פונדמנטליזם דמוקרטי

אובמה הוא מהפכן נחוש לא פחות משהיה לנין. הוא גם לא פחות קיצוני ממנו. הוא חותר ליישם את האידיאולוגיה בה הוא מאמין ככתבה וכלשונה. הוא לא יהסס לערוף ראשים בדרך, גם לא את אלה של בעלי בריתה של אמריקה.

בס"ד 

י"ד בכסלו, תשע"ז

אוטוטו אובמה עוזב, ומיד יתחילו הפרשנים לסכם את תקופת כהונתו. השבוע גם ימלאו שש שנים בדיוק למהומות בתוניס (פרצו ב- 17.12.10), שהיוו את תחילתו של "האביב הערבי". כעבור חודשיים, בפברואר 2011, הופל מובארק במצרים. כעבור עוד חודשיים, פרסמתי בעיתון "מקור ראשון" את המאמר שלפניכם. השבוע מישהו הזכיר לי אותו. עברתי על המאמר, ונראה לי שהוא סיכום מדויק וראוי לאישיותו של אובמה, לתקופת כהונתו וגם לתהליכים הגלובליים להם הביאה מדיניותו. אז הנה המאמר ההוא, מלפני כמעט שש שנים, לפניכם. ניתוח של אובמה ושל מדיניותו בזמן אמת.  

  

אובמה לא טועה

הפרשנים מתקשים להבין את חידת הספינקס האמריקאי ברק חוסיין אובמה. התנהלותו נוכח ההתרחשויות במצרים נראית תמוהה לכאורה, אבל בל נטעה בו. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ובגידתו במובארק נעשתה במחשבה תחילה ומתוך שיקול דעת. נכון אמנם שהתנהלותו עומדת בניגוד לאינטרסים החיוניים של אמריקה, אבל לאובמה יש דברים חשובים יותר מהאינטרסים של ארה"ב.

אובמה איננו סתם דמוקרט. הוא מאמין בדמוקרטיה כפי שאדם דתי מאמין באלוקיו. ברור לו שהגשמת העקרונות הדמוקרטיים יכולה להביא רק ברכה, ושעל כל פנים – היא עומדת מעל הכל. כתוצר של הדור הפוסט-מודרני ובעיקר הפוסט-קולוניאלי, דמוקרטיה עבורו היא גם שחרור העמים המדוכאים ותיקון העוול שגרם להם האדם הלבן, עוול שתוצאתו ניכרת עדיין במשטרים שהוקמו ברחבי העולם השלישי אחרי עזיבת האימפריות המערביות. את האידיאולוגיה הפוסט-קולוניאלית לוקח אובמה ברצינות מוחלטת. שלא כמו שאר מנהיגי העולם המערבי בכלל וארה"ב בפרט, עבור אובמה הערכים הדמוקרטיים בגרסתם הפוסט-מודרנית אינם רק מס שפתיים. הוא הולך איתם עד הסוף בבחינת ייקוב הדין את ההר, גם אם ההר הוא הררי האינטרסים הגלובאליים של ארה"ב.

ההגדרה המדויקת של האידיאולוגיה הפוליטית של אובמה היא פונדמנטליזם דמוקרטי. מקורו של המושג "פונדמנטליזם" הוא בפועל הלטיני foundo שפירושו לייסד, ומכאן שם העצם foundum (יסודות). בדרך כלל המונח מתייחס לאמונה דתית, ובא לציין שעל המאמין לדבוק ביסודות הראשוניים של הדת כפשוטם (ויקיפדיה). אבל גישה פונדמנטלית לא חייבת להתייחס לדת דווקא; כל ניסיון לדבוק ביסודות הראשוניים של כל אידיאולוגיה שהיא – כפשוטם – הוא בבחינת פונדמנטליזם. במובן זה יכול להיות גם פונדמנטליזם דמוקרטי. אובמה, הדבק ביסודות הראשוניים של האידיאולוגיה ממנה צמח, מפרש אותם כפשוטם ומבצע אותם "לפי הספר", הוא פונדמנטליסט דמוקרטי.

הופעתו וסגנונו של אובמה, שהיו מתאימים לליהוק בכל סדרת טלוויזיה אמריקאית בתפקיד העורך דין הצעיר והמצליח, עלולים להטעות. אובמה הוא מהפכן נחוש לא פחות משהיה לנין. הוא גם לא פחות קיצוני ממנו. הוא חותר ליישם את האידיאולוגיה בה הוא מאמין ככתבה וכלשונה. הוא לא יהסס לערוף ראשים בדרך, גם לא את אלה של בעלי בריתה של אמריקה. זהו פשר תמיכתו המפתיעה בעם המצרי ומהפכתו, תמיכה שכל בר דעת מבין את הרסנותה, לא רק ביחס לאמריקה אלא גם ביחס לסדר הגלובאלי של העולם כולו.

אובמה לא צריך פרשנים בכדי להבין שהאפשרות שמצרים תיפול לידי האיסלם הרדיקאלי – בדיוק כמו שקרה בעזה – היא יותר מסבירה. אבל בניגוד לקודמיו, שרק טעו בשיקול הדעת בעזה, אובמה אינו טועה. מבחינתו ראוי לאפשר לעמי העולם השלישי לבחור באופן חופשי את משטר מדינותיהם – יהיה אשר יהיה. על זכותם זו הוא מוכן שהאדם הלבן ישלם כל מחיר. מגיע לו.

נחישותו ביישום ערכיו צריכה לשמש אות אזהרה אדום זוהר לישראל. הוא ינסה להגשים אותם גם בשאלה הפלשתינית, בלי להתחשב באינטרסים האמריקאים, ביציבות במזה"ת, או בכל הגיון אחר.  

אבל המשמעות החשובה עוד יותר העולה מתוך מדיניותו של אובמה היא בכך שיישום מערכת הערכים הדמוקרטיים הפוסט-מודרניים ככתבה ולשונה חושף את סתירותיה הפנימיות. חשיפה כזו היא שלב המבשר את שקיעתה של כל אידיאולוגיה אנושית, תהיה הברכה אשר היא הביאה לאנושות אשר תהיה.  

בניגוד לדמוקרטיה האמריקאית השגרתית, ששילבה תמיד מס שפתיים למערכת ערכים הפוליטיקלי-קורקט – פיקציה שכל מנהיג רציונאלי מבין שאי אפשר להתנהל על פיה, לא במדיניות פנים ובוודאי שלא במדיניות חוץ – אובמה הולך איתם עד הסוף, עד אבסורדום.

שלא בטובתו עומד אובמה להראות קבל עם ועולם עד כמה מערכת הערכים הדמוקרטית בכלל, ובגרסתה הפוסט מודרנית בפרט, בעייתית. אם מערכת זו – כשנאמנים לערכיה באמת – מאפשרת ואף מעודדת את עלייתם של משטרים איסלמים פונדמנטליסטים, אנטי דמוקרטיים, מדכאים וטרוריסטיים, הרי שהיא מכילה את סתירתה בתוכה. אם מתברר שלא רק שהדמוקרטיה המערבית איננה מסוגלת להתגונן מול האיסלם המאיים לכלותה, אלא שהיא מקימה אותו עליה במו ידיה– הרי שהיא אובדנית.

כנראה צדק הפילוסוף היווני אפלטון בהבחנתו המפורסמת שהדמוקרטיה היא השלב הפוליטי האחרון לפני האנרכיה.