אפלטון, המוזיקה והמהפכה

מי שהבין את מלוא הפוטנציאל המהפכני של המוזיקה היה דווקא אפלטון. הוא לא היה מאפשר ל"טרנד" של המוזיקה היהודית לחדור לגל"צ 

בס"ד

הטרנד של המוזיקה היהודית הולך ותופס תאוצה. עוד ועוד אמנים, דתיים וחילונים, מצטרפים לגל החדש. הלחן הנפלא של עובדיה חממה ל"אנא בכוח" היה דוגמה מובהקת לתופעה.

לכאורה כל העניין נראה תמים. מן פולקלור שכזה. "שומרי החומות" של ההגמוניה, שיודעים היטב כיצד לסמן ולתקוף כל ניצן שעלול לסכן אותה – ההתנחלות, התשובה, תנועת ש"ס וכדומה – אינם חוששים ממוזיקה. להפך – גם הם נהנים.

אבל המוזיקה אינה ניטרלית ואינה תמימה כלל. מי שהבין את מלוא הפוטנציאל המהפכני של טרנד מוזיקלי היה אפלטון. את "השומרים" של המדינה שהגה, הוא מזהיר נמרצות:

"יש להיזהר מהנהגת מין חדש של מוזיקה, באשר יש בכך משום סכנה לכל. כי בשום מקום לא ישונו דרכי המוזיקה בלי שישתנו החשובים שבחוקי המדינה.... כאן חייבים השומרים לבנות את מצודתם: במוזיקה. .... בלי משים מתגנבת מצד זה בנקל העבריינות. .... כאילו אין עבריינות זו אלא משחק, ואיננה עושה שום דבר רע. שכן .... איננה עושה אלא זאת: מעט מעט היא מוצאת לה אחיזה, וחודרת בחשאי, זעיר שם זעיר שם, לתוך הנימוסין והעיסוקים; מכאן תעבור, בזרם גדול יותר, לתוך משא ומתן שבין אדם לחברו, ומתוך משא ומתן זה הריהי תוקפת את חוקי המדינות ומשטריהן בחוצפה יתרה .... עד שתהפוך בסופו של דבר את כל סדרי הפרט והכלל" (המדינה, ספר ד' עמ' 424-425).

דווקא בשל תמימותה לכאורה, בכוחה של המוזיקה היהודית לפצח את מנגנוני ההגנה שיצרו "שומרי החומות" על מנת לחסום את הופעתה המתבקשת של הזהות היהודית. המוזיקה מדברת אל הנשמה ומעוררת אותה, ושום מכבסת מלים של התקינות הפוליטית לא תוכל לה.

מובן שהמוזיקה אינה הסיבה לשינויים התרבותיים, שנובעים תמיד מרובד עמוק יותר, אבל כשמגיע זמנם להתחולל היא מהווה כלי מצוין להתגברות על כל המנגנונים שאמורים לחסום את השינויים.

מי שאהב את "אנא בכוח" – ומי לא בעצם – כבר לא יוכל להתכחש לזהותו היהודית. ומכאן ועד מהפכה תרבותית, ובהמשך פוליטית – כפי שכתב אפלטון – הדרך כבר לא ארוכה.

******

התרבות "הישראלית"

הטרנד של המוזיקה היהודית הוא רק תחילתו של תהליך. ההמשך עתיד להתחולל בכל תחומי האומנות והתרבות בישראל. אבל אי אפשר להבין את מצבה הנוכחי של התרבות "הישראלית" – בניגוד לישראלית במובן המקורי של המושג – ואת עתידה, בלי להבין את הרקע שלה בתהליכים התודעתיים האוניברסליים, ולצורך כך יש לחזור למאה ה-17 באירופה ולתנועת "הנאורות".

"הנאורות" היתה תנועה תודעתית כוללת שדגלה בשחרור האנושות מכבלי הדת והאמונה בכלל ומשליטת הממסד הדתי בחיים בפרט. היא העמידה את הרציונאליות במקום האמונה כבסיס לתודעה האנושית, ואת האדם במקום האל כמרכז הווייתה. כאן נמצאת תחילת הופעתו של העידן המודרני – שורשיו אולי קדומים יותר – על כל תופעותיו האופייניות: מדע, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, ערכים, תרבות וכדומה. גם התרבות במובן הצר יותר של המושג, האומנויות – ספרות, שירה, ציור, מוזיקה, תיאטרון וכדומה – הביאה לידי ביטוי את הרוח החדשה של הנאורות ועוצבה, בעיקר מבחינת תכניה, על פי רוח זו.

לית מאן דפליג – אם נניח כרגע לחוגים שוליים – שתנועה זו, שממנה התפתח העידן המודרני, הביאה ברכה עצומה לאנושות. הכפירה שאפיינה את הנאורות היתה תנאי לשחרור האדם מאמונה מנוונת ומנוולת ופיתוח תודעתו והכרתו העצמית. התפתחות האומנויות היתה חלק מהמהפכה הזו. התודעה המודרנית שנוצרה במהלך זה באה לידי ביטוי גם בעם ישראל, והיא שאפשרה, בין היתר, את הציונות, חזרת ישראל לארצו, הקמת המדינה וגם – את הופעתה של האומנות "הישראלית".

כפירה לשמה

אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם, הפכה זה מכבר לנכסי צאן ברזל של האנושות והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו. הסימן המובהק לסיומה של התקופה הוא בכך שהביקורת על המודרניזם והפרכתו, אינן באות מחוגי נפגעיו – הדת ומיצגיה, האמונה וכדומה – אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת במשך כ-250 שנה של המודרניזם בתודעה האנושית, שבאה לידי ביטוי בביטחון מוחלט באדם כשלעצמו, באמת, במדע, בהומניזם ובראציונליות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.

הפוסט-מודרניזם של היום, בעולם בכלל, בישראל בפרט, ובתרבות ובאמנות "הישראליות" בפרטי פרטות, הוא תופעה של ריאקציה – הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו.

סגירת המעגל – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. כאמור, כל תופעה אנושית ממצה את עצמה. הכפירה שבזמנה שימשה לצורך העלתם של ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות משאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים – והיא היא המאפיינת את הפוסט-מודרניזם בכלל ואת הופעותיו "הישראליות" בפרט: הפוסט-ציונות ולעניינו האומנות "הישראלית".

"הכפירה אין לה אידיאל אמיתי, 'אל אחר איסתריס ולא עבד פירין', הייאוש והתוהו אינם נותנים מאומה" (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ח). לכפירה כשלעצמה אין תוכן עצמי ולכן היא לא מולידה ואין לה פירות. כל כולה כשלעצמה, בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית, הפורנוגרפיה, החולניות ושאר כל מאפייניה של הכפירה – שהם סימן ההיכר לאומנות בתרבות האנושית בת זמננו בכלל ובזו "הישראלית" העכשווית בפרט. היא עדיין מתהדרת בתג של "הנאורות", אבל היא מייצגת מובהקת של החושך.

אסור שמכבסת המילים הפוסט-מודרנית תבלבל אותנו. אין אנו טועים בתחושתנו הכללית האמורה באשר לאומנות העכשווית. זה לא שאנחנו לא מעודכנים, פרימיטיביים או לא מבינים משהו. הטומאה מעידה על עצמה. "נשמות מרגישות מכירות בחכמת הפרצוף של המבטאים והסגנון את טומאת הרעיון שבסופרים רבים, שלא תכסה אותה כל מליצה מוסרית, כל הלבשה שירית...רוח טומאה זה ככל רוח טומאה בכלל עבור יעבור, יבטל מן העולם וכליל יחלוף והספרות תתקדש" (הרב קוק, שם, עמ' פב).

זה כבר מתחיל

את הנחמה שמבשר לנו הרב קוק לפיה "הספרות תתקדש, וגם הסופרים יתקדשו" (שם), ניתן היום כבר לראות עין בעין. הטרנד של המוזיקה היהודית הוא תחילתו של התהליך. לאחר כל ההתפתחות המוזיקלית האדירה, הן בעולם המודרני והן בישראל, התברר פתאום שנעלמו התכנים האמיתיים, הגבוהים, העדינים, הרוחניים. משהתרוקנה המוסיקה מכל אלה וחשה מחנק וייאוש היא שבה ומוצאת תכנים אלה ביהדות.

הנטיה לחזור ולחפש ביהדות ובישראליות – והפעם בלי מרכאות – את התוכן האבוד היכול למלא את המוזיקה במשמעות, היא תופעה אמיתית, משמעותית ואותנטית. היא כזו לא רק למרות שיש לה גם צדדים אחרים – מסחריים, אופנתיים וכדומה – אלא דווקא בשל כך. צדדים אלה מגלים שהתופעה איננה רק אידיאלית אלה גם נעוצה עמוק עמוק במציאות ובצרכיה. העובדה שהחזרה הזו של האומנות למקורות מתחילה דווקא במוזיקה היא הכרחית, אופיינית ומתבקשת. המוזיקה היא המופשטת ביותר, ולכן מאפשרת להיכנס לתהליך בלי מילים ובלי להודות בו, באופן של "ליבא לפומה לא גליא" – דברים שהאדם אינו מעז להודות בהם אפילו לעצמו.

אבל הטרנד במוזיקה הוא רק ההתחלה. בעשור הקרוב נראה תהליכים דומים גם בתיאטרון, בקולנוע, בספרות, באומנות הפלסטית ובכל שאר ענפי האומנויות. כולן חנוקות מן הייאוש ובחילת החיים, וכולן מחפשות מוצא. בניגוד לתרבות הכללית, לזו "הישראלית" יש מוצא כזה. וכך, בישראל – בניגוד לעולם התרבות הכללי – לא יאבדו כל היתרונות ההם של הנאורות והעידן המודרני, אלא דווקא יתבררו, יעלו ויתקדשו. כדאי להתבונן היטב מסביב – זה כבר מתחיל.

(מאמר זה מורכב למעשה משני מאמרים שפרסמתי בעבר. עד לכוכביות – מדובר במאמר פותח של עיתון "נקודה" מס' 325, מחדש מרחשוון, תש"ע (אוקטובר 2009). מהכוכביות והלאה זהו מאמר שפורסם בעיתון "מקור ראשון" במוסף "עמדה", בחודש טבת תשע"א (דצמבר 2010). מאז הדברים נעשו, כך נראה לי, רק יותר רלוונטיים ואקטואליים).

  

.