יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

מדיטציה יהודית - פרק ו': מטרת עבודת ההתבוננות.

להגדיר את החוויה המיסטית כ"תכלית החיים", זהו דבר שכמעט לכול יהודי, באשר הוא, לא משנה אם הוא דתי או לא, שומר מצוות או לא, נשמע דבר זר וחשוד.


רשמים, הערות, הארות, תובנות וגם ביקורת על ספרו של תומר פרסיקו "מדיטציה יהודית".

בס"ד

י"א בכסלו, תשע"ז

את הפרק הקודם, שעסק בשאלה האם העולם בו אנו חיים הוא רק דמיון ואשליה, סיימנו בפסקה הבאה: לפי התפיסה הישראלית האדם חי "בעולם הזה", בעולם הגשמי, כפי שהוא מתגלה לתודעה. הוא איננו אמור לברוח ממנו, לאיין את עצמו או למחוק את תודעתו. התודעה היותר גבוהה, זו שקראנו לה על פי החסידות "ביטול במציאות", איננה תכלית האדם; היא רק אמצעי. המוטו של החסידות הוא מאמר חז"ל: "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" (תנחומא, נשא, ט"ז). תכלית החיים איננה בעולמות העליונים, אלא כאן, בעולם הזה, בתוך גוף ותודעה ("תחתונים"), ואותם צריך לתקן, לזכך, לעדן, לטהר ולהעלות.

המושג "חוויה מיסטית" זר ליהדות. תורת ישראל היא הדרכת החיים הישראליים "בעולם הזה", הן בממד האישי ובעיקר בזה הלאומי. מתוך כך מתבקשת השאלה מהו מקומו ומהו עניינו של העיסוק בתורת הנסתר, הן מבחינת הלימוד והן מבחינת טכניקות התפילה או ההתבוננות הנגזרות ממנו.

בכדי לענות על כך, אצטט הערה מתוך ספרו של תומר, שמתייחסת לדבריו של סוואמי שיווננדה, אחד ממורי תורות המזרח המוכרים: ""נירוויקלפה" [ובהקשר כאן הפסקת כול פעילות מנטלית. ת"פ] היא מצב של תודעת-על. אין בה "ויקלפות" [מצבים מנטליים המתייחסים לעולם. ת"פ] כלל. זוהי מטרת החיים. כול הפעילות המנטלית מופסקת כעת. הפעילות של האינטלקט ועשרת "האינדריות" [החושים. ת"פ] מופסקות לחלוטין. המתרגל נח כעת באטמן [העצמי האמיתי. ת"פ] אין עוד הבדל בין סובייקט ואובייקט. העולם וזוגות ההפכים נעלמים לחלוטין. המתרגל זוכה לדעת העצמי, שלווה עליונה ועונג בלתי נגמר ובלתי ניתן להבעה" ( עמ' 43, הערה31).



אמנם תיאור מצב התודעה אליו אמור להגיע המודט, המתבונן, דומה באופן כללי למצב שקראנו לו בחסידות "ביטול במציאות", אבל המילים "זוהי מטרת החיים" מנוגדות לחלוטין לכל עניין התבוננות יהודית ולכל תורת ישראל; הן הופכות את כל העניין על פניו.

לפי התפיסה הישראלית מצבי התודעה העליונים לעולם אינם "מטרת החיים". הם האמצעי בלבד. מטרת ההתבוננות בפרט, ועבודת השם בכלל, היא תיקון "העולם הזה", הן במובן האוניברסלי, הן במובן הציבורי-לאומי, והן במובן הפרטי. תורת ישראל, כשמה, היא תורת החיים, הדרכת החיים. מטרתה העליונה היא להביא אותנו להיות בני אדם; או אולי – לשוב להיות בני אדם. הן במובן האישי, הן בזה הלאומי, בבחינת חברת מופת, והן בממד האוניברסלי – תיקון האנושות, כל האדם. לצורך כך, וכפי שאפרט מיד בהמשך, יש צורך חיוני בעבודת ההתבוננות, אבל לא היא המטרה.

אחד מחברי, חוזר בתשובה וותיק, שבלה תקופה ארוכה בלימודים רוחניים במזרח, הגדיר לי פעם את ההבדל בין היהדות לבין הבודהיזם בצורה זו: זה כמו ההבדל בין הדרך מירושלים לתל אביב, לבין הדרך מתל אביב לירושלים; הנוף אותו נוף, החוויות והמקומות אותם אתה פוגש זהים, אבל הכיוון, המטרה – הפוכים לחלוטין.

להגדיר את החוויה המיסטית כ"תכלית החיים", זהו דבר שלכול יהודי, באשר הוא, לא משנה אם הוא דתי או לא, שומר מצוות או לא, נשמע דבר זר וחשוד. גישה כזו מדליקה אצלו נורה אדומה, ובסופו של דבר – להוציא שלבי ביניים – הוא איננו מוכן לקבלה. גם בכך ניכרת הבחירה הישראלית.

"קונטרס התפילה" של האדמו"ר הרש"ב, האדמו"ר החמישי של חב"ד, הוא, ככל הידוע לי, המקור שעוסק בהדרכתה של "עבודת ההתבוננות" החב"דית בצורה המפורטת ביותר. "עבודת ההתבוננות", עבודת התפילה, נראית לי כדבר הקרוב ביותר ל"מדיטציה" במובן שבו עוסק תומר בספרו (ועל ההבדלים, החשובים כשלעצמם, אנסה לעמוד בהמשך). קיימות אמנם גם טכניקות אחרות, וכפי שעומד עליהן תומר, ונדון גם בהן בהמשך, אבל "עבודת ההתבוננות" של חב"ד תוכל ללמד אותנו את העיקרון ותסביר לנו מה עניינה של "המדיטציה" ביהדות.

ב"קונטרס התפילה",  מסביר האדמו"ר הרש"ב [ הרבי שלום בר] את תפקידה של "עבודת ההתבוננות": "תכלית הכוונה [של ההתבוננות] היא החקיקה והרגש הלב והתפעלות המידות דווקא בהתגלות הלב שזהו עיקר העבודה הן מצ"ע [מצד עצמה] והן בחיות וקיום התו"מ (תורה ומצוות] והן בבירור וזיכוך המידות הטבעיים כו' כמשי"ת [ כמו שיתבהר]. ולכן כתיב "וידעת היום והשבות אל לבבך, שהעיקר הוא ההשבה אל הלב, להיות שזהו העבודה העיקרית כו' " (שם, עמ' 16).

בפרק על חב"ד, מסכם תומר את "עבודת ההתבוננות" שלה, ושם הוא כותב, בין היתר, כך: "זו מדיטציה של ריכוז, העומדת בפני עצמה ואינה קשורה לנומוס ההלכתי" (עמ' 125). כלומר, היא עומדת בפני עצמה ואיננה קשורה ישירות לעניין המצוות וההלכה.

כאן אני נאלץ לחלוק על ידידי תומר.

ראשית, עבודת ההתבוננות עצמה היא מצווה. בציטוט דלעיל ראינו את ביסוסה של ההתבוננות על "וידעת היום". מצווה "לדעת" את ה'. לא רק להאמין. וידיעה זו מתבצעת באמצעות ההתבוננות. את ביאורו לספרו של האדמו"ר האמצעי, "שער הייחוד", מתחיל רבי הלל מפאריטש בביסוס עבודת ההתבוננות כמצווה לכל דבר: ""שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". וברמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכה ה', "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם אלוקה והוא ממציא כל נמצא. ובהלכה ז': אלוקה זה אחד הוא וכו' וידיעת דבר זה הוא מ"ע [מצוות עשה] שנאמר: "שמע ישראל...". מובן מדבריו שעניין שמע אינו שמיעה בלבד באוזן הגשמי רק הכוונה הוא הבנה, שנקר' שמיעה ע"ש [על שם] פנימיות האוזן שהוא כוח הרוחניות המלובש בו....ולהבין מהות עניין ההתבוננות..."(שם, עמ' קמ"ט, בספר "נר מצווה ותורה אור", הוצאת קה"ת). אם כן, לא רק שעבודת ההתבוננות קשורה ל"נומוס ההלכתי" אלא היא, קודם כל, מצווה כשלעצמה.

שנית, הבאנו כאן מקונטרס התפילה, ש"ההשבה אל הלב", כלומר, ש"החקיקה והרגש הלב והתפעלות המידות דווקא בהתגלות הלב", הן תוצאת ההתבוננות ואחת מתכליותיה. גם זו מצווה, מצוות "ואהבת את ה' אלוהיך". ההתבוננות מביאה להתפעלות הלב, לאהבת ויראת ה', ואהבה זו היא מטרה כשלעצמה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, ולמה שקורה הרבה פעמים בפועל, (ובהמשך נדון על הסיבות לתופעה), תורת ישראל איננה מסתפקת בפרקטיקה המעשית של המצוות. היא איננה רק טכניקה של מעשים. היא דורשת גם, ולא פחות בתוקף, שהלב, הרגש, גם הוא ייטול חלק בעבודת ה'. האדם המתוקן, ה"להיות בן אדם", בא לידי ביטוי גם במערכת הרגשית. גם היא חייבת להיות מודרכת ומטופלת על ידי התורה, וגם היא, כחלק מהותי מהאישיות, חייבת להיות חיונית תוססת ובריאה.

אבל התעוררות הלב הזו, מלבד מה שהיא מצווה בפני עצמה, היא גם ממלאת פונקציה חשובה בקיום המצוות. בציטוט דלעיל של "קונטרס התפילה" נאמר "שזהו עיקר העבודה הן מצ"ע [מצד עצמה] והן בחיות וקיום התו"מ (תורה ומצוות]". התעוררות הלב הזו, התעוררות של אהבת ה' ויראת ה', הן "המנוע הפנימי" של קיום התורה והמצוות. בספר התניא קורא להן האדמו"ר הזקן (בעקבות ספר הזוהר) "גדפין" [כנפיים]. הן, האהבה והיראה, מפיחות רוח חיים בקיום המצוות. התעוררות הלב היא היא שמכניסה חיוניות למעשה המצוות, היא שהופכת גם את קיום המצוות לחוויה (מושג קצת בעייתי, שאולי בהמשך נדון בו).

ורביעית, ולא פחות חשוב: עבודת ההתבוננות היא גם עבודת תיקון ועיצוב האישיות. היא משנה את האדם. היא מביאה אותו לתיקון מידותיו, התנהלותו, הרגליו, ומבררת מטהרת ומתקנת את אישיותו, וככתוב שם: "והן בבירור וזיכוך המידות הטבעיים". מצב התודעה של "ביטול במציאות" שחושף אור אלוקי לתודעת האדם, מביא אור זה גם ללבו, כמו גם למידותיו, והוא שמאיר לאדם מבפנים את בעיותיו ופגמיו. האור הזה, המתגלה בתפילה כשזו נעשית ברצינות הראויה במסגרת "עבודת ההתבוננות", מקרין זרקור של אור על המערכת הרגשית של האדם, כמו גם על זו ההכרתית. חשיפה זו לאור השמש, למודעות, היא חלק מהותי מהאפשרות לתיקון עצמי, והעלאת האישיות על כל צדדיה. 

אם כן, עבודת ההתבוננות, שהיא המקבילה למה שמכונה באומות העולם מדיטציה (עם כל ההבדלים המתבקשים), ומצבי התודעה שנוצרים במהלכה – איננה תכלית האדם. היא אמצעי בלבד. היא משמשת בלפחות ארבעה פונקציות שונות, עליהן עמדנו כאן, שכולן קשורות לחיי העולם הזה, לתיקון האדם.

מכאן נוכל להמשיך בפרקים הבאים, לשאלות נוספות שעולות בעקבות הקריאה בספרו של תומר, וביניהן, האם ישנו הבדל בין המדיטציה כפי שהיא מוכרת באומות העולם, לבין "טכניקות" (מושג בעייתי, ואעמוד על הבעייתיות הזו בהמשך) דומות בתורת ישראל, ואם כן – מהו ההבדל. וכן לשאלה מדוע הממד הזה של היהדות, הוזנח לחלוטין במשך דורות רבים, עד שמתגלה (לכאורה) צורך להיעזר בטכניקות כאלה מבחוץ. וכמובן, איך מתייחסת היהדות לטכניקות אלה.    




13 תגובות:

  1. נאה דרשת ידידי מוטי. ה"אופי" של המסורת היהודית באמת מביט באדישות משהו לחוויה הרוחנית, ושם את הדגש על דברים שונים לגמרי (חיים בעולם בהתאם לרצון השם, בניית חברה מתוקנת וכו'). אבל כאן הנקודה המעניינת: כיום בני אדם, ובכללם יהודים, מחפשים חוויות רוחניות. זה מה שמעניין אותם, זה מרכז הכובד של חייהם הדתיים. והרי על זה חלק גדול מספרי, על התמורות שעברו החיים הדתיים במערב, שכוללות כמובן גם את היהדות.

    אפילו אתה ברשימה הנוכחית כותב ש"התעוררות הלב היא היא שמכניסה חיוניות למעשה המצוות, היא שהופכת גם את קיום המצוות לחוויה" - אבל מאיפה הצורך להפוך את קיום המצוות לחוויה? אין זאת אלא שהתפיסה שלנו באשר למה חשוב בקשר שלנו עם האלוהות עברה טרנספורמציה. ואם כך, נראה שהמסורת היהודית נמצאת במתח עם התמורה הזאת. המתח הזה יכול להביא לפירוק המסגרת ההלכתית (כפי שקורה אצל חלק מהמחפשים הרוחניים), ומאידך הוא יכול גם להיות פורה ולהוליד משהו חדש וטוב. מה אתה אומר?

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, תומר היקר, גם על עצם ההתייחסות, וגם על הדברים החשובים שלדעתי עולים ממנה. לדעתי לא יהיה מדויק לומר ש"האופי של המסורת היהודית, מביט באדישות לחוויה הרוחנית", והוכחתי זאת בפנים. היהדות מחייבת ומצווה על חיים מלאים, ותובעת גם את אהבת ויראת ה' – עולם מלא של רגש דתי. אבל אתה בהחלט תהיה צודק אם תתחום את המשפט הזה למסורת היהודית בזמן הגלות. היא באמת הזניחה את העניין. בלית ברירה. זהו חלק אינטגרלי מן הגלות. גלות איננה רק מצב גיאוגרפי אלא קודם כל נכות רוחנית ושכחה עצמית. וכל המקורות בתורת ישראל עוסקים בכך. בגלות, בעל כורחנו, נותרו רק העצמות היבשות – אחיזה נואשת ב"ד' אמות של הלכה" בלבד. כמעט רק בטכניקה המעשית.
      החזרה לארץ, גם היא איננה רק פיזית. היא קודם כל חזרה לעצמנו. חזרה רוחנית. והדבר בא לידי ביטוי בתביעות נפשיות ורוחניות לחיים מלאים ושלמים יותר, בכל מיני מובנים, וגם במובן של "החוויה הדתית". (ונתעלם לרגע מהבעייתיות שבמושג "חוויה"). ההתחדשות הזו איננה מוכנה לקבל יהדות של "קטנות מוחין", של טכניקה מעשית בלבד. ומכיוון שהיא איננה מוצאת את הדברים הללו בתורת ישראל, הנטייה הראשונית והטבעית, והדי מובנת, היא לחפש את זה במקומות אחרים.
      אבל זה קיים ביהדות, אלא שזה לא מפותח. התביעה הזו שעליה אתה מדבר, היא צודקת וחיובית. ולכן הדרך להתמודד אתה איננה בדחייתה על הסף, אלא בחיפוש המענה לה בתוך תורת ישראל. והמענה קיים בתורת ישראל, והעבודה של הדור שלנו היא להראות את זה, ללכת על זה, ולהפוך את המסורת הזו לדבר חיי, תוסס, ומקיף ככל שהתביעה הזו מתפשטת לחוגים רחבים יותר ויותר.
      אם כן, "הטרנפורמציה" עליה אתה מדבר, התביעה ליהדות מלאה ומקיפה, איננה עומדת במתח עם המסורת היהודית כשלעצמה (זו שמעבר למצבי הגלות), וגם לא במתח עם ההלכה ועולם המצוות. היא מעוגנת בהלכה לחלוטין, כמו שהראתי בפנים. להיפך. תורת ישראל מחכה ל"טרנספורמציה" הזו, להתעוררות של תביעה אותנטית ליהדות חייה ושלמה – כבר אלפיים שנה. וכל מה שאני מבקש להראות כאן הוא שאבני היסוד לתחייה הזו נמצאים בשלמותם בתורת ישראל. זה איננו אומר שאסור בשום אופן להיעזר בטכניקות מבחוץ, אבל על זה אדון בהמשך.

      מחק
    2. תודה מוטי. כפי שודאי קראת בספר, אני מייחס את העניין הרב של יהודים בזמננו בחיים הפנימיים (חוויות, רגשות, אינטואיציה, אותנטיות) לא לחזרה אל הארץ, אלא למהלכים כלל מערביים עצומים. אבל לא נתווכח על כך. אני רוצה דווקא לשאול האם אכן אין מתח בין הענין הזה להלכה. הרי אם אנחנו מתענינים מאוד בפנימיותנו, ותופסים את מעמקי נפשנו כמקורות של משמעות, האם אין הדבר בא על חשבון המצוות? שים לב: אני (למשל, כדוגמא) מרגיש שהקשר שלי עם הקב"ה מתקיים בתוככי נפשי. שם הוא האמיתי והעמוק ביותר. אם כן, למה לי לייחס חשיבות רבה להנחת תפילין? את חווית הקשר עם האל אני יכול להפיק על ידי נסיעה לאומן, עלייה להר הבית או תרגול יוגה. לכל אלה אין קשר עם ההלכה. לחילופין, התפילה ההלכתית יכולה להיות משעממת למדי. יבשה. זהו המתח אם כן. לו הייתי אדיש למתרחש בקרבי, כמו דורות עברו, לא הייתי מייחס חשיבות לחוויות וגורס שהקשר שלי עם האל מכונן על ידי קיום מצוות. אבל לא כך בזמננו. זה הסיפור. אני לא טוען שאי אפשר להתגבר על המתח הזה. אני טוען רק שהוא קיים, ומשמעותי. מה אתה אומר?

      מחק
    3. תודה רבה תומר.
      יפה מאד שאתה מסיים ב"מה אתה אומר", שמעיד על כך שמעניין אותך לא רק להשמיע את דעתך, אלא גם לשמוע את האחרים. אשריך.
      א. אני חושב שאתה מצמצם בחשיבותה ובעוצמתה של התביעה של הדור שלנו לחיים רוחניים, בזה שאתה רואה בה רק השפעה של אופנות מערביות. אצלנו יש לה (גם) מקורות עצמיים, כחלק מהתחייה הישראלית, וזה לא גורע ממנה אלא מוסיף לה. ואליבה דאמת, לפי תורת הסוד הישראלית, והרי על כך אנו מדברים כאן, מקורן המטפיזי (לא בהכרח ההיסטורי) של האופנות המערביות הללו הוא אצלנו. כן, אני יודע שזה לא נשמע טוב, ואולי אפילו בלתי מתקבל על הדעת, אבל אם נבדוק עד כמה היו יהודים מעורבים בתהליכים הללו במערב, או ניזכר עד כמה הם היו מעורבים, לדוגמה, בהופעת הקומוניזם, יכול להיות שזה "ייעשה קצת יותר שכל". וזה חשוב שכן חיוני להבין מהו מקור התביעה הזו, בכדי להיות מסוגלים להיענות לה כראוי.
      ב. לגבי המתח בינה לבין ההלכה: נראה לי שהבאתי הוכחות מלאות לכך שהיא חלק מן ההלכה ושלא רק שההלכה יודעת "להתגבר" עליה, אלא ממש בונה אותה ומצפה לה. וודאי שהקשר שלנו עם ריבונו של עולם מתחיל מתוך המפגש שלנו – בתוככי נפשנו – עם הצד האלוקי שבנו. ואדרבא, "מבשרי אחזה אלוקה", (כלומר מתוכי) הפסוק המפורסם מאיוב, שמובא שוב ושוב בחסידות, להסברת הקשר בין חיינו הרוחניים-נפשיים-תודעתיים לבין ההתגלות האלוקית שהם מהווים, ולהכוונתנו להתבוננות פנימית בהם על מנת להתחבר לריבונו של עולם. כך שלא רק שלא קיימת סתירה, אלא להיפך.
      ג. אם כן, מהו מקומן של המצוות: רמזתי על כך כאן בחלק הזה בפנים. "רצוא ושוב" – ככל שאנו ממריאים למצבי תודעה גבוהים יותר ו"רצים" גבוה יותר (רצוא), אנו מבינים טוב יותר שהתכלית איננה בשמיים, אלא בארץ (שוב), ושלתביעות הרוחניות-מוסריות הגבוהות ביותר, ישנן נגזרות מעשיות, תביעות מקבילות, להגשמתן בחיים. ועל השאלה כיצד מגשימים את הפגישה עם האלוקים, ב"עולם הזה", בחיים, בחיי היום יום – עונה ההלכה. זו תמציתה. או במילים אחרות: ההשגה הרוחנית-"מיסטית" העמוקה ביותר האפשרית, שולחת אותנו חזרה "לעולם הזה" ותובעות מאתנו, בפשטות, "להיות בני אדם". אין השגה רוחנית גבוהה מזו. וההלכה מדריכה כיצד ניתן לעשות זאת. וכמשל: אפשר להיות ציוני באמריקה. יש דבר מוזר כזה כידוע שנקרא "ציוני אמריקה" (יש להם איזה בניין בת"א). אבל ככל שאדם באמריקה מעמיק בהבנתו את הרעיון הציוני, ובהזדהותו עמו, הוא יותר מבין שזה מחייב בחיים, לעלות לארץ, בפועל, במובן הכי פשוט, בחיי העולם הזה. זו שיא ההבנה של הרעיון הציוני.
      ד. כמובן, התפילה עלולה להיות יבשה לגמרי. ממש עונש. ולצערנו זה לא רק קורה, אלא זה מה שבדרך כלל קורה. אבל זו אינה אשמת התפילה. זו אשמתנו, שאיננו לוקחים אותה ברצינות. זה כמובן גם זיוף גדול. הדור שלנו דוחה אותה בגלל שהוא איננו מוכן להשלים עם הזיוף. וזה טוב. אבל הוא לא יודע ולא מעלה בדעתו שהתפילה יכולה להיות הכיף הכי גדול בחיים. המסורת של הסוד בישראל בכלל, והחסידויות השונות בפרט, פיתחו דרכים שאמורות לאפשר לנו לחדור לעומק התפילה ולהפוך אותה למה שהיא אמורה להיות – חייה וקיימת במלוא מובן המילה, ממש כמו שאנחנו חולמים שתהיה. אבל צריך לעבוד. גם כול הדור בכלל, וכמובן גם כל אחד בפרט. אין קיצורי דרך.
      וכך גם לגבי המצוות. כל מצווה היא הגשמתו בפועל של אידיאל אלוקי. כל מצווה היא הבעת עומק אלוקי אינסופי בחיי העולם הזה. כן, מי כמונו יודע עד כמה אנחנו רחוקים מכך. אנחנו עוסקים בפרקטיקה, טכניקה, בחומרות וכאלה. אבל זה לא בגלל המצוות – זה בגללנו.
      ובקיצור: אם אכן המתח הזה קיים, וככל שהוא קיים, הרי זה רק באופן שבו מתגלה היהדות בדורנו, עדיין פרי של אלפיים שנות גלות. לא במהותה של תורת ישראל.

      מחק
    4. א.רגע רגע, חשוב לי לומר: לא התכוונתי לומר שהשאיפה לרוחניות היא השפעה של מקורות מערביים. התכוונתי לומר שהיא משהו שמתרחש בתרבות המערבית כולה. אנחנו חלק אינטגרלי ממנה. מדובר בתרבות שנוסדה על עגני היהדות והנצרות, ושיהודים השפיעו והושפעו ממנה לאורך כל הדורות. אין כאן משהו זר. פשוט העניין לדעתי רחב יותר חברתית מאשר עצם החזרה של עם ישראל לארצו.

      ב. מוטי, כשכתוב "מבשרי אחזה אלוה" השאלה היא מה משמעות המילים. אולי משמעותם שחוזים את האל דרך המעשים. מה אני מניח תפילין, אף הוא מניח תפילין, וכו'. אין כאן ראייה לכך שהכוונה היא לפנימיות הנפש. ואכן, לעניות דעתי אבותינו לא חשבו שהאתר העיקרי למפגש עם האל הוא בנפש. הם חשבו כל מני דברים אחרים. למשל שהוא בהר המוריה. למשל שהוא בגמרא. למשל שהוא בקידוש ה' עד מוות. הסיפור של פנימיות ורגש וחוויה הוא מודרני לדעתי. וכמובן כתבתי על כך בספר עצמו.

      ג. שמח להסכים לחלוטין. הרב קוק, אגב, כותב על כך פה ושם. הוא מבדיל בין "צדיקים", שקשים להם החיים הארציים והם מעוניינים רק להמריא מעלה מעלה, לבין "ישרי לבב" שיודעים שההמראה נחוצה ועליונה אבל החזרה לאדמה, *ומציאת הקב"ה כאן בחיי היומיום* היא נחוצה ועליונה עוד יותר. וכבר כתבתי בתגובה לאחד המאמרים הקודמים שלך על ספרי שזאת לדעתי אחת המתנות הגדולות של המסורת היהודית לאדם, דהיינו הקרקוע שלה.

      ד. שמע, השאלה היא כמה אפשר להאשים את האדם הממוצע שהוא לא ממריא בכל תפילה. יש עניין אובייקטיבי של רפטטיביות, של מכאניות, של אוטומטיות, שהוא חלק אינטגרלי מכל טקס. דהיינו זאת לא טעות, זה העניין. ככה זה. אתה מבקש להפוך את הטקס לטיסה. אחלה, אבל זה כמובן קשה מאוד, ובעצמו חורג מהאופי העצמי של הטקס. וכאמור, רוב האנשים לא בנויים לזה... לכן לדעתי המתח כאן הוא אימננטי, ולא עניין חולף או תקלה זמנית. יש כאן ניגוד בסיסי בין דת טקסית ו"ציוויית", שבה "גדול מצווה ועושה", כלומר שבה הכפיפות והציות גדולים מהספונטניות וה"התחברות", לבין תרבות מודרנית של התחברות ורגש. כפי שכתבתי, הניגוד הזה לא חייב ליצור בעיה, אלא יכול להיות גם מפרה. אבל לדעתי הוא בהחלט קיים.

      מחק
    5. תודה, תומר:
      א. אני מסכים כמובן להשפעות ההדדיות הרבות. יחד עם זאת, רציתי להדגיש גם את התהליכים המיוחדים שלנו. זה מוסיף ממד חשוב לתביעה להתחדשות רוחנית.
      ב. "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם", פסוק מהתורה, וחז"ל הסבירו: "בתוך כל אחד ואחד". אבל אתה בהחלט צודק בכך שהתביעה ל"פנימיות לרגש ולחוויה" היא מאפיין של העולם המודרני. החידוש איננו בעצם התביעה, אלא בהתפשטותה לחוגים רחבים. ההיקף הזה – לא היה מעולם. בדורות קודמים התביעה אפיינה יחידים, ובדורות קדומים – יחידי סגולה.
      ג. כן, כבר עמדתי על כך שאתה רואה בזה תרומה חשובה של היהדות לאדם. אכן.
      ד. טוב, בזה נסכים לא להסכים, למרות שאי אפשר לומר שאין בדבריך ממש. זהו דיון קצת מורכב מידי לאפשרויות שלנו כאן. בהזדמנות.
      נראה לי תומר, שכדאי שנשאיר משהו לפרקים הבאים. ישנם עוד דברים מעניינים בספר שברצוני להתייחס אליהם בהמשך.
      חן חן על הדיון. אני נהנה מאד, והוא בהחלט מועיל לי, אני מקווה שגם לך ולקוראים.

      מחק
    6. כתבתי בתגובה לאחד המאמרים הקודמים שלך על ספרי שזאת לדעתי אחת המתנות
      הגדולות של המסורת היהודית לאדם, דהיינו הקרקוע שלה.

      גם חלום יעקב נחלם על אבן מאבני המקום.

      מחק
  2. אשמח להכניס את ראשי בין שני ההרים ולציין דבר קטן...
    תחילה שמחה גדולה היא לקרוא את הדיונים שלכם, משובב נפש.
    בעניין המתח בין הפרקטיקה ההלכתית לבין הרגש הרוחני, זוהי נקודה מהותית בבירור מציאות וקיום הדת היהודית בימינו אנו. לדעתי יש לברר את שורש עניין החיבור \ניתוק שבין הרגש הרוחני הקיים והמתעצם בדורנו לבין הפרקטיקות ההלכתיות המתחילות במקרא וממשיכות ביתר שאת במשנה, תלמוד ועד למשנה ברורה ושו"ת סמס. ישנה מחלוקת ביניכם בניתוח הקטליזטור למציאות המתחדשת, אך שניכם מסכימים שישנה תופעה נרחבת והולכת בבירור הזהות הרוחנית ואופן מימושה במאה העשרים ואחד.
    אני רואה שורש זה בכתבי הקודש הקדומים, הנוגעים למציאות רוחנית אישית וחברתית ללא הקשר להלכות ופרקטיקות יום יומיות. אתן דוגמה: ספר תהילים אינו נוגע בשום הלכה שמובאת בשו"ע "אורח חיים" אבל כל כולו נוגע באורח החיים של המשוררים (דוד וחבריו) ובשאיפותיהם, ורצונם המעשי-רוחני. הרצון לגילוי שכינה ולחוויה רוחנית נמצאת בפרקים רבים בספר תהילים כך שאם אפרט זאת אצטרך לכתוב לפחות ק"נ דוגמאות... לכן פתחתי באופן ספונטני בתהילים ואציג כמה פסוקים: "לך אמר ליבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש", "הרפו [=מדיטציה?] ודעו כי אנכי אלהים, ארום בגויים ארום בארץ", נכון לבי אלהים נכון לבי, אשירה ואזמרה", "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים", "ואל תסתר פניך מעבדך, כי צר לי מהר ענני".
    ספר תהלים הינו הספר החוויתי הרוחני שהולך עם היהדות כבר דורות רבים, אך תמיד הוא היה כמשלים וכחיזוק ומתאבן רוחני במקביל אל עולם המצוות המעשיות. לעניות דעתי בדור הזה אנשים רבים מחפשים את החיבור הרוחני הרגשי כפי שמופיע בספר תהלים, אך באופן אישי וללא מתווכים. הסמכות הרבנית (בדומה לסמכות המשפחתית והפוליטית) איבדה את מעמדה באופן חסר תקדים, רבים אינם מרגישים מחויבות לאף סמכות רבנית, ואפילו בתוככי המאמינים הדתיים התפיסה ש"ככל אשר יורוך" כבר אינה חקוקה בסלע.
    חיבור זה מייצר רוח חדשה בעולמנו, כל אדם בוחר באופן אישי האם להמשיך את חייו הדתיים וליצוק להם גם רוחניות, או לפלרטט\ לעזוב את חוקי הדת השונים ולמקד את הצורך הנפשי ברוחניות באופן שונה מהפרקטיקות הדתיות הקונבנציונאליות. התפילה שהובא לעיל היא דוגמה טובה לרעיון זה- "מחזיקי הדת", ישתדלו לכוון את מילותיהם ולמקד את מחשבותיהם בתפילה המסודרת מקדמת דנא, יתעטפו בטלית ותפילין ואולי יאזרו גם גרטל לחיזוק. לעומתם, "החופשיים", יערכו מעגלי שירה,מדיטציות שונות ומגוונות, יצטרפו לקבלת שבת ואפילו יתפללו את התפילות הרגילות שכוונתם תהיה אולי שונה מעט ואולי לא, אך הרעיון הבסיסי הינו שווה - ביטוי הצורך הרוחני-נפשי בחיבור וקישור אל ההוויה, ישנם כאלה הניזונים מצינור רוחני ייחודי וישנם אחרים שאינם חשים בנוח מקיבעון רוחני ייחודי וניזונים מכמה צינורות במקביל או מחיפוש אחר הצינור שלהם...
    זוהי מחשבתי מקריאתי את דבריכם...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, בצלאל ידיד משכבר הימים.
      כן, ספר התהלים הוא דוגמא מושלמת לחשיבותה של החיוניות הרוחנית ביהדות. גם לי אין בעיה שכל אחד יחפש בעצמו את האופן שבו הוא "מתחבר" הכי טוב. בין היתר, משום שברור לי, שאחרי שיחפש אדם להתחבר, ויראה שזה לא כל כך פשוט, הוא יעריך יותר את הדרכים שפרצו עבורנו אבותינו במשך אלפי שנים, בדיוק בשביל האתגר זה, וישקול את עצותיהם ביתר רצינות.ואז גם הוא יוכל להינות מפרי ניסיונם.

      מחק
    2. תודה על הדברים בצלאל. רק אומר שאכן, זהו המתח הבסיסי שאני מכוון אליו בדבריי.

      מחק
  3. מחכה בכליון עיניים לדבריך הבאים. ביחוד כמי שפנה לספרים של רודולף שטיינר, כי לא מצאתי מקורות ביהדות שידריכו אותי לשם.

    לגבי היחס ביננו למערב בתחום הזה, ראיתי שיחה בין פרופ' יוסף דן ודב אלבוים, שם טוען הראשון כי אכן המיסטיקה התחילה אצלנו, ביורדי המרכבה, ובכל דבר היינו אנחנו הראשונים. כך שיש לך "תנא דמסייע לך" באקדמיה.

    השבמחק