לא לפחד כלל

בתי המדרש החילוניים אינם איום אלא סיכוי; סוף סוף מבקשים יהודים ללמוד תורה מתוך תביעה פנימית אותנטית, בלי כפיה ובלי פיקוח חיצוני; וכי יכולנו לקוות ליותר מזה

בס"ד

לפני כשנתיים בקשה הישיבה החילונית התל אביבית, מיסודו של ארגון "בינה", להצטרף לאיגוד ישיבות ההסדר אך נדחתה בשתי ידיים. נזכרתי בדבר לאור הצעתה של ח"כ רות קלדרון שהמדינה תתקצב גם את בתי המדרש החילוניים. היה לי חבל לשמוע אז על הדחייה והיום יהיה לי חבל אם "הבית היהודי" לא ירים את הכפפה ויקדם את יוזמתה של ח"כ קלדרון.

חבל, משום שאם יש סיכוי לקונצנזוס בין הציבור הדתי לאומי לבין זה החילוני, הרי הוא על כך שהתורה איננה שייכת רק לדתיים. ערן ברוך, מנהל ארגון "בינה", אמר אז שהדחייה הוסברה בכך שהלימודים בישיבה אינם ברוח ישראל סבא. אין לי ספק שכך הוא הדבר, אבל מה בכך. סוף סוף מבקשים יהודים ללמוד תורה מתוך תביעה פנימית אותנטית, בלי כפיה ובלי פיקוח חיצוני; וכי יכולנו לקוות ליותר מזה.

הסיבה שאינני חושש מתופעת בתי המדרש החילוניים, אלא להיפך, מלא תקווה וציפייה, היא שאני עצמי זכיתי לפגוש את תורת ישראל לראשונה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה. הרבה יראת שמים לא היתה שם; גם לא רוחו של ישראל סבא. אבל זו היתה רק ההתחלה וממנה המשכתי לשאול, לברר ולהתעמק, עד שהגעתי "לתורה הלגיטימית". חזקה על כל יהודי, ובמיוחד באווירה העכשווית, שהמפגש החופשי עם התורה יגרום לו לתהליך רוחני של חיפוש ובירור אמיתי. ואם תורת ישראל אמת היא, ואכן אמת היא, חזקה על כל יהודי שלומד אותה שיגיע לאמת.

אבל לא מדובר על כך שהוא יגיע דווקא לאמת שלי; אפילו לא לזו של איגוד ישיבות ההסדר. ל"ישראל סבא" יש אמנם זקן ארוך, אבל בואו נודה על האמת – בלי מקל הוא די מתקשה לעמוד על רגליו, לא כל שכן להתקדם. משמעותה של תחיית האומה בארץ ישראל היא גם תחייתה של התורה, ותורת ישראל אכן זקוקה לניעור רציני. הלימוד החילוני, בתנאי שהוא נעשה מתוך חיפוש אמיתי ולא מתוך מגמה לנגח, רק יכול להועיל ל"ישראל סבא". הוא יכול להחזיר לו את נעוריו, את ימיו כקדם, ועוד להפריח אותו כהנה וכהנה, כפי שאמנם לימד אותנו הרב קוק באשר לדורות התחייה. מי שמאמין בתורה ומי שמאמין ביהודי – בכל יהודי – לא צריך לפחד כלל. תלמידי הישיבה החילונית ובתי המדרש החילוניים יתעמקו בתורה, בדרכם, ומניסיוני האישי אני יודע שהם לא יעצרו בדרך. הם יגיעו לאמת. זו לא תהיה כאמור בדיוק האמת שלי, אבל זו תהיה אמת אותנטית, לא מזויפת. 70 פנים לתורה. מהמפגש של האמת שלי, שלהם, של איגוד ישיבות ההסדר, ושל כל שאר היהודים העוסקים בתורה – אז כבר לא יהיה צורך לחלקם לדתיים וחילוניים – תתלבן ותתברך התורה. הדמיונות, החולשות והפחדים – משני הצדדים – יתבררו, ואנו נזכה לתחיית התורה בתרבות הבית השלישי.

יתר על כן: השיח הציבורי של עשרות השנים האחרונות בשאלות דתיים-חילונים, מדע ואמונה, דת ומדינה וכדומה, הוא על מקומה של תורת ישראל במסגרת הזהות הליברלית-חילונית של החברה הישראלית. זהו המגרש עליו התנהל השיח. משמעותם של בתי המדרש החילוניים היא – בסופו של דבר – שהויכוח הציבורי יישאר על כנו, אבל הוא ייערך על מגרש אחר – תורת ישראל והזהות היהודית. מעתה השאלה לא תהיה האם ערכי היהדות עומדים בקריטריונים הליברליים, אלא האם הערכים הליברליים עומדים בקריטריונים של תורת ישראל. זהו הבדל קטן אבל מהפכני.

הצצה קצרה בדף הפייסבוק של ערן ברוך, הספיקה לי בכדי להיווכח שאני חלוק עליו בהרבה דברים; אבל מה בכך?! המחלוקות הללו, לשם שמיים, הם התנאי ההכרחי למהפכה האמונית – ביסוס ההוויה הישראלית על הזהות היהודית.

באותה הצצה, אגב, למדתי גם שנפתלי בנט ביקר ב"בינה" ושהוא וערן ברוך "הסכימו לא להסכים ולהמשיך לדבר". כנראה שבאמת משהו חדש מתחיל. 

אפלטון, המוזיקה והמהפכה

מי שהבין את מלוא הפוטנציאל המהפכני של המוזיקה היה דווקא אפלטון. הוא לא היה מאפשר ל"טרנד" של המוזיקה היהודית לחדור לגל"צ 

בס"ד

הטרנד של המוזיקה היהודית הולך ותופס תאוצה. עוד ועוד אמנים, דתיים וחילונים, מצטרפים לגל החדש. הלחן הנפלא של עובדיה חממה ל"אנא בכוח" היה דוגמה מובהקת לתופעה.

לכאורה כל העניין נראה תמים. מן פולקלור שכזה. "שומרי החומות" של ההגמוניה, שיודעים היטב כיצד לסמן ולתקוף כל ניצן שעלול לסכן אותה – ההתנחלות, התשובה, תנועת ש"ס וכדומה – אינם חוששים ממוזיקה. להפך – גם הם נהנים.

אבל המוזיקה אינה ניטרלית ואינה תמימה כלל. מי שהבין את מלוא הפוטנציאל המהפכני של טרנד מוזיקלי היה אפלטון. את "השומרים" של המדינה שהגה, הוא מזהיר נמרצות:

"יש להיזהר מהנהגת מין חדש של מוזיקה, באשר יש בכך משום סכנה לכל. כי בשום מקום לא ישונו דרכי המוזיקה בלי שישתנו החשובים שבחוקי המדינה.... כאן חייבים השומרים לבנות את מצודתם: במוזיקה. .... בלי משים מתגנבת מצד זה בנקל העבריינות. .... כאילו אין עבריינות זו אלא משחק, ואיננה עושה שום דבר רע. שכן .... איננה עושה אלא זאת: מעט מעט היא מוצאת לה אחיזה, וחודרת בחשאי, זעיר שם זעיר שם, לתוך הנימוסין והעיסוקים; מכאן תעבור, בזרם גדול יותר, לתוך משא ומתן שבין אדם לחברו, ומתוך משא ומתן זה הריהי תוקפת את חוקי המדינות ומשטריהן בחוצפה יתרה .... עד שתהפוך בסופו של דבר את כל סדרי הפרט והכלל" (המדינה, ספר ד' עמ' 424-425).

דווקא בשל תמימותה לכאורה, בכוחה של המוזיקה היהודית לפצח את מנגנוני ההגנה שיצרו "שומרי החומות" על מנת לחסום את הופעתה המתבקשת של הזהות היהודית. המוזיקה מדברת אל הנשמה ומעוררת אותה, ושום מכבסת מלים של התקינות הפוליטית לא תוכל לה.

מובן שהמוזיקה אינה הסיבה לשינויים התרבותיים, שנובעים תמיד מרובד עמוק יותר, אבל כשמגיע זמנם להתחולל היא מהווה כלי מצוין להתגברות על כל המנגנונים שאמורים לחסום את השינויים.

מי שאהב את "אנא בכוח" – ומי לא בעצם – כבר לא יוכל להתכחש לזהותו היהודית. ומכאן ועד מהפכה תרבותית, ובהמשך פוליטית – כפי שכתב אפלטון – הדרך כבר לא ארוכה.

******

התרבות "הישראלית"

הטרנד של המוזיקה היהודית הוא רק תחילתו של תהליך. ההמשך עתיד להתחולל בכל תחומי האומנות והתרבות בישראל. אבל אי אפשר להבין את מצבה הנוכחי של התרבות "הישראלית" – בניגוד לישראלית במובן המקורי של המושג – ואת עתידה, בלי להבין את הרקע שלה בתהליכים התודעתיים האוניברסליים, ולצורך כך יש לחזור למאה ה-17 באירופה ולתנועת "הנאורות".

"הנאורות" היתה תנועה תודעתית כוללת שדגלה בשחרור האנושות מכבלי הדת והאמונה בכלל ומשליטת הממסד הדתי בחיים בפרט. היא העמידה את הרציונאליות במקום האמונה כבסיס לתודעה האנושית, ואת האדם במקום האל כמרכז הווייתה. כאן נמצאת תחילת הופעתו של העידן המודרני – שורשיו אולי קדומים יותר – על כל תופעותיו האופייניות: מדע, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, ערכים, תרבות וכדומה. גם התרבות במובן הצר יותר של המושג, האומנויות – ספרות, שירה, ציור, מוזיקה, תיאטרון וכדומה – הביאה לידי ביטוי את הרוח החדשה של הנאורות ועוצבה, בעיקר מבחינת תכניה, על פי רוח זו.

לית מאן דפליג – אם נניח כרגע לחוגים שוליים – שתנועה זו, שממנה התפתח העידן המודרני, הביאה ברכה עצומה לאנושות. הכפירה שאפיינה את הנאורות היתה תנאי לשחרור האדם מאמונה מנוונת ומנוולת ופיתוח תודעתו והכרתו העצמית. התפתחות האומנויות היתה חלק מהמהפכה הזו. התודעה המודרנית שנוצרה במהלך זה באה לידי ביטוי גם בעם ישראל, והיא שאפשרה, בין היתר, את הציונות, חזרת ישראל לארצו, הקמת המדינה וגם – את הופעתה של האומנות "הישראלית".

כפירה לשמה

אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם, הפכה זה מכבר לנכסי צאן ברזל של האנושות והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו. הסימן המובהק לסיומה של התקופה הוא בכך שהביקורת על המודרניזם והפרכתו, אינן באות מחוגי נפגעיו – הדת ומיצגיה, האמונה וכדומה – אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת במשך כ-250 שנה של המודרניזם בתודעה האנושית, שבאה לידי ביטוי בביטחון מוחלט באדם כשלעצמו, באמת, במדע, בהומניזם ובראציונליות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.

הפוסט-מודרניזם של היום, בעולם בכלל, בישראל בפרט, ובתרבות ובאמנות "הישראליות" בפרטי פרטות, הוא תופעה של ריאקציה – הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו.

סגירת המעגל – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. כאמור, כל תופעה אנושית ממצה את עצמה. הכפירה שבזמנה שימשה לצורך העלתם של ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות משאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים – והיא היא המאפיינת את הפוסט-מודרניזם בכלל ואת הופעותיו "הישראליות" בפרט: הפוסט-ציונות ולעניינו האומנות "הישראלית".

"הכפירה אין לה אידיאל אמיתי, 'אל אחר איסתריס ולא עבד פירין', הייאוש והתוהו אינם נותנים מאומה" (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ח). לכפירה כשלעצמה אין תוכן עצמי ולכן היא לא מולידה ואין לה פירות. כל כולה כשלעצמה, בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית, הפורנוגרפיה, החולניות ושאר כל מאפייניה של הכפירה – שהם סימן ההיכר לאומנות בתרבות האנושית בת זמננו בכלל ובזו "הישראלית" העכשווית בפרט. היא עדיין מתהדרת בתג של "הנאורות", אבל היא מייצגת מובהקת של החושך.

אסור שמכבסת המילים הפוסט-מודרנית תבלבל אותנו. אין אנו טועים בתחושתנו הכללית האמורה באשר לאומנות העכשווית. זה לא שאנחנו לא מעודכנים, פרימיטיביים או לא מבינים משהו. הטומאה מעידה על עצמה. "נשמות מרגישות מכירות בחכמת הפרצוף של המבטאים והסגנון את טומאת הרעיון שבסופרים רבים, שלא תכסה אותה כל מליצה מוסרית, כל הלבשה שירית...רוח טומאה זה ככל רוח טומאה בכלל עבור יעבור, יבטל מן העולם וכליל יחלוף והספרות תתקדש" (הרב קוק, שם, עמ' פב).

זה כבר מתחיל

את הנחמה שמבשר לנו הרב קוק לפיה "הספרות תתקדש, וגם הסופרים יתקדשו" (שם), ניתן היום כבר לראות עין בעין. הטרנד של המוזיקה היהודית הוא תחילתו של התהליך. לאחר כל ההתפתחות המוזיקלית האדירה, הן בעולם המודרני והן בישראל, התברר פתאום שנעלמו התכנים האמיתיים, הגבוהים, העדינים, הרוחניים. משהתרוקנה המוסיקה מכל אלה וחשה מחנק וייאוש היא שבה ומוצאת תכנים אלה ביהדות.

הנטיה לחזור ולחפש ביהדות ובישראליות – והפעם בלי מרכאות – את התוכן האבוד היכול למלא את המוזיקה במשמעות, היא תופעה אמיתית, משמעותית ואותנטית. היא כזו לא רק למרות שיש לה גם צדדים אחרים – מסחריים, אופנתיים וכדומה – אלא דווקא בשל כך. צדדים אלה מגלים שהתופעה איננה רק אידיאלית אלה גם נעוצה עמוק עמוק במציאות ובצרכיה. העובדה שהחזרה הזו של האומנות למקורות מתחילה דווקא במוזיקה היא הכרחית, אופיינית ומתבקשת. המוזיקה היא המופשטת ביותר, ולכן מאפשרת להיכנס לתהליך בלי מילים ובלי להודות בו, באופן של "ליבא לפומה לא גליא" – דברים שהאדם אינו מעז להודות בהם אפילו לעצמו.

אבל הטרנד במוזיקה הוא רק ההתחלה. בעשור הקרוב נראה תהליכים דומים גם בתיאטרון, בקולנוע, בספרות, באומנות הפלסטית ובכל שאר ענפי האומנויות. כולן חנוקות מן הייאוש ובחילת החיים, וכולן מחפשות מוצא. בניגוד לתרבות הכללית, לזו "הישראלית" יש מוצא כזה. וכך, בישראל – בניגוד לעולם התרבות הכללי – לא יאבדו כל היתרונות ההם של הנאורות והעידן המודרני, אלא דווקא יתבררו, יעלו ויתקדשו. כדאי להתבונן היטב מסביב – זה כבר מתחיל.

(מאמר זה מורכב למעשה משני מאמרים שפרסמתי בעבר. עד לכוכביות – מדובר במאמר פותח של עיתון "נקודה" מס' 325, מחדש מרחשוון, תש"ע (אוקטובר 2009). מהכוכביות והלאה זהו מאמר שפורסם בעיתון "מקור ראשון" במוסף "עמדה", בחודש טבת תשע"א (דצמבר 2010). מאז הדברים נעשו, כך נראה לי, רק יותר רלוונטיים ואקטואליים).

  

.

סוד ההצלחה של נפתלי בנט

הצלחתו של בנט איננה רק הצלחה אישית. הוא מצליח להביא לידי ביטוי שינויי-עומק שהתחוללו בעשורים האחרונים הן בתדמיתו והן בתודעתו של הציבור הדתי לאומי. מאמר אידיאולוגי

בס"ד

סיסמתו של נפתלי בנט ממערכת הבחירות לראשות "הבית היהודי" – "משהו חדש מתחיל" – ממשיכה איתו כסלוגן מרכזי גם במערכת הבחירות. המומנטום שנוצר לפיו "הבית היהודי" לא רק חוצה את רף עשרת המנדטים, אלא אף ממשיך לשעוט במעלה הדרך, מלמד שהסלוגן הזה עובד. מלבד השאלה מהו בדיוק ה"משהו החדש שמתחיל", דורשת הסבר גם העובדה שמעבר לריכוז הכוחות הפוליטיים של הציבור הדתי-לאומי, מצליח בנט לסחוף גם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות לתמיכה בתנועתו.  

ההסבר המידי לקשר בין הסלוגן לבין המומנטום הנ"ל ידוע: הציבור הישראלי מחפש חידושים וריגושים. תן לו "משהו חדש" והוא יקפוץ מיד על הסחורה. כך התפתחו בעבר, בין היתר, הטרנדים של מפלגת הגמלאים ושל טומי לפיד, ועל בסיס זה רץ היום גם יאיר לפיד. אלא שכמו שהאחרון לומד בימים אלה על בשרו – הריגוש מהחידוש מסתיים במהירות. עם כל ההבדל המתבקש בין יאיר לפיד – שאין לו באמת שום דבר להציע – לבין נפתלי בנט, מאכזב לחשוב שזהו בלבד הבסיס למומנטום.

הסבר אחר יכול להימצא לנו בתדמיתו של בנט (שכן את אישיותו אנחנו עדיין לא מכירים): צעיר, קצין קרבי, מצליחן הייטק, רהוט, נחוש וכדומה. בזכרנו את הדמויות האנכרוניסטיות, האפורות, המגזריות והמשעממות, שייצגו בעבר את הציבור הדתי לאומי, אין ספק שלתדמית זו יש חלק בהצלחה, אך גם הסבר זה איננו יורד לעומק התופעה.

הצלחתו של בנט איננה רק הצלחה אישית. היא גם איננה רק תוצאה של קופרייטינג מוצלח או קונסטלציה פוליטית מוצלחת (האיחוד בין הליכוד וישראל ביתנו). בנט מצליח להביא לידי ביטוי שינויי-עומק שהתחוללו בעשורים האחרונים הן בתדמיתו והן בתודעתו של הציבור הדתי לאומי, ושלא הצליחו לבוא לידי ביטוי עד עתה. מה שמתפרץ היום, עם ההצלחה בסקרים של "הבית היהודי", איננו (רק) טרנד אופנתי.

בספר "המהפכה האמונית" הוסברה לפני כעשר שנים התוצאה הדיאלקטית הצפויה להתחולל בציבוריות הישראלית כתוצאה מרצח האופי ומההדרה שנעשו לציבור האמוני ומתיישבי יש"ע על ידי השמאל והתקשורת במשך שנות דור (ההדגשות במקור): "חברות מסחריות משקיעות הון עתק במה שנקרא בידול המוצר. כדי שהקונה יבחר דווקא במוצר שלך מבין עשרות המוצרים המוצעים לו בשוק, הוא צריך להיות מותג ייחודי. הקונה חייב לדעת להבחין בינו לבין כל שאר המוצרים מסוגו. צריך להיווצר מצב בו הקונה מתלבט בינו לבין כל השאר. והנה כאן מצויה טעותו השנייה של השמאל. הציבור האמוני אמנם בודד ו"הושם בפינה", אך דווקא זה הפך אותו לאלטרנטיבה קבועה לכל השאר. הוא הובחן כקבוצה אידאית כשלעצמה, בעלת דרך משלה בשאלות הלאומיות ועל כל פנים תופעה שונה מאשר כל שאר המוצרים בשוק האידאולוגי והפוליטי של ההוויה הישראלית. תופעה זו זכתה להתייחסות כשלעצמה, אמנם התייחסות  שלילית, אך התייחסות שהפכה אותה לכוח אידאולוגי מוכר וידוע במישור הלאומי. נכון שבשלב ראשון מעדיפים הקונים את הסחורה שהורגלו לה. הם בוחרים במה שהתרגלו לבחור, ימין או שמאל, אין הבדל מהותי. אך כשיבוא היום, והוא כבר איננו רחוק כנראה, ויתברר שההנהגה הישנה – שוב, מימין ומשמאל – הנהגה כוזבת היא, ואיננה יודעת מה היא רוצה מלבד את השלטון עצמו – הרי האלטרנטיבה המידית שכבר מוכרת ככזו, ועמדה שם כל הזמן על המדף, והיא האופציה הטבעית והמועמדת הראשונה לבחירה – תהיה האלטרנטיבה האמונית" (שם עמוד 231).

אכן, הציבור הישראלי למד בעשורים האחרונים היכן למצוא אידיאליזם, יושר, מסירות נפש, אמונה בערכים ועוד מרכיבי איכות אנושית. כמעט מכל פינה של החברה – בצבא, בחינוך, באקדמיה, בהתיישבות בנושאי חברה ועוד – למד הישראלי הממוצע שהציבור הדתי לאומי הוא המייצג האותנטי ביותר של מכלול האידיאליזם הציוני. ההדרה ורצח האופי בודדו את הציבור הזה, אך בו בזמן גם הבליטו את ייחדו.

יתר על כן. הציבור הישראלי נוכח לדעת שנבואות הזעם של הציבור האמוני סביב נושאי הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנתקות – הוגשמו במלואם. כשהוא מחפש היום על מי ניתן לסמוך באמת – הן מבחינה אנושית-ערכית והן מבחינת ראיה ביטחונית-מדינית מפוכחת – הכתובת רשומה עבורו על הקיר: הציבור הדתי לאומי. ואת הכתובת הזו רשמו עבורו על הקיר דווקא אנשי השמאל והתקשורת ובאותיות קידוש לבנה.

אבל, במקביל, התרחש תהליך משמעותי נוסף, וגם הוא פרי של מלחמת החורמה שהכריז השמאל הישראלי על תנועת ההתנחלות: "התנגדות זו (של השמאל), דווקא בגלל הקושי שהיה כרוך בה, היטיבה בסופו של דבר עם המתנחלים. תנועת ההתנחלות מצאה בתוכה את כוחותיה שלה להתפתחות; היא החלה להסתכל על עצמה בעיניה שלה; היא החלה להתגבש מבחינה ארגונית וציבורית; היא החלה לפתח צידוק משלה למעשיה והחלה להשתחרר מבחינה מנטלית מהצורך בלגיטימציה חיצונית; היא החלה להשתחרר מבחינה תודעתית  ולפתח תודעה עצמית; היא החלה להיות מודעת לכך שמעשיה נובעים באמת ממקורות אחרים מאשר אלו של הציונות הקלאסית; הקשיים האובייקטיביים שבהם נתקלה, ובעיקר ההתנגדות הערבית, לא שברו אותה ולכן בהכרח הוסיפו לה ביטחון עצמי; היא החלה להבין את יזמתה במונחים של יזמה היסטורית עצמאית שאיננה זקוקה עוד לפטרונות ולהכשר של תנועת העבודה ההיסטורית; היא אפילו מראה סימנים ראשונים של פיתוח תודעת מנהיגות בקנה מידה לאומי והיסטורי. כל זה בתהליכי התפתחות ראשוניים. אך מי שעיניו בראשו, יכול להבין שבסופו של דבר עומדת התודעה של הציבור האמוני להפוך לתודעה אמונית כוללת, ונבואת השמאל עתידה להגשים את עצמה. באופן דיאלקטי תרמה התנגדות השמאל להתפתחותה של האידאה האמונית, לא רק בממד ההתיישבות אלא בקידומה לקראת היותה מקור לאלטרנטיבה כוללת להנהגת שיבת ציון. תודעת הציבור האמוני הולכת ומשתחררת מהאפוטרופסות של הכוחות האידאולוגיים של הציונות הישנה, מימין ומשמאל; היא מתחילה לפתח תודעה המושתתת על התפיסה הישראלית המקורית ולחתור בהכרה מלאה למעמד של כוח מוביל ומנהיג ברמה הלאומית" (שם, עמוד 230).

הלחץ הזה הוציא מאיתנו את זה; הוא אילץ אותנו להביא לידי ביטוי פוליטי את הרוח המפעמת בנו כבר שנות דור. מול השיתוק שאחז את הציונות הישנה, ביטא הציבור האמוני, רוח חדשה ורעננה, רוח היונקת מן המקורות, רוח המפיחה חיים חדשים בתהליך ההיסטורי של שיבת ציון, עתה, לראשונה, מצליח הציבור האמוני לתת לה גם ביטוי פוליטי. אכן, נזקקנו להסכמי אוסלו ולהתנתקות, להכפשות השמאל ולתקשורת, בכדי לזקוף קומה ולהעיז לומר דברים ברורים באשר לייעודו של עם ישראל בארץ ישראל. היום, כשבגרנו, ניתן כבר לדבר על ציבור אמוני הנושא בשורה אמונית מודעת והנכון מנטלית לקבל על עצמו אחריות להמשך דרכה של שיבת ציון. מעגלים ראשונים בציבור הכללי ערים לרוח זו, מזהים אותה, צמאים לה – ובוחרים בה. זהו ההסבר הן לצורך הפנימי באיחוד הכוחות הפוליטיים והן לתמיכה המפתיעה שמקבל "הבית היהודי" בחוגים שמעבר לכיפות הסרוגות.

אמנם, משהו חדש מתחיל, אבל זוהי רק תחילת הדרך. קשה לומר היום שנפתלי בנט עתיד להיות "הרצל של המהפכה האמונית" כמו שקשה להעריך ש"הבית היהודי" עתיד להיות מפא"י של העידן הבא. כשבוחנים את העניין מצד חצי הכוס שנותרה ריקה בינתיים, לא ברור עדיין עד כמה "הבית היהודי" מושרש באידיאולוגיה אמונית מגובשת ומפותחת ומודע לכל תהליכי העומק שהוא עצמו מייצג. בסופו של דבר לא מדובר רק במהפך פוליטי, אלא קודם כל במהפך היסטורי – תודעתי ואידיאולוגי – ומהפך כזה לא יכול להתחולל בלי הנהגה שיודעת היטב את משמעותו. גם נפתלי בנט, עם כל הכבוד, עדיין צריך להשתפשף, להתנסות ולהוכיח את עצמו, וגם זה לא מספיק כמובן בכדי להיכנס לנעליהם הגדולות של הרצל או בן גוריון. אבל לא אלמן ישראל. ההתפתחויות שתוארו לעיל, הן כורח המציאות, והן אמנם מתקדמות בקצב הראוי, הקצב שקבע להן ריבונו של עולם. גם אם יוביל אותן נפתלי בנט רק שלב אחד או שנים נוספים קדימה, ואז יעביר את הלפיד לידים אחרות – יצא עם ישראל נשכר.

אם כן, "הטרנד" הנוכחי של בנט, איננו אופנה חולפת. הוא מושרש בתהליכי העומק שמתחוללים בציבוריות הישראלית (ומכאן, אגב, שהפוטנציאל שלו עדיין רחוק מלמצות את עצמו). המהלך כולו לא יושלם כמובן בבחירות הקרובות ואולי גם לא באלו שאחריהן, אבל קום יקום.

לניתוח זה ישנן השלכות חשובות לעניינים פוליטיים נוספים המעסיקים היום את הציבור, כמו השאלה של השתתפותו של "הבית היהודי" בקואליציה הצפויה בראשות "הליכוד ביתנו", או בשאלה האם בכדי לקדם הנהגה אמונית לישראל עדיף לבחור בבחירות הקרובות ב"ליכוד ביתנו" או ב"בית היהודי" ועוד. אתייחס לשאלות אלה במאמרי-המשך בשבועות הקרובים.        

המפץ האמוני - פייגלין לבית היהודי

הציונות הדתית ופייגלין זקוקים זה לזה. קשה מאד לשבור כיוון במערכת הפוליטית אבל לפעמים זהו תנאי הכרחי לקידום הרעיונות. מאמר אידיאולוגי

 בס"ד

    

המהפך שהתחולל לאחרונה בתנועת "הבית היהודי", הוא בהחלט שינוי משמעותי. משהו חדש באמת קורה בציונות הדתית. התעוררותם של צעירים, התפקדותם ומעורבותם, הן כמועמדים והן כמצביעים – מפיחה רוח חדשה בתנועה. החבירה הצפויה בין "הבית היהודי" לבין "האיחוד הלאומי" תוסיף רוח גבית ותנופה נוספת למהלך.

אך אין זה רק שינוי שברוח אלא גם בתוכן. נפתלי בנט איננו עסקן מגזרי מהטיפוס הישן של המפד"ל. האוריינטציה שלו איננה מגזרית אלא לאומית ומבטו איננו מכוון לתוך המחנה אלא ממנו והחוצה – לכלל הצבור במדינה. אך טבעי שהוא מנסה לשלב מועמדים שאינם "דתיים" ברשימת התנועה לכנסת. לראשונה עומד בראש הציונות הדתית מנהיג שרואה בה בפוטנציה את המנהיגות העתידית של החברה הישראלית ומדינת ישראל.

העובדה שבנט ומתמודדים אחרים לרשימת "הבית היהודי" מדברים בצורה טבעית כל כך על הציונות הדתית כמובילה במדינה, בלי מצמוצים ובלי התנצלויות – איננה דבר מובן מאליו. מי שדיבר על כך לפני כחמש עשרה שנה, נחשב כהזוי וחרג מהקונצנזוס.

אחד האחראים לשינוי תודעה זה הוא לא אחר מאשר משה פייגלין. כשהוקמה "מנהיגות יהודית", בשנת 1996, היא שמה לה למטרה ראשונה את שינוי התודעה הזה. זו היתה מטרתו של העלון "לכתחילה" שהחל לצאת לאור באותה עת, וזו גם היתה אחת ממטרותיה של הצגת מועמדותו של משה פייגלין לראשות הליכוד – כלומר לראשות המדינה.  

פייגלין השיג את המטרה הזו של הצבת המועמדות, וגם מטרה נוספת – בניין וארגון כוח פוליטי, אבל לא הצליח להשתלב באמת ב"ליכוד". "הליכוד" לא הצליח "לעכל" אותו. "מנהיגות יהודית" נחשבת ב"ליכוד" עד היום– למרות שראשיה מתכחשים לעובדה זו – כנטע זר. איש ב"ליכוד", כולל אותם חברי כנסת שנעזרו בקולות "מנהיגות יהודית", לא מחה ברצינות או עשה דבר ממשי אחר מול פסילותיו המכוערות, החוזרות ונשנות, של משה פייגלין על ידי נתניהו.

היום, נוכח השינויים המתחוללים במערך הפוליטי בכלל וזה של הציבור האמוני בפרט, ולאור המסקנה העולה מלמעלה מעשר שנות ניסיון להשתלב בליכוד, נראה לי שעל משה פייגלין ו"מנהיגות יהודית" לחזור למקומם הטבעי ולהשתלב בכוח הפוליטי החדש שעומד לייצג את הציונות הדתית (אכנה אותו ט"ב לצורך מאמר זה, על שם האותיות הצפויות לרשימה, שעדיין אין לה שם).

ראשית, גם אם יצליח משה פייגלין להשתלב במקום ראוי ברשימת "הליכוד ביתנו" ולהיכנס לכנסת, אינני רואה אותו מוצא שם את מקומו הטבעי. גם אם נתניהו "יעשה לו טובה" וירפה ממנו, פייגלין ימשיך להיות מבחינתו מוקצה מחמת מיאוס. הוא אמנם יוכל להוסיף להתמודד בפרימריז מולו, אבל יישאר שם תמיד "הברווזון המכוער" – כעין תנועת מחאה פנימית. קשה להתפתח בתנאים כאלה. עשר השנים האחרונות מעידות על כך ש"הליכוד" איננו המקום הטבעי לפיתוח מנהיגות אמונית למדינה; אין שום סיבה להניח שעשר השנים הבאות תהיינה שונות.

בט"ב, לעומת זאת, יוכל פייגלין להשתלב, לפחות מבחינה אידיאולוגית, בטבעיות. כאמור לעיל, השאיפה להנהגה אמונית למדינה הפכה בציונות הדתית למובנת ומקובלת. היא פתוחה לחלוטין לרעיון. אדרבה, השתלבותו של פייגלין ברשימה, והתנהלותו כחבר כנסת, תחזק את המימד הזה בתנועה. פייגלין יוכל להדגיש בה את שני הערכים של יציאה מהמגזריות וחתירה להנהגה – והיא תברך אותו על כך.

יותר מכך. פייגלין הרבה לדבר על הליכוד כ"מגרש ההנהגה הלאומי", ולטעון שלכן רק דרך ה"ליכוד" ניתן להגיע להנהגת המדינה. תמיד חלקתי עליו בנקודה זו, ופרשתי מפעילות שוטפת ב"מנהיגות יהודית" (כבר ב-2006) על רקע הבנתי שעליה לעזוב את הליכוד. השינויים המתרחשים בפוליטיקה הישראלית של היום מייתרים את הויכוח. הדינאמיקה החדשה בה מפלגות מופיעות ממריאות ומתרסקות תוך שנים ספורות, משנה את הכללים הפוליטיים בישראל. קדימה הופיעה ב-2006 עם קרוב ל-40 מנדטים, בבחירות האחרונות קיבלה 28, והיום ספק אם היא עוברת את אחוז החסימה. הליכוד קיבל ב-2006  כ-14 מנדטים והתאושש. "העבודה" קיבלה בסקרים אחרי פרישת אהוד ברק, רק לפני כשנה וחצי (!), 4 מנדטים, והיום היא מקבלת בהם למעלה מ-20. שלא לדבר על לפיד, האב והבן, הגימלאים, הסקרים של משה כחלון והפתעות ומהפכים אחרים. משמעות הניידות הפוליטית הזו היא שבניגוד לעבר, אין יותר "מגרשי הנהגה". כל אחד, אבל ממש כל אחד, עשוי או עלול, לקום יום אחד מן האין ולקחת את כל הקופה ( בנט עצמו הוא דוגמה טובה לכך, כמו גם שלי יחימוביץ). המסקנה היא שמה שאולי היה נכון לפני עשור בפוליטיקה הישראלית כבר איננו נכון היום. אין גושים, אין תנועות מנהיגות מסורתיות, אין יותר "מגרשי הנהגה" שאין להם אלטרנטיבה. אין שום עדיפות לליכוד; הנהגת המדינה יכולה לצמוח גם מהציונות הדתית. אדרבה, אם הציונות הדתית "תרחיב ראש" זה בהחלט עשוי לקרות, ופייגלין, הפעם מתוך שורותיה, יוכל לתרום לכך רבות.

ולחשבון הפוליטי: בבחירות האחרונות, וכנראה גם באלה שלפניהן, זכה הליכוד בלפחות ארבעה מנדטים של הציבור האמוני. פייגלין אחראי לכך במידה רבה. המנדטים הללו לא פעלו את פעולתם. הם לא קידמו מנהיגות יהודית למדינה – ביבי לא ספר אותם כשהתעמר בפייגלין; הם לא מנעו את הקפאת הבניה ביהודה והשומרון ולא את הרס גבעת האולפנה ומגרון; לא היה בכוחם לגרום לממשלה לקבל את דו"ח לוי ולא למנוע מנתניהו לאמץ – לפחות הצהרתית – את פתרון המדינה הפלשתינאית.

השתלבותו של פייגלין בכוח החדש של הציונות הדתית תחזיר בין 2 ל-4 מן המנדטים המבוזבזים הללו, אבל הפעם המשמעות שלהם כפולה: אחת המטרות של הברית בין "הליכוד" ל"ישראל ביתנו" היא שבבסיס הקואליציה הבאה, בהנחה שנתניהו יקים אותה, לא תהיינה המפלגות החרדיות (בין היתר בגלל שאלת גיוס החרדים). הן אולי תיקחנה חלק בקואליציה, אבל היא לא תהיה תלויה בהן. ועכשיו "ממה נפשך": או שנתניהו יבסס את הקואליציה על לפיד ו/או שלי יחימוביץ – ואז לארבעת המנדטים האמוניים בליכוד לא תהייה שום משמעות. או שהוא ייבנה קואליציה עם הציונות הדתית (ט"ב), ואז לארבעת המנדטים הללו תהייה משמעות אדירה, בתנאי שהם לא יהיו בכיס של "הליכוד", אלא יאיימו עליו מבחוץ.

חבירתו של פייגלין לט"ב מסוגלת לתת לה תנופה נוספת אחרי המהפך של בנט ואחרי ההליכה המשותפת הצפויה עם "האיחוד הלאומי". לא מדובר רק בתוספת של כ-2 עד 4 מנדטים שישיב פייגלין מן "הליכוד" אלא גם במומנטום הפוליטי שייווצר ושיוכל לסחוף מנדטים נוספים, מהציבור הכללי.

בתנאים מתאימים יוכל הכוח הפוליטי הזה להיות בסיס אמיתי ואותנטי – הן פוליטית והן אידיאולוגית – לבניין אלטרנטיבה אמונית להנהגת המדינה.

הציונות הדתית זקוקה מאד לפייגלין ול"מנהיגות יהודית". לדעתי גם פייגלין – או לפחות הרעיון של קידום מנהיגות יהודית למדינה – זקוק מאד לציונות הדתית. פוליטיקה איננה אלא כלי להגשמת אידיאות. העקרונות האידיאולוגיים מקודשים אבל לא הטקטיקה הפוליטית. סודה של הפוליטיקה היא יכולת התמרון בהתאם למצבים המשתנים. קשה מאד לשבור כיוון במערכת הפוליטית אבל לפעמים זהו תנאי הכרחי לקידום הרעיונות.