב את המנגינה שלהם, שלא יזהה את הכיוון, שלא יצטרף לריקוד – שייכשל בבחירה ולא יוציא אותם לפועל – יסולק על ידיהם והם יעמידו אחרים במקומו. לא אלמן ישראל.
אל תעמדו עם סטופר; זה ייקח את הזמן שלו, אבל התהליך כבר יצא לדרך. אף אחד כבר לא יעצור אותו. תהיינה עליות ותהיינה כמובן גם ירידות, אבל הירידות תהיינה לצורך העליות. צריך להחזיק חזק. אף אחד לא יכול לדעת מה יתרחש בדרך או את המסלול המדויק לפרטיו; והדרך לא תהיה פשוטה ולא קלה. אבל הסוף ידוע:
שחרור ארץ ישראל, שהתחיל לפני יובל שנים ב"מלחמת ששת הימים", עומד עתה להיות מושלם. הגענו ליום השביעי. התהליך הזה יסתיים, בסופו של דבר, בהחלת הריבונות הישראלית על מלוא שטחי ארץ ישראל המערבית. לא נימלט מגורלנו.
"ה' הפיר עצת גוים, הניא מחשבות עמים. רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום. עצת ה' לעולם תעמוד, מחשבות לבו לדור ודור. כי הוא אמר ויהי, הוא צווה ויעמוד. כי בחר ה' בציון, אווה למושב לו, כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו. כי לא ייטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב. והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו...."
וה' דבר טוב על ישראל.   


זה פחות או יותר בינתיים. חג חנוכה שמח.







 






2 comments:

  1. בס"ד,
    מוטי קרפל נכבדי, תענוג לקרוא את רשימותיך בזמן האחרון, אמנם פה ושם יש לי הסתייגויות ממספר מילים בהן בחרת להשתמש (כמו קיבעון למשל) אך בגדול אתה צודק.
    לו אני במקומו של טראמפ כי אז הייתי דורש משני הצדדים ל"סיכסוך" הקפאה מוחלטת של המצב בין הירדן והים למשך שנה לפחות. את השנה הזאת הייתי מנצל ראשית כל לקידום הכלכלה בתוך ארה"ב, ומצד שני דורש ממזכיר המדינה הטרי ללמוד היטב את ההיסטוריה של מאמצי השלום במזרח התיכון. במקביל הייתי דורש מהיהודים ומהפלסטינאים להגיש לו הצעות מפורטות ומחייבות להסכם שלום אמיתי. ואז אחרי כשנה, במידה והתוכניות הכלכליות יתחילו להתממש וארצות הברית תעלה על מסלול של צמיחה הייתי מפנה זמן לטיפול במזרח התיכון באופן יסודי. בסופו של דבר טראמפ יצטרך להיות הברנש שישסף את הקשר הגורדי, רק חכמת שלמה המלך תעבוד כאן. הפלסטינאים יצטרכו לאמץ את תוכניתו של ד"ר מרדכי קידר האומרת כי ביהודה ושומרון יקומו מספר ערים ערביות שינוהלו ע"י החמולות המקומיות ואזרחיהן יוכלו לבחור בין אזרחות ירדנית או אזרחות ישראלית. זה פחות או יותר בינתיים, חג אורים שמח.

    השבמחק