יום שני, 28 בנובמבר 2016

"מדיטציה יהודית" - פרק ד': הבריאה, מעמד העולם ובריאה מתמדת

רשמים, הערות, הארות תובנות וגם ביקורת על ספרו של תומר פרסיקו "מדיטציה יהודית".

הבריאה היא הופעת תודעה, והעולם שלנו איננו אלא "מודל של עולם", תוצאה של סדר וארגון שאנו עושים במוחנו עם הנתונים המתקבלים מן העצם, מן "היש האמתי", מעצם החיים. העולם שלנו הוא "היש הנברא" לא "היש האמתי".


בס"ד
כ"ז במרחשוון, תשע"ז

אם נחזור לתפיסת ה-P.S.M., "מודל העצמיות" של מטצינגר, שאותה הציג תומר בפרק "החוויה המיסטית", נזכור שהוא לא חל רק על "האני" הפרטי, האינדיבידואלי, שלנו, אלא גם על העולם: "על אף שחוויית הפגישה עם העולם היא כולה תוצר של המוח שלנו, אנחנו לא חווים את העולם כיציר מוחנו, אלא כ"אמתי", "שם בחוץ". אנחנו לא רואים "מודל של עולם", אלא עולם" (עמ' 37).

בדברים אלה יש בכדי להסביר את תפיסת הבריאה הישראלית. העולם אכן איננו "שם בחוץ"; הוא "תוצר של המוח שלנו". בחסידות ובקבלה מוסבר שלמילה "עולם" ולמילה "העלם" שורש דקדוקי משותף – ע.ל.מ., ולכן גם מובן משותף: מה שאנו מגדירים כ"עולם", הוא רק "מודל קונצפטואלי" שנוצר במוחנו. המודל הזה הוא תוצאה של הסתרה, העלמה. החיים במקורם הם אינסופיים, ולכן, מעצם הגדרתם, הם אינם יכולים להיתפס בשכל האנושי, בתודעה. מבחינת השכל והתודעה האנושיים הם "אין". "היש" אותו אנו חווים, היכולת לדבר על "עולם", הם תוצאה של צמצום, הסתרה והעלמה של האור האינסופי, אור החיים, אור "היש האמתי". כשהאור הזה מסתלק, או מתעלם, נוצר "חלל פנוי", מקום בו יכולה להתפתח תודעה, תפיסה אנושית, מושגים מודלים וקונצפציות. העולם שלנו, העולם כפי שאנו חווים אותו, "היש הנברא", הוא תוצאה של נתינת או הותרת מקום לרפלקסיה, לסובייקטיביות, לתודעה, לתפיסה אנושית בכלים אנושיים.

או, במילים אחרות – בריאת העולם היא הופעת התודעה.

נוכל להמשיל תהליך זה למערכת יחסים בין אב ובנו. כל עוד הבן צעיר, הוא חלק מעולמו של אביו. כשהוא מתבגר, נוצר הצורך "לפנות לו מקום". האב אמור "לסלק את עצמו", "לקחת צעד אחורה", בכדי לאפשר לבן לבנות את עולמו שלו. אם האב לא יעשה כך, נוכחותו תפריע לבן להתפתח, לבנות את תודעתו העצמית, לבנות את עולמו, להיות ל"יש" בפני עצמו. חוסר יכולתו של האב "לצמצם" את עצמו, להותיר מקום פנוי לבנו, מפריעה לבן, ולכן גורמת לעימותים המוכרים של מרד ההתבגרות וכדומה. האב נזקק להפעיל גבורות (ספירת הגבורה), לכבוש את יצרו, לכבוש את הרצון היסודי שלו להמשיך להשפיע טוב וחסד על בנו (ספירת החסד) ולהמשיך לנהל את חייו, אפילו אם נובע הדבר מתוך דאגה כנה. צמצום אורו של האב, סילוק עצמו והותרת מקום פנוי לבן – הגבורות האלו של כיבוש עצמו – הן החסד האמתי. 

העולם שלנו הוא אם כן תוצאה של "צמצום". האור האינסופי המקורי מתעלם, על מנת לפנות מקום לאור מוגבל, לתודעה, לייצוג. העולם שלנו נוצר כתוצאה של הפיכת "האין" – אינסופיות החיים ואורם, שהם תמיד נסתרים מאתנו, לא מודעים – ל"יש", ל"מודל של עולם". יציאת החיים ממצב של לא-מודע, או, במדויק יותר, ממצב של על-מודע (ספירת "הכתר" במושגי הקבלה) – למצב של תודעה. וזו משמעות הפסוק "והחכמה מאין תימצא". ספירת החכמה, שהיא הראשונה והעליונה ושממנה משתלשלות כל שאר הספירות וכוחות הנפש, היא ראשית התודעה. עד אליה, "בכתר" היו החיים אינסופיים ולכן לא יכולה להיווצר תודעה. בה, בספירת החכמה, בפעם הראשונה, מתחילה להופיע תודעה. כאן, באמצעות העלמת האור האינסופי, מתחיל להופיע "עולם" – לא רק חיים, אלא גם תודעה המלווה אותם.

גם "הסוד" הזה טמון בשפה העברית. בשורש ב.ר.א.:  בר הוא חוץ, או יציאה החוצה. כמו צמח בר, כמו בר-יוחאי, במובן של בן. בריאות היא הוצאה תקנית של החיים מן הכוח אל הפועל. ברייתא היא משנה חיצונית, שלא נכללה בששה סדרי משנה.

העולם נברא (יצא מן העל-מודע למודע) בדיבור, בעשר מאמרות. "ויאמר אלוקים". גם שורש המילה דיבור (ד.ב.ר.) מכיל בתוכו את ה-ב.ר. האמור. ובאותו מובן. לדבר זה להוציא החוצה. לבטא. הדיבור מסייע להפוך עניין למודע. והעולם שלנו, כלומר, "המודל שלנו על העולם", הוא תוצאה של מילים, מושגים, קונצפציות – קטגוריות מחשבה.

בעצם התפיסה שמציג כאן תומר, "מודל העצמיות" או "העולם כמודל", עולה בקנה אחד עם התפיסה של קאנט. קאנט הבחין בין "העצם כשהוא לעצמו", לבין "עולם התופעות", "מודל של עולם" בלשונו של תומר. העולם שלנו איננו העצם, "היש האמתי", אלא רק מודל – עולם התופעות. זהו אמנם "היש האמתי" אבל רק כפי שהוא מופיע בפנינו. מופע של "היש האמתי". המודל הזה של העולם, על פי קאנט, נוצר על ידי קטגוריות המחשבה שלנו.

אם לנקוט במשל, נניח שאנו זורקים לים רשת דייגים בעלת חורים ברוחב של 20 סנטימטרים. העובדה שיוצאים לנו מהים רק דגים ארוכים מ-20 סנטימטרים, איננה מהווה הוכחה שאין בים דגים קטנים יותר. היא איננה מלמדת על הים, אלא על הרשת. הטבע, העולם, הסדר והארגון שאנו מטילים על המציאות – שהיא מצד עצמה אינסופית – הם בעצם השתקפות קטגוריות החשיבה שלנו. הוא לא שם בחוץ – אלא בראש שלנו.

כשנשאל הרב קוק על ידי אחד מתלמידיו במכתב מחו"ל, האם בעקבות חידושי קאנט לא מתגלה צורך "לעדכן את תפיסת היהדות", הוא השיב לו כך: "אמת הדבר, שמאז מעולם ידענו, ולא הוצרכנו לקאנט שיגלה לנו רז זה, שכל ההכרות האנושיות הנן סובייקטיביות יחוסיות. זאת היא [ספירת] ה"מלכות" בבחינת כלי "דלית לה מגרמה כלום" [לשון ספר הזהר – שאין לה שום תוכן מעצמה; היא רק השתקפות], והיא..."ירח" המקבלת מאורות" (אגרות הראי"ה, כרך א', אגרת מ"ד, עמ' מ"ח).

אם כן, הבריאה היא הופעת התודעה, והעולם שלנו איננו אלא "מודל של עולם", תוצאה של סדר וארגון שאנו עושים במוחנו עם הנתונים המתקבלים מן העצם, מן "היש האמתי", מעצם החיים. העולם שלנו הוא "היש הנברא" לא "היש האמתי".

"במודל העצמיות" של ה-P.S.M. יש גם בכדי להסביר את התפיסה הישראלית של בריאה מתמדת, "המחדש בטובו כל יום [וכל רגע] מעשה בראשית". אם נחזור לפרט, ול"אני", שאין לו מציאות משל עצמו אלא הוא רק תודעת זרימת החיים, מובן שישנו איזה מקור לזרימה הזו ושהוא לא רק קודם לה, אלא גם מקיים ומחייה אותה באופן תמידי. בדומה למסך מחשב, שהמציאות שאנו רואים בו, תלויה בזרם אלקטרוני מתמיד. אם ננתק לרגע את זרם החשמל – ייפול המחשב, והמציאות תתגלה כווירטואלית. כך בפרט, וכך גם בעולם. אם הבריאה היא תודעה, חייב לעמוד כוח אחר, אלוקי קוראת לו התפיסה הישראלית, שכל הזמן "מפמפם" אותה. בריאה מתמדת.  

עם כל זאת, ישנו הבדל מסוים בין התפיסה של קאנט לבין התפיסה של מטצינגר כפי שמציג אותה תומר, וההבדל ביניהם ייחשף כשנגיע לשאלה המתבקשת מאליה מתוך התפיסה של "העולם כמודל": האם העולם שלנו הוא אשליה או דמיון בלבד? האם הוא רק ווירטואלי? בשאלה זו אעסוק בפרק הבא.

ובינתיים, "אזרוק" כאן באופן לא מחייב כמה תובנות שעולות מן הדיון ככיוון מחשבה בלבד: אם בריאת העולם היא תוצאת של יצירת התודעה, מתי נוצר או נברא העולם? ברור הרי שהמושגים של חלל וזמן הם קטגוריות של התודעה, ושאם אין אדם – אין זמן. האם היה "עולם" לפני שנברא האדם? כמה זמן לפני הופעת האדם, לפני שהתהליכים האבולוציוניים (ולא כאן המקום לעסוק בתיאורית אבולוציה כשלעצמה) הגיעו לפסגה זו, היה העולם? מה המשמעות בכלל של מושג הזמן, לפני היות האדם. ברור לחלוטין שהתפיסה שעסקנו בה כאן, משנה לחלוטין את מובן השאלה. ברור שאם לא היה זמן לפני האדם, השאלה בדבר קדמות העולם, או בריאתו לפני כך וכך מליוני או מליארדי שנים, היא שאלה שיש להבין אותה מחדש – עוד לפני שניגשים לתשובות האפשריות עליה.

ובואו נזכר בהקשר זה, שבמסורת הישראלית ראש השנה, תחילת מחזור הזמן השנתי, הוא יום בריאת האדם, היום השישי לבריאה, ולא היום הראשון של הבריאה. לפני היות האדם לא היה זמן. הימים הקודמים ליום בריאת האדם הם בבחינת "סדר זמנים", או אולי, פעימות.  

ויתר על כן, אם בריאת העולם היא יצירת התודעה האנושית, והיא תוצאה של קטגוריות המחשבה שלנו, מתעוררת השאלה המהותית: מתי בדיוק הופיעה התודעה האנושית הזו – הספציפית – כמו שאנו מכירים אותה. אפשר שלפני שהתפתחה במין האנושי התודעה האנושית כפי שאנו מכירים אותה היום – בצורה הספציפית שלה – היו חיים "אנושיים" בעלי תודעות קודמות, שונות, עדיין לא בשלות, עדיין לא יציבות מספיק, שלא החזיקו מעמד, לא המשיכו להתפתח – שנחרבו, נעלמו ונכחדו? האם היה אז "אדם" בעל תודעה אחרת, שנכשלה (ו"אדם" כאן במרכאות כפולות, כי אולי הוא היה בגוף דומה לזה שלנו, אבל מבחינת התודעה שלו, ואולי גם מבנה המוח שלו וקטגוריות המחשבה שלו – עדיין כלל לא "אדם" במובן שלנו). חז"ל מספרים לנו שלפני שברא ריבונו של עולם את עולמנו, כלומר לפי האמור כאן, את התודעה האנושית הזו, הספציפית המוכרת לנו – הוא "היה בורא עולמות ומחריבן": אמר רבי אבהו: מכאן שהקדוש ברוך הוא היה בורא עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו. אמר: דין הניין לי יתהון לא הניין לי [אלה מוצאים חן בעיני; הקודמים, ההם, לא מוצאים חן בעיני] (מדרש בראשית רבה, פרשה ט'). לא מן הנמנע שאכן היו יצורים הדומים לנו להפליא, כפי שמעידים ממצאים, אבל לא היה "העולם הזה" שאנו חיים בו, שכן הם חיו בתודעה שונה לחלוטין.

ברור לכולנו מן הדיון הזה, שלדבר על עולם לפני שנוצרה התודעה האנושית המוכרת לנו, לדבר על זמן של לפני היות האדם המוכר לנו, זה בבחינת ג'יבריש לא קטן.

טוב, את כל זה לא אפתח כאן, לא רק מפני שיש צורך לחזור ולהתמקד בספרו של תומר, אלא גם מכיוון שאין לי הרבה תשובות מעבר לשאלות. השאלות כאן הן העיקר, וכמובן שהן שולחות אותנו לחפש את התשובה לשאלת זמן הבריאה למקומות שונים לחלוטין מאלו שמקובל לחפש אותה בהם.

מה שכן קשור לספרו של תומר, היא שאלת "העולם כאשליה", שאליה הוא מתייחס בספרו, ולכך אקדיש את הפרק הבא.





  


8 תגובות:

  1. מניטו? רבי שם טוב גפן?

    השבמחק
  2. תוכל לחדד את היחס/ ההבדל שבין ספירת המלכות לספירת החכמה?
    אם ספירת המלכות היא מקור התודעה האנושית ודרכה משתקפת לנו המציאות האלוהית יוצא שהיציאה מן האין אל היש מקורה במלכות ואם כן מה מקומה של ספירת החכמה?

    השבמחק
    תשובות
    1. רן, אענה לך, אבל בקיצור נמרץ. בסופו של דבר זה מחייב לימוד מעמיק ובע"פ, ומה שכתבתי יכול להיות רק מעורר תיאבון. לא יותר. ובכל זאת, במגבלות אלה: הכתר הוא, כאמור, מצב של על-מודע. ראשית התודעה מתגלה בחכמה, אבל זה עדיין אפילו לא רעיון מגובש ומנוסח, אלא רק הבזק רוחני, "ברק המבריק על השכל". נקודה בלבד. כאן עדיין זה שלב רוחני לגמרי. בהמשך תלך נקודת האור הזה ותתפתח, תתרחב, תתגשם, עד שתצא כדיבור - שזו המלכות. כמו באדם, השתלשלות שלמה מנקודה של הברקת שכל חדש, כמו "נפל לי האסימון", עד שאתה יכול לדבר את הרעיון, לבטא אותו, להביע אותו במילים, בצורה מסודרת מפותחת ומאורגנת. רק במלכות, בדיבור, הוא יוצא לפועל. לכן רק כאן, במלכות, יוצאת התודעה אל הפועל.

      מחק
  3. מוטי , תודה רבה.

    אוסיף שמוזכר במשנה המושג "אדני השדה" המכוון אל יצור בצורת אדם אך בלי תודעה

    השבמחק
    תשובות
    1. בן יהודה. תודה על התזכורת. אבדוק.

      מחק
  4. ספר שעזר לי בתשובות לשאלות שהעלית בסוף, הוא "מנפת צוף" של הרב יהונתן בלס, רב היישוב נווה צוף, על מורה הנבוכים של הרמב"ם. מומלץ בחום.

    השבמחק