מדינת ישראל כהתגלמות הרוע

בעקבות מלחמות העולם הבין המערב – ובצדק – שהרעיון הלאומי איננו מוסרי. מדינת ישראל, שמגלמת בעצם הווייתה את הרעיון הלאומי יותר מכל מדינה אחרת בזמננו, מגלמת עבורו – שלא בצדק – את כל הרוע

בס"ד                                                                                         ט"ו באייר, תשע"ג. (25.4.2013 )

האנטישמיות כידוע לא נעלמה מעולם. היא רק פושטת צורות ישנות ולובשת צורות חדשות, אבל המהות נותרת זהה לאורך כל ההיסטוריה. בדורנו לובשת האנטישמיות כמה צורות ואחת מהן היא הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל במערב. לאנטישמיות הפוסט-מודרנית מניעים רבים; אחד מהם הוא כנראה תהליך הגלובליזציה, על תומכיה ומחולליה מחד, ועל מתנגדיה והנאבקים בה – שגם הם חלק מהתופעה, בהתארגנותם, בדרכי פעולתם והיקפן, ובמובן מסויים גם בהשקפת עולמם – מאידך.

את המפתח לקשר בין הגלובליזציה לבין הדה לגיטימציה של מדינת ישראל מצאתי במאמרו של אמנון לורד ("מבט מהר הקסמים", מקור ראשון, יומן, ב' באייר, תשע"ג (12.4.2013): "ישראל היא היום אחת המדינות הבודדות שמגלמות ברוחן, במהותן, ברעיון הלאומי, את עצם הרעיון של המדינה. ולכן היא מותקפת ללא הפסק במישורים רבים....בעיקר בגלל היותה מגלמת קלסית של רעיון המדינה". לורד לקח את התובנה הזו לכיוון מסויים, לעוצמתם של התאגידים הבינלאומיים, אך יש להבינה, גם ובעיקר, כשלעצמה.

הרעיון הלאומי

העולם המערבי-נוצרי אימץ לעצמו לפחות שני רעיונות עבריים מרכזיים. הראשון הוא, ודבר זה ידוע, האמונה בא-ל אחד. אבל האימוץ הזה היה, ולא יכול היה להיות אלא, חיקוי בלבד. "הדתיות" הזו, שנטלה לעצמה הנצרות, הוצאה כליל מהקשרה. הרעיון העברי-ישראלי המקורי הוא הרעיון האלוקי כפי שמסביר הרב קוק (למהלך האידיאות בישראל, אורות, עמ' ק"ב). הדתיות היא רק פן אחד שלו, שכשהיא מוצאת מן המכלול, ועוד בצורה מעוותת, היא מדכאת את החיים במקום להפריחם. דורות של נצרות גרמו לעמי אירופה לפתח תרבות של קיבעון, דיכוי רוח האדם ושנאת החיים. אימוץ זה גם הועיל להם כמובן, אבל בסופו של דבר הם הקיאו את "הדתיות" הזו והשתחררו ממנה, דבר שהועיל להם עוד יותר.

במקום הנצרות הופיע באירופה הרעיון הלאומי של עם ומדינת הלאום. גם רעיון זה נלקח מתוך האתוס העברי הקדום, אלא שעובדה זו פחות ידועה. על כך ששורשי הרעיון הלאומי האירופי נעוצים באתוס העברי, אותו הכירו האירופאים היטב מן התנ"ך, ושהדגם העברי עמד לנגד עיניהם בבואם לייסד את אומותיהם, עומדים שני הוגים בתקופתנו: הראשון הוא ההיסטוריון הבריטי אדריאן הייסטיגס, בספרו המפורסם: "בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום" (בעברית, הוצאת שלם, 2008). בעקבותיו הולך החוקר הישראלי הצעיר ד"ר אסף מלאך, שמביא, בין יתר הציטוטים הרבים, את דברי אוליבר קרומוול האנגלי לפני הפרלמנט שלו בשנות ה-50 של המאה ה-17: "אכן קרואים אתם על ידי האל, כמו שהיתה יהודה, לשלוט עמו ולמענו, וכפי שנאמר בישעיה (מ"ג, כ"א): 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'. המקבילה היחידה בעולם שאני מכיר למעשה האל הגדול עמנו זו הוצאת בני ישראל ממצרים והעברתם בישימון באותות ומופתים מרובים אל המנוחה והנחלה" ("וישן מפני חדש תוציאו", "סגולה", גיליון 11, ניסן תשע"א אפריל 2011). לא רק הנוצרים ראו עצמם כ"ישראל החדש"; גם העמים המתחדשים באירופה ראו בעצמם וקראו לעצמם "ישראל החדש".

אבל ממש כמו שאימוץ הרעיון הדתי העברי היה חלקי, חד ממדי, ובבחינת הוצאת אספקט אחד מתוך המכלול, כך קרה, ובהכרח, גם באשר לרעיון העם, האומה והמדינה הלאומית. הרעיון הלאומי העברי, איננו שלם בלא המכלול: תרבות, שפה, ארץ, אומה, מדינה (מלכות), דת, ובעיקר – עם בעל איכות ייחודית, שיועד מעצם בריאתו ומהותו להגשמת הרעיון. ממש כמו "הדתיות" הנוצרית, שהפכה לקריקטורה של אמונה, הפכה גם הלאומיות האירופית מברכה במקור, לקללה נוראה – שהגיעה למיצויה הסופי במלחמת העולם השנייה, על כל הכרוך בה.

ממש כמו שחיקוי היהדות על ידי הנצרות, שראתה עצמה כ"ישראל החדש" – הביא לשנאת המקור, מפחד זיהוי החיקוי ומבושתו, כך התרחש, כפי שמסביר אסף מלאך במאמריו גם באשר לרעיון הלאומי. העמים האירופאים, שידעו היטב מיהו המקור לרעיונותיהם הלאומיים, פיתחו כלפיו, ומאותן סיבות, יחס של קנאה ושנאה. "ככל שהזיהוי של עם כעם נבחר היה חזק יותר, כך גבר הרצון לסלק מעל פני האדמה את העם הנבחר הראשון, את היהודים" (אדריאן הייסטינגס, שם, עמ' 223, מובא על ידי ד"ר אסף מלאך, שם). השיא היה כמובן בשואה, שאחד הגורמים העיקריים לה היתה תחושת התסכול והקנאה של הלאומיות הגרמנית, הריקה מתוכן עצמי, בעם העברי.

ללאומיות האירופית, בניגוד למקור הישראלי, לא היה בסיס עצמי. "היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו......מפני שאין להקיבוץ חטיבה אלהית, שמגמה אלהית עצמית שרויה בתוכו. לא כן בישראל...." (הרב קוק, אורות, עמ' קמ"ד). היחד של בני-העמים הוא יחד פונקציונאלי, לא מהותי. אין לו תוכן עצמי עמוק ושורשי. "כל אומה יסודה הוא רק טבעי פשוט, הכרח החיים והקיבוץ, מילויי הרצונות הטבעיים, הנוחים על ידי הקיבוץ..." (הרב קוק, אורות, ק"נ). היחד הזה הוא שימש את העמים האירופאים לשלב התפתחות מסויים ומיצה את עצמו. התפיסה השלטת היום באירופה קובעת שהלאומיות הזו "הומצאה" לצרכים היסטוריים, על ידי מעמדות מסוימים, וכדומה (ראו ספרו המפורסם של בנדיקט אנדרסון "קהילות מדומיינות"). העובדה שלא היתה ללאומיות הזו תוכן פנימי, חייבה לשם גיבושה ותחזוקתה אויב זמין ומאיים. לא רק שהרעיון הלאומי האירופי איננו מסוגל להכיל את "האחר", הוא מחייב "אחר" – זר, שונה ומאיים – בכדי להגדיר את עצמו ועל מנת לספק לעצמו משמעות. האנטישמיות המודרנית צמחה על רקע הרעיון הלאומי משום שהיהודי היה "האחר" האולטימטיבי, החלש וחסר הישע, שאותו היה קל ומשתלם לשנוא, בלי לשלם מחיר. השנאה והאיבה ל"אחר" ולשונה, המחויבת כאמור מעצם מהותו של הרעיון, הובילה גם לניגודים ולסכסוכים הלאומיים באירופה של אותה עת – ובשיאם למלחמות העולם.

"אביב העמים" של אמצע המאה ה-19, האופטימי כל-כך, התגלגל, אם כן, כעבור שני דורות בלבד – באיטליה, בספרד, בפולין, בהונגריה ועוד – לפאשיזם. וממנו – לנאציזם.

הלאומיות כהתגלמות הרוע

מלחמות עולם, הראשונה ובעיקר השנייה, הבהירו לאירופה את הסכנה הגלומה ברעיון הלאומי. בעקבות מלחמת העולם השנייה איבד הרעיון הלאומי האירופי מכוחו ומזוהרו והוכר כרעיון מזיק ובלתי מוסרי. בתהליך הדרגתי נטשה אירופה את הרעיון, בהבינה את מחיר הדבקות בו. ירידת קרנה של הלאומיות במערב, הקמת האיחוד האירופי, הפיכת מדינת הלאום מערך ואידיאל (לכאורה) לפונקציה בלבד, תהליכי הגלובליזציה – הם פרי המסקנות הללו. המערב בכלל, ואירופה בפרט, הגיעו למסקנה – הנכונה – שהלאומיות הזו איננה מוסרית. הלאומיות הפכה עבור האינטלקטואלים המערביים, למקור כל הרוע האנושי – להתגלמות הרוע.

כידוע, משני הרעיונות הללו, הדתיות הנוצרית והלאומיות האירופית, הושפע עם ישראל – השפעה חוזרת – בזמן גלותו. בעקבות החורבן והיציאה לגלויות השונות, ירדה היהדות ב"פזה", בקומה שלמה, והפכה מרעיון אלוקי לרעיון דתי. הרעיון הדתי הוא רק הד, תרגום, לבוש חיצוני, לרעיון האלוקי ("למהלך האידיאות בישראל", הרב קוק, כנ"ל). כשנוספה לתהליך זה גם השפעתה החוזרת של הנצרות, שאימצה ועיוותה, כאמור, את הרעיון הדתי הישראלי, הפכה גם היהדות ל"דת" בלבד. גם הרעיון הלאומי, שמקורו כאמור בישראל, חזר אלינו באמצעות הלבוש האירופי, והוא שחולל את הציונות. אמנם מהלך זה אפשר את התחייה הלאומית, אבל גם הותיר אותה על בסיס זר ורעוע, דבר שמתגלה היום בשקיעתה של הציונות.

המשותף בין הלאומיות האירופית לבין הלאומיות העברית המקורית הוא המושג בלבד. התוכן שונה לחלוטין. "לאומיות זו [האירופית – מ.ק.] הלא סוף סוף אינה לגבי דידנו אלא שם מושאל. אין לנו לאומיות שוביניית [שוביניסטית- מ.ק.] גרידא כשאר אומות העולם; לאומיותנו הלא היא תמיד גם קוסמופוליטית, תמיד גם אנושית-כללית וגם עולמית-כללית. (הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, כרך א', עמ' ט"ז). היחד הישראלי הוא מהותי, עצמי; יש לו תוכן, יש לו יעוד, ולא רק שהוא איננו זקוק ל"אחר" על מנת להגדיר ולפרנס את עצמו, אלא שכל כולו מיועד למטרה אוניברסאלית – גאולת האדם.

הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל

המתח והניגוד בין תהליך תחיית האומה הישראלית, חזרתה לארצה, הקמת המדינה ופריחת עוצמתה, לבין התהליך ההפוך בדיוק של העולם המערבי, התפרקות המדינה הלאומית והופעת הקוסמופוליטיות והגלובליזציה, חושף שוב, את אותם מניעים פסיכולוגים שהזינו את האנטישמיות הקלאסית. כאן לא נתמקד במניעים הפסיכולוגיים שלה, אלא דווקא בלבוש החדש שלה, ברציונל שלה, באידיאולוגיה – הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

כאמור הגיעו האינטלקטואלים במערב למסקנה, שהרעיון הלאומי הוא התגלמות הרוע בחברה האנושית, הכרה שבאירופה התפשטה כבר לשכבות הציבוריות כולן, ובארה"ב, בינתיים, בעיקר לשכבות האינטלקטואליות. והנה, בעוד העולם משתחרר מהרעיון הלאומי, ישנו מקום אחד בתבל בו עולה הלאומיות ופורחת. הציונות, מדינת ישראל ותחיית האומה הישראלית בארצה, מבוססים במובהק על הרעיון הלאומי. בעוד שבכמעט כל שאר מדינות העולם הפכה המדינה מאידיאל וערך לגוף טכני, ארגוני, פונקציונלי, מעין חברת ביטוח גדולה בלבד במעמד דומה ל"עירייה", נותר אצלנו הרעיון הלאומי אידיאל, ערך ודגל; אצלנו הוא מהווה את התוכן המשמעות והצידוק לעצם ההוויה של מדינת ישראל; כל קיומה מבוסס על הרעיון הלאומי והיא נושאת אותו בגאון.

ומכאן מסקנתם המתבקשת של האינטלקטואלים המערביים: מדינת ישראל, שמגלמת בהווייתה את הרעיון הלאומי יותר מכל מדינה אחרת בזמננו– מגלמת בהווייתה את הרוע.  

מדינת ישראל, הממשיכה לשאת את הרעיון הלאומי בגאון – כך אומר לעצמו האינטלקטואל המערבי – היא בלתי מוסרית ובלתי לגיטימית. הדבקות של עם ישראל ברעיון הלאומי והנאמנות כלפיו, הם מבחינת האינטלקטואל המערבי נאמנות לרוע.

עם ישראל הוא מקורו של הרעיון הלאומי וכשזה האחרון יורד מעל בימת ההיסטוריה ומפנה מקום למבנה אחר של האנושות, נוטה התודעה המחוללת את התהליך לעקור את הרעיון משורשו. ושורשו הוא בישראל.

יותר מכך. עובדת היותו של ישראל נושא הבשורה המוסרית בעולם, מאז ומקדם, מוסיפה לאנטגוניזם הזה. התביעה למוסריות ממדינתו של העם היהודי, זה שהביא לאנושות את ההבטחה הגדולה לגאולת האדם, מתבקשת הרבה יותר מאשר מכל עם ומדינה אחרים. למוסר הכפול המאפיין את יחסו של המערב לישראל יש בסיס מובן. מאיתנו הם תובעים, ובצדק, להיות מוסריים, וכאשר אנחנו נוהגים – לדעתם – באופן שונה, דבקים ברעיון הלאומי ומיישמים אותו, דה הלגיטימציה מוצאת לעצמה אישור.

בדיוק כפי שעצם מציאותו של ישראל לאורך ימי שלטון הנצרות, היווה עבורה בעיה תיאולוגית, כך ממש תחייתו הלאומית והתעצמותו של ישראל בזמננו, בניגוד לתהליך הקוסמופוליטיזציה והגלובליזציה של המערב, מהווה עבורו קושי פסיכולוגי ואידיאי. האינדיבידואליזם הקוסמופוליטי ההולך ומתפשט בימינו, חש שהרעיון הלאומי ומדינת הלאום מנוגדים לו וסותרים אותו. מדינת ישראל, כמו גם עם ישראל, בעצם קיומם, מטילים צל וסימן שאלה על התפיסות העדכניות "המתקדמות" ו"הנאורות" ביותר של התודעה המערבית.

ועוד: בדיוק כפי שלא רק אירופה הנוצרית שנאה את היהדות, אלא גם אירופה המשתחררת מן הנצרות שנאה אותה, בהיותה מקור הנצרות – ולשיאה הגיעה התופעה עם אותו האיש בגרמניה, שהאשים את היהודים ואת היהדות כמי שטימאו את העמים האירופאים באמצעות החדרת המוסר היודו-נוצרי – כך ממש לא רק אירופה הלאומנית שנאה את ישראל, אלא גם אירופה המשתחררת מן הלאומיות שונאת אותו, והפעם לא כל-כך בהיותו מקור הרעיון – נראה שהם שכחו לנו עובדה זו – אלא באשר הוא עדיין נושא אותו.

והצדק עמם        

ושוב, כמו בעבר, השפעות המערב חוזרות אלינו כבומרנג, וגם אצלנו, על רקע כל המתואר לעיל, מפתחים האינטלקטואלים המושפעים מהמערב והחסרים זהות עצמית, איבה לרעיון הלאומי, לציונות, לעם ישראל וליהדות. חלקם, הקיצוני יותר, אינם מתקשים להגדיר את הציונות כפאשיזם, ולראות בה את התגלמות הרוע בתבל. חלקם, הפחות רדיקלי, מסתפקים בהגדרות אלה רק ביחס למתנחלים, שהם הם המייצגים המובהקים כיום של לאומיות שורשית, תוססת וחיונית, בחברה הישראלית גופה.

והם כולם צודקים. מבחינתם.

הרעיון הלאומי האירופי אכן פסול מבחינה מוסרית. אילו הוא בלבד היה הבסיס לתחיית האומה בארצה – כפי שראתה זאת התודעה הציונית ההיסטורית – הרי כל מפעל התחייה היה מתברר כבלתי מוסרי וממילא נידון לכישלון. שקיעת הציונות אצלנו והתערערות הביטחון במה שנקרא "צדקת הדרך" הם פרי התהליכים הללו.

אלא שהלאומיות שלנו, בשורשה, במהותה, מבוססת על יסודות אחרים – ישראליים, עבריים, אמוניים. הלבוש הציוני שלה היה לבוש חיצוני וזמני לאידיאליזם ישראלי מקורי עשיר שורשי ועמוק עשרת מונים. התעוררותנו לתחייה נבעה ממניעים רוחניים עמוקים הרבה יותר מאשר הלאומיות האירופית; האחרונה היוותה לה רק לבוש אידיאולוגי ורציונאלי. כשרוצים אנחנו היום להסביר ולהצדיק את הווייתנו הלאומית – הן כלפי חוץ ובעיקר כלפי פנים – לא נוכל לעשות זאת על בסיס הלאומיות האירופית, שהתבררה, ובצדק, כבלתי מוסרית, אלא אך ורק מתוך שיבה למקורות הלאומיות השורשית שלנו.

הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, המאיימת כל כך, היא בסופו של דבר תהליך חיובי המאלץ אותנו לשוב אל עצמנו. היא תמשיך לאיים עלינו ולרדוף אותנו, עד שנשלים את מהלך תחייתנו, נחזור לעצמנו ולמקורותינו, ונגשים בעצם הווייתנו ובתרבות שנקים כאן את ההבטחה אותה הבטחנו לעולם מני אז – גאולת האדם.