יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

"מדיטציה יהודית" – פרק ה': האם העולם הוא רק אשליה ודמיון?

האם העולם כפי שאנו חווים אותו הוא רק אשליה או דמיון כפי שלכאורה עולה מתפיסת ה- P.S.M שמביא תומר בספרו?  


רשמים, הערות, הארות, תובנות וגם ביקורת על ספרו של תומר פרסיקו "מדיטציה יהודית".


בס"ד
ד' בכסלו, תשע"ז

מתוך התפיסה של ה-P.S.M עולה, כפי שראינו, שהן "האני" והן "העולם" הם רק ייצוג: "על אף שחוויית הפגישה עם העולם היא כולה תוצר של המוח שלנו, אנחנו לא חווים את העולם כיציר מוחנו, אלא כ"אמתי", "שם בחוץ". אנחנו לא רואים "מודל של עולם", אלא עולם, באותה מידה גם מודל העצמיות שלנו שקוף. אנחנו רואים "דרך" מודל העצמיות, ולכן לא רואים אותו. זו הסיבה שאיננו מודעים [לכך] שיש לנו מודל של עצמיות, כלומר זו הסיבה שכל אחד מאתנו חושב "יש לי אני", ולא "יש לי מודל של עצמיות". פירושו של דבר הוא שאין לנו "אני" כיסוד מהותי וקבוע. על פי מטצינגר, האני שלנו אינו יותר מאשר ייצוג מתמשך של האורגניזם, את עצמו, לעצמו. ....האדם [הוא] מערכת אורגנית נטולת מרכז..." (עמ' 37).

האם העולם כפי שאנו חווים אותו הוא רק אשליה או דמיון כפי שלכאורה עולה מן התפיסה המדוברת? האם הוא רק ווירטואלי? יש צורך להבהיר ולחדד את השאלה: איננו שואלים על "היש האמתי", על המציאות הממשית, שהיא לטענתנו קיימת. היא אמנם אינסופית, ולכן בלתי ניתנת לתפיסה קונצפטואלית, אבל אין זה מוריד מממשותה. להיפך. אנו שואלים כאן על "העולם כפי שאנו חווים אותו". האם הוא אשליה?



בפרק "חסידות חב"ד", באחת ההערות (עמ' 113, הערה 2), מתייחס תומר לשאלה הזו. תומר מתפלמס שם עם החוקרת רחל אליאור, על הדרך בה יש להבין את עמדת חב"ד בנושא, ומעיר על דבריה הערה חשובה: "כאשר אליאור מגדירה אקוסמיזם כתפיסה "המכירה בקיומה של ישות אחת, זו האלוקית, ורואה בכל מציאות אחרת מציאות אילוזיונית נטולת-ממשות (אליאור, תורת אחדות ההפכים, עמ'ה 54), היא לטעמי אינה מדייקת. על פי התפיסה החב"דית, העולם אמנם קיים בתלות מוחלטת באל ואיננו ממשי כמוהו, אולם הוא אינו אמור להתבטל או להתאיין, אלא רק להיות נתפס על ידי החסיד כפי שהוא, כלומר כהתגלמות אלוהית. אכן, רש"ז [רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב"ד ובעל התניא] קובע במפורש כי גם בקץ הזמן העולם ימשיך להתקיים: "תכלית השלמות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים, שהוא גילויי אור אין סוף ברוך הוא, בעולם הזה הגשמי" (ליקוטי אמרים [תניא], א', ל"ז).

לעניות דעתי תומר בהחלט צודק (בלי קשר לעמדתה של אליאור, שלא קראתי את ספרה). התפיסה החב"דית, וכפי שאבקש להסביר בהמשך כל תפיסה ישראלית-מקורית שהיא, איננה חושבת ש"העולם הזה", העולם כפי שהוא נתפס בחוויה היסודית שלנו, הוא אשליה.

כיצד מתיישב הדבר אם תפיסת "מודל העצמיות" של ה-P.S.M.?

נראה לי שהתשובה יכולה להימצא בהבחנה בין התפיסה של קאנט לגבי קטגוריות המחשבה שלנו, שבאמצעותן אנו בונים את עולמנו, עולם התופעות, לבין תפיסת "מודל העצמיות" של מטצינגר. קאנט מדבר על מבנה ההכרה האנושית והתודעה שנוצרת על בסיסו. "מודל העצמיות" מדבר על תוכן התודעה שנוצרת.

קאנט בא להציל את ודאות המדע בעקבות הערעור של הפילוסוף האנגלי דיוויד יום על תקפותו. אבל המחיר ששילם היה ההודאה שהמציאות המדעית אינה "שם" בחוץ, אלא היא "עולם התופעות". מצד שני, עולם התופעות עצמו הוא יציב ואמין, מפני שההכרה שבונה אותו, על מרכיביה: החלל, הזמן ושתים עשרה הקטגוריות, הם הכרחיים, מפני שמבחינה לוגית, המבנה של חלל-זמן-קטגוריות נגזר בהכרח מעצם מושג ההכרה: כל הכרה שתרצה להכיר משהו אי-פעם – תמצא את עצמה חושבת בחלל ובזמן, בשתיים-עשרה הקטגוריות וכו'.

אמנם התפתחות המדע חתרה תחת הניסיון הזה של קאנט. החל מאיינשטיין ותיאוריית הקוונטים, התברר שהקטגוריות של חלל וזמן, מסה ואנרגיה אינן כלל "הכרחיות", ואפשר לבנות פיסיקה על בסיסים אחרים, כמו ארבעה ממדים של חלל-זמן, מסה השווה לאנרגיה וכו'. ובכל זאת, נראה שבהתפתחות הזו מדובר על אפשריות תיאורטיות, ולא על התפיסה המדעית הרגילה, הבנויה על ה- ((common sense, שאותה שאף קאנט להציל, שכן עליה ערער דיוויד יום.

הקטגוריות של חלל וזמן, חוק הסיבתיות ועוד אחרות, אמנם יוצרת מבחינתנו את עולם התופעות, עולם סובייקטיבי, אבל המבנה הזה של ההכרה ומתוכו גם זה של התודעה האנושית, הוא נתון אובייקטיבי. כך בנויה, ההכרה שלנו, ואולי נתן לומר יותר מזה – כך נברא, מוחנו. ובמובן זה, זהו העולם בו אנו חיים, ושעליו אמרו חז"ל – "על כורחך אתה חי". מתוך נתוני המבנה היסודי של ההכרה האנושית או אולי של המוח האנושי, לא נוכל, וגם אין אנו נדרשים לחרוג או לצאת. הן "מסגרת העבודה" שלנו.

"מודל העצמיות", לעומת זאת, מתייחס (בעיקרו) לתוכן התודעה – בניגוד למבנה שלה – ובמובן זה הוא סובייקטיבי לחלוטין, או לפחות, לאין ערוך: "התכולה של ה- PSM היא תכולת העצמי המודע: התחושות הגופניות שלך כעת, המצב הרגשי שלך כעת, יחד עם כל התכולה של העיבוד הקוגניטיבי הנחווה בצורה פנומנלית....בצורה אינטואיטיבית, ובמובן מטפיזי ניתן לומר שאתה [כלומר, "האני" שלך] הנך התכולה של ה- PSM שלך". (עמ' 36).

עבודת השם שלנו, עבודת פיתוח התודעה האנושית, הרחבתה ושכלולה עד שתהווה כלי מתאים ותואם להכיל את זרימת החיים האינסופית, היא הרחבת תכני(!) התודעה, לאינסוף, על בסיס המבנה האובייקטיבי שלה. בסופו של דבר, נישאר תמיד במבנה האובייקטיבי הזה, שעל פיו נברא מוחנו, ולכן יש ממשות ל"עולם הזה" שלנו. יש בו אובייקטיביות "מסוימת" והוא איננו אילוזיה או אשליה. אמנם "העולם כמודל" איננו בעל ישות עצמאית, בלתי תלויה, אבל לא נכון שאין עולם כלל, שאין לו ממשות בשום מובן שהוא. העולם אמנם איננו "היש האמתי" אלא רק "היש הנברא", אבל בגדר זה הוא אמתי.

ואולי נתן לומר כך: "המודל" האמיתי שלנו הוא "צלם אלוקים" שבנו – הנשמה האלוקית. את "מודל העצמיות" שלנו אנו אמורים לעשות כלי תואם משוכלל ומושלם להופעת "צלם האלוקים" שבקרבנו. ללכת ולצמצם את הפער שביניהם, הפער שבין התודעה לנשמה, שעסקנו בו בפרקים הקודמים.

כך אולי ניתן להסביר את דבריו של רבי הלל מפאריטש בעניין זה: "אך לכאורה אינו מובן דאם כן, מה שנראים [העולמות הנבראים] לבחינת יש זהו דמיון גמור בלבד ושקר גמור, ואיך נחשבת לבחינת "דעת תחתון" [נקודת המבט של הנברא, בניגוד ל"דעת עליון" שהיא נקודת המבט של הבורא] כמ"ש [כמו שנאמר] "כי אל דעות ה'" [שקיימות שתי דעות, שתי נקודות מבט, ושתיהן "אמיתיות"]....ועוד, איך יכול להיות מציאות הזה, שיהיו נראים בבחינת יש לעצמם, היפוך האמת, כיוון שהם [על פי "דעת עליון"] באמת בטלים בביטול גמור וכו', אך באמת אע"פ שבחינת התראות [נראות] היש של הנבראים הוא היפוך מן האמת והוא שקר גמור כנ"ל, מ"מ כוח הפועל ועושה בחינה זאת, שיהיו הנבראים נראים ליש, הוא כוח אלוקי ממש המופלא ונעלם משכל הנבראים, וא"כ [ואם כן] הוא בחינת דעה גמורה...". (פלח הרימון, שמות, פרשת בא, עמ' ע"ט. וראו שם המשך ההסבר ופיתוח הרעיון).

"היש האמתי", הוא שבורא באופן מתמיד את ההכרה האנושית, ומתוך כך גם את העולם כפי שאנו חווים אותו. "העולם הזה", אם כן, איננו נטול בסיס. היש האמתי נותן לו את ממשותו. ממשות זו היא אמנם תלויה, מותנית, וזקוקה לאישור, ממשות ומציאות והיא מקבלת אותה מן הבורא, ובאופן מתמיד.

האדם רואה את העולם בבחינת יש קיים, והמודל הזה הוא תוצאה של בריאתו של האדם, כפי שהוא. תיקונו של האדם איננו במחיקת החוויה הזו, אלא בהעמקתה, העשרתה והרחבתה, עד שבמקום להרגיש את עצמו וקיומו כמובנים מאליהם ועומדים בפני עצמם, יוכל לתפוס אותם כהתגלמות אלוהית, כתודעת החיים האינסופיים הזורמים דרכו, ויוצאים באמצעותו אל הפועל. ובמילותיו המדויקות של תומר: "העולם אמנם קיים בתלות מוחלטת באל ואיננו ממשי כמוהו, אולם הוא אינו אמור להתבטל או להתאיין, אלא רק להיות נתפס על ידי החסיד כפי שהוא, כלומר כהתגלמות אלוהית" (שם).

לפי התפיסה הישראלית האדם חי "בעולם הזה", בעולם הגשמי, כפי שהוא מתגלה לתודעה. הוא איננו אמור לברוח ממנו, לאיין את עצמו או למחוק את תודעתו. התודעה היותר גבוהה, זו שקראנו לה על פי החסידות "ביטול במציאות", איננה תכלית האדם; היא רק אמצעי. המוטו של החסידות הוא מאמר חז"ל: "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" (תנחומא, נשא, ט"ז). תכלית החיים איננה בעולמות העליונים, אלא כאן, בעולם הזה, בתוך גוף ותודעה, ואותם צריך להעלות.

מכאן נוכל לעבור לפרק הבא, שבו נעסוק בתפקידה של "החוויה המיסטית" (מושג זר ליהדות!) ביהדות.
.













4 תגובות:

  1. מוטי שלום.

    ראשית אודה על הטובה שברשימותיך, התוכן מעניין מאוד ויחד עם הצורה (הדו-שיח המכבד אותו אתה מנהל עם תומר) טעמו כצפיחית הדבש.

    לגבי המאמר האחרון, אני חושב שישנה בעיה מסוימת עם החלוקה שלך בין קאנט לבין ה-psm. הרי לדעת קאנט עם ניצוצה של התודעה מתקיימים גם הקטגוריות המגבילות אותה, לא נין להפריד בין השניים, אלא הא בהא תליה ואף ניתן לומר שאין זו אלא זו. התודעה מתאפשרת רק יחד עם הקטגוריות עצמן, אין תודעה בלעדיהן.

    וכך גם לpsm, השיטה כולה מדברת על התודעה המודעת לעצמה, והמודעות הזו היא יחד עם הקטגוריות. הניסיון המחקרי 'להתחקות' אחר התודעה המודעת לעצמה היא רק תיאור אפשרי אחד, מאחר והתודעה עצה המנסה להתרומם ולנסות לתפוס נקודת מבט חיצונית איננה יכולה להתנתק מתוך הקטגוריות שהן כאמור חלק מהתודעה עצמה.

    הערה נוספת: למה לא לקורא לילד בשמו: אידיאליזם, ולטעון שאנחנו כולנו חלק מהתודעה האלוקית, ושהצמצום הוא מתן האפשרות לקיומן של תודעות אחרות להתקיים, שלאחר הצמצום לא ניתן לתאר את ההקיום הודעתי בלעדיהן. קצת בדומה לאשליות אופטיות שברגע שנגלות אי אפשר שלא לראות אותן (כך כביכול מהצד של הברוך, הוא כבר נחשף לאשליה האופטיות ולא יכול להתקיים עולם בלעדיהן)

    השבמחק
    תשובות
    1. אלמוני שלום.
      נתחיל מהסוף:
      א. חותם על הפסקה האחרונה שלך. מה שאני מנסה לעשות כאן זה להסביר את התפיסה הישראלית-פנימית הזו במושגים של מחקר עכשווי או פילוסופיה תקנית.
      ב. שים לב לכך שהתנסחתי בפרק זה מאד בזהירות, ונזהרתי מלקבוע דברים בשחור לבן. לדוגמה: "נראה לי שהתשובה יכולה להימצא..." וכן: "ואולי נתן לומר יותר מזה...". כלומר, ההצעה שלי כאן בעניין קאנט והקטגוריות היא יותר קריאת כיוון מאשר ניסוח פתרון ברור ומוחלט לשאלת האשליה. נראה לי שבכיוון הזה, משהו שבין מבנה ההכרה למבנה המוח, צריכה להיות התשובה. ואחר שאמרנו את זה:
      ג. בחסידות, על בסיס הקבלה, ישנה הבחנה בין "אור פנימי" ל"אור מקיף". נראה לי שה-psm, שמדבר על תכני התודעה, תואם למושג "אור פנימי". הקטגוריות של קאנט – לאור מקיף. אור פנימי – ממלא את הכלים ומהווה את החיוניות שלהם. אור מקיף – יוצר את הכלים, מקיים אותם. נכון, כמו שכתבת, שאנחנו לא יכולים להשתחרר מן המגבלות של ההכרה. גם כשעושים רפלקסיה על הרפלקסיה, זה עדיין בתוך המגבלות. (כמדומני ששמעתי פעם מהרב יצחק גינזבורג שזה "עובד" עד עשרים פעמים של רפלקסיה על רפלקסיה וכו'). כלומר, גם כשאנחנו מסתכלים על עצמנו "מלמעלה", עדיין זה אנחנו שמסתכלים.
      בסך הכול, המושגים של חלל וזמן, מקורם בפרצוף ז"א של עולם האצילות. שם אין חלל וזמן, אלא "קדימה זמנית" וכדומה. שש קצוות (רוחות). אצלנו, במבנה ההכרה? במבנה המוח? משתקף המבנה האלוקי ההוא.
      לסיכום: הפרק הזה הוא בבחינת הצעה או קריאת כיוון, ודרושה עדיין הרבה עבודה לבירור העניין.

      מחק
  2. "בסופו של דבר, נישאר תמיד במבנה האובייקטיבי הזה, שעל פיו נברא מוחנו, ולכן יש ממשות ל"עולם הזה" שלנו."
    מניין הודאות שתמיד נישאר במבנה הזה והרי המוות מהווה קיום כלשהו ללא מוח ותודעה אנושית או שמא התודעה האנושית אינה תלויה במוח האדם הגשמי.

    השבמחק
    תשובות
    1. רן היקר. במשפט הזה התכוונתי לחיי "העולם הזה" ומגבלותיהם. המבנה ישאר אבל התוכן יתרחב לאין סוף. אכן, כפי שאתה רומז, ניתן ללמוד ממצבי תודעה שמעבר לזו הנוכחית, עליה עצמה, ומתוכם להבין אותה טוב יותר, אבל זה כבר עניין כשלעצמו, מעבר למאמר זה, והאמת - גם מעבר לכישורי.

      מחק