המפץ האמוני - פייגלין לבית היהודי

הציונות הדתית ופייגלין זקוקים זה לזה. קשה מאד לשבור כיוון במערכת הפוליטית אבל לפעמים זהו תנאי הכרחי לקידום הרעיונות. מאמר אידיאולוגי

 בס"ד

    

המהפך שהתחולל לאחרונה בתנועת "הבית היהודי", הוא בהחלט שינוי משמעותי. משהו חדש באמת קורה בציונות הדתית. התעוררותם של צעירים, התפקדותם ומעורבותם, הן כמועמדים והן כמצביעים – מפיחה רוח חדשה בתנועה. החבירה הצפויה בין "הבית היהודי" לבין "האיחוד הלאומי" תוסיף רוח גבית ותנופה נוספת למהלך.

אך אין זה רק שינוי שברוח אלא גם בתוכן. נפתלי בנט איננו עסקן מגזרי מהטיפוס הישן של המפד"ל. האוריינטציה שלו איננה מגזרית אלא לאומית ומבטו איננו מכוון לתוך המחנה אלא ממנו והחוצה – לכלל הצבור במדינה. אך טבעי שהוא מנסה לשלב מועמדים שאינם "דתיים" ברשימת התנועה לכנסת. לראשונה עומד בראש הציונות הדתית מנהיג שרואה בה בפוטנציה את המנהיגות העתידית של החברה הישראלית ומדינת ישראל.

העובדה שבנט ומתמודדים אחרים לרשימת "הבית היהודי" מדברים בצורה טבעית כל כך על הציונות הדתית כמובילה במדינה, בלי מצמוצים ובלי התנצלויות – איננה דבר מובן מאליו. מי שדיבר על כך לפני כחמש עשרה שנה, נחשב כהזוי וחרג מהקונצנזוס.

אחד האחראים לשינוי תודעה זה הוא לא אחר מאשר משה פייגלין. כשהוקמה "מנהיגות יהודית", בשנת 1996, היא שמה לה למטרה ראשונה את שינוי התודעה הזה. זו היתה מטרתו של העלון "לכתחילה" שהחל לצאת לאור באותה עת, וזו גם היתה אחת ממטרותיה של הצגת מועמדותו של משה פייגלין לראשות הליכוד – כלומר לראשות המדינה.  

פייגלין השיג את המטרה הזו של הצבת המועמדות, וגם מטרה נוספת – בניין וארגון כוח פוליטי, אבל לא הצליח להשתלב באמת ב"ליכוד". "הליכוד" לא הצליח "לעכל" אותו. "מנהיגות יהודית" נחשבת ב"ליכוד" עד היום– למרות שראשיה מתכחשים לעובדה זו – כנטע זר. איש ב"ליכוד", כולל אותם חברי כנסת שנעזרו בקולות "מנהיגות יהודית", לא מחה ברצינות או עשה דבר ממשי אחר מול פסילותיו המכוערות, החוזרות ונשנות, של משה פייגלין על ידי נתניהו.

היום, נוכח השינויים המתחוללים במערך הפוליטי בכלל וזה של הציבור האמוני בפרט, ולאור המסקנה העולה מלמעלה מעשר שנות ניסיון להשתלב בליכוד, נראה לי שעל משה פייגלין ו"מנהיגות יהודית" לחזור למקומם הטבעי ולהשתלב בכוח הפוליטי החדש שעומד לייצג את הציונות הדתית (אכנה אותו ט"ב לצורך מאמר זה, על שם האותיות הצפויות לרשימה, שעדיין אין לה שם).

ראשית, גם אם יצליח משה פייגלין להשתלב במקום ראוי ברשימת "הליכוד ביתנו" ולהיכנס לכנסת, אינני רואה אותו מוצא שם את מקומו הטבעי. גם אם נתניהו "יעשה לו טובה" וירפה ממנו, פייגלין ימשיך להיות מבחינתו מוקצה מחמת מיאוס. הוא אמנם יוכל להוסיף להתמודד בפרימריז מולו, אבל יישאר שם תמיד "הברווזון המכוער" – כעין תנועת מחאה פנימית. קשה להתפתח בתנאים כאלה. עשר השנים האחרונות מעידות על כך ש"הליכוד" איננו המקום הטבעי לפיתוח מנהיגות אמונית למדינה; אין שום סיבה להניח שעשר השנים הבאות תהיינה שונות.

בט"ב, לעומת זאת, יוכל פייגלין להשתלב, לפחות מבחינה אידיאולוגית, בטבעיות. כאמור לעיל, השאיפה להנהגה אמונית למדינה הפכה בציונות הדתית למובנת ומקובלת. היא פתוחה לחלוטין לרעיון. אדרבה, השתלבותו של פייגלין ברשימה, והתנהלותו כחבר כנסת, תחזק את המימד הזה בתנועה. פייגלין יוכל להדגיש בה את שני הערכים של יציאה מהמגזריות וחתירה להנהגה – והיא תברך אותו על כך.

יותר מכך. פייגלין הרבה לדבר על הליכוד כ"מגרש ההנהגה הלאומי", ולטעון שלכן רק דרך ה"ליכוד" ניתן להגיע להנהגת המדינה. תמיד חלקתי עליו בנקודה זו, ופרשתי מפעילות שוטפת ב"מנהיגות יהודית" (כבר ב-2006) על רקע הבנתי שעליה לעזוב את הליכוד. השינויים המתרחשים בפוליטיקה הישראלית של היום מייתרים את הויכוח. הדינאמיקה החדשה בה מפלגות מופיעות ממריאות ומתרסקות תוך שנים ספורות, משנה את הכללים הפוליטיים בישראל. קדימה הופיעה ב-2006 עם קרוב ל-40 מנדטים, בבחירות האחרונות קיבלה 28, והיום ספק אם היא עוברת את אחוז החסימה. הליכוד קיבל ב-2006  כ-14 מנדטים והתאושש. "העבודה" קיבלה בסקרים אחרי פרישת אהוד ברק, רק לפני כשנה וחצי (!), 4 מנדטים, והיום היא מקבלת בהם למעלה מ-20. שלא לדבר על לפיד, האב והבן, הגימלאים, הסקרים של משה כחלון והפתעות ומהפכים אחרים. משמעות הניידות הפוליטית הזו היא שבניגוד לעבר, אין יותר "מגרשי הנהגה". כל אחד, אבל ממש כל אחד, עשוי או עלול, לקום יום אחד מן האין ולקחת את כל הקופה ( בנט עצמו הוא דוגמה טובה לכך, כמו גם שלי יחימוביץ). המסקנה היא שמה שאולי היה נכון לפני עשור בפוליטיקה הישראלית כבר איננו נכון היום. אין גושים, אין תנועות מנהיגות מסורתיות, אין יותר "מגרשי הנהגה" שאין להם אלטרנטיבה. אין שום עדיפות לליכוד; הנהגת המדינה יכולה לצמוח גם מהציונות הדתית. אדרבה, אם הציונות הדתית "תרחיב ראש" זה בהחלט עשוי לקרות, ופייגלין, הפעם מתוך שורותיה, יוכל לתרום לכך רבות.

ולחשבון הפוליטי: בבחירות האחרונות, וכנראה גם באלה שלפניהן, זכה הליכוד בלפחות ארבעה מנדטים של הציבור האמוני. פייגלין אחראי לכך במידה רבה. המנדטים הללו לא פעלו את פעולתם. הם לא קידמו מנהיגות יהודית למדינה – ביבי לא ספר אותם כשהתעמר בפייגלין; הם לא מנעו את הקפאת הבניה ביהודה והשומרון ולא את הרס גבעת האולפנה ומגרון; לא היה בכוחם לגרום לממשלה לקבל את דו"ח לוי ולא למנוע מנתניהו לאמץ – לפחות הצהרתית – את פתרון המדינה הפלשתינאית.

השתלבותו של פייגלין בכוח החדש של הציונות הדתית תחזיר בין 2 ל-4 מן המנדטים המבוזבזים הללו, אבל הפעם המשמעות שלהם כפולה: אחת המטרות של הברית בין "הליכוד" ל"ישראל ביתנו" היא שבבסיס הקואליציה הבאה, בהנחה שנתניהו יקים אותה, לא תהיינה המפלגות החרדיות (בין היתר בגלל שאלת גיוס החרדים). הן אולי תיקחנה חלק בקואליציה, אבל היא לא תהיה תלויה בהן. ועכשיו "ממה נפשך": או שנתניהו יבסס את הקואליציה על לפיד ו/או שלי יחימוביץ – ואז לארבעת המנדטים האמוניים בליכוד לא תהייה שום משמעות. או שהוא ייבנה קואליציה עם הציונות הדתית (ט"ב), ואז לארבעת המנדטים הללו תהייה משמעות אדירה, בתנאי שהם לא יהיו בכיס של "הליכוד", אלא יאיימו עליו מבחוץ.

חבירתו של פייגלין לט"ב מסוגלת לתת לה תנופה נוספת אחרי המהפך של בנט ואחרי ההליכה המשותפת הצפויה עם "האיחוד הלאומי". לא מדובר רק בתוספת של כ-2 עד 4 מנדטים שישיב פייגלין מן "הליכוד" אלא גם במומנטום הפוליטי שייווצר ושיוכל לסחוף מנדטים נוספים, מהציבור הכללי.

בתנאים מתאימים יוכל הכוח הפוליטי הזה להיות בסיס אמיתי ואותנטי – הן פוליטית והן אידיאולוגית – לבניין אלטרנטיבה אמונית להנהגת המדינה.

הציונות הדתית זקוקה מאד לפייגלין ול"מנהיגות יהודית". לדעתי גם פייגלין – או לפחות הרעיון של קידום מנהיגות יהודית למדינה – זקוק מאד לציונות הדתית. פוליטיקה איננה אלא כלי להגשמת אידיאות. העקרונות האידיאולוגיים מקודשים אבל לא הטקטיקה הפוליטית. סודה של הפוליטיקה היא יכולת התמרון בהתאם למצבים המשתנים. קשה מאד לשבור כיוון במערכת הפוליטית אבל לפעמים זהו תנאי הכרחי לקידום הרעיונות.