לא לפחד כלל

בתי המדרש החילוניים אינם איום אלא סיכוי; סוף סוף מבקשים יהודים ללמוד תורה מתוך תביעה פנימית אותנטית, בלי כפיה ובלי פיקוח חיצוני; וכי יכולנו לקוות ליותר מזה

בס"ד

לפני כשנתיים בקשה הישיבה החילונית התל אביבית, מיסודו של ארגון "בינה", להצטרף לאיגוד ישיבות ההסדר אך נדחתה בשתי ידיים. נזכרתי בדבר לאור הצעתה של ח"כ רות קלדרון שהמדינה תתקצב גם את בתי המדרש החילוניים. היה לי חבל לשמוע אז על הדחייה והיום יהיה לי חבל אם "הבית היהודי" לא ירים את הכפפה ויקדם את יוזמתה של ח"כ קלדרון.

חבל, משום שאם יש סיכוי לקונצנזוס בין הציבור הדתי לאומי לבין זה החילוני, הרי הוא על כך שהתורה איננה שייכת רק לדתיים. ערן ברוך, מנהל ארגון "בינה", אמר אז שהדחייה הוסברה בכך שהלימודים בישיבה אינם ברוח ישראל סבא. אין לי ספק שכך הוא הדבר, אבל מה בכך. סוף סוף מבקשים יהודים ללמוד תורה מתוך תביעה פנימית אותנטית, בלי כפיה ובלי פיקוח חיצוני; וכי יכולנו לקוות ליותר מזה.

הסיבה שאינני חושש מתופעת בתי המדרש החילוניים, אלא להיפך, מלא תקווה וציפייה, היא שאני עצמי זכיתי לפגוש את תורת ישראל לראשונה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה. הרבה יראת שמים לא היתה שם; גם לא רוחו של ישראל סבא. אבל זו היתה רק ההתחלה וממנה המשכתי לשאול, לברר ולהתעמק, עד שהגעתי "לתורה הלגיטימית". חזקה על כל יהודי, ובמיוחד באווירה העכשווית, שהמפגש החופשי עם התורה יגרום לו לתהליך רוחני של חיפוש ובירור אמיתי. ואם תורת ישראל אמת היא, ואכן אמת היא, חזקה על כל יהודי שלומד אותה שיגיע לאמת.

אבל לא מדובר על כך שהוא יגיע דווקא לאמת שלי; אפילו לא לזו של איגוד ישיבות ההסדר. ל"ישראל סבא" יש אמנם זקן ארוך, אבל בואו נודה על האמת – בלי מקל הוא די מתקשה לעמוד על רגליו, לא כל שכן להתקדם. משמעותה של תחיית האומה בארץ ישראל היא גם תחייתה של התורה, ותורת ישראל אכן זקוקה לניעור רציני. הלימוד החילוני, בתנאי שהוא נעשה מתוך חיפוש אמיתי ולא מתוך מגמה לנגח, רק יכול להועיל ל"ישראל סבא". הוא יכול להחזיר לו את נעוריו, את ימיו כקדם, ועוד להפריח אותו כהנה וכהנה, כפי שאמנם לימד אותנו הרב קוק באשר לדורות התחייה. מי שמאמין בתורה ומי שמאמין ביהודי – בכל יהודי – לא צריך לפחד כלל. תלמידי הישיבה החילונית ובתי המדרש החילוניים יתעמקו בתורה, בדרכם, ומניסיוני האישי אני יודע שהם לא יעצרו בדרך. הם יגיעו לאמת. זו לא תהיה כאמור בדיוק האמת שלי, אבל זו תהיה אמת אותנטית, לא מזויפת. 70 פנים לתורה. מהמפגש של האמת שלי, שלהם, של איגוד ישיבות ההסדר, ושל כל שאר היהודים העוסקים בתורה – אז כבר לא יהיה צורך לחלקם לדתיים וחילוניים – תתלבן ותתברך התורה. הדמיונות, החולשות והפחדים – משני הצדדים – יתבררו, ואנו נזכה לתחיית התורה בתרבות הבית השלישי.

יתר על כן: השיח הציבורי של עשרות השנים האחרונות בשאלות דתיים-חילונים, מדע ואמונה, דת ומדינה וכדומה, הוא על מקומה של תורת ישראל במסגרת הזהות הליברלית-חילונית של החברה הישראלית. זהו המגרש עליו התנהל השיח. משמעותם של בתי המדרש החילוניים היא – בסופו של דבר – שהויכוח הציבורי יישאר על כנו, אבל הוא ייערך על מגרש אחר – תורת ישראל והזהות היהודית. מעתה השאלה לא תהיה האם ערכי היהדות עומדים בקריטריונים הליברליים, אלא האם הערכים הליברליים עומדים בקריטריונים של תורת ישראל. זהו הבדל קטן אבל מהפכני.

הצצה קצרה בדף הפייסבוק של ערן ברוך, הספיקה לי בכדי להיווכח שאני חלוק עליו בהרבה דברים; אבל מה בכך?! המחלוקות הללו, לשם שמיים, הם התנאי ההכרחי למהפכה האמונית – ביסוס ההוויה הישראלית על הזהות היהודית.

באותה הצצה, אגב, למדתי גם שנפתלי בנט ביקר ב"בינה" ושהוא וערן ברוך "הסכימו לא להסכים ולהמשיך לדבר". כנראה שבאמת משהו חדש מתחיל. 

אובמה כתום

צריך לקוות שמישהו יתעורר משום מקום, ובמקום שאין אנשים יקום ויהיה לאיש, ופשוט ירים את המנדטים שמוטלים כרגע על הרצפה כאבן שאין לה הופכין

בס"ד                                                                                                                                 נכתב ב-17.6.2008 

(טוב. חברות וחברים. זה לא מאמר אקטואלי. סתם בשביל הכיף. מאמר קצר. מצאתי 

אותו ב"מקרה" בארכיון. "עמוד פותח" (מאמר מערכת) של עיתון "נקודה",

גיליון 312, סיון תשס"ח (יוני 2008), כשהחלה ההתארגנות לבחירות 2009.

אובמה עדיין לא היה אז נשיא, אבל כבר הופיע מן האין. 

אם זה מזכיר לכם את נפתלי בנט, לא בטוח שזה במקרה.

לא שיניתי מילה)

המצב הפוליטי של הציבור הכתום נראה לכאורה מסובך, אבל למעשה הוא פשוט להדהים. כרגיל, אנשים נוטים לחפש את האבדה מתחת לפנס. מספרים לנו שדרושה אחדות, אבל האיחוד הלאומי הוא קובץ די מגובש של רוב הכוחות הפוליטיים הכתומים, ואחדות פורמלית לא תעלה ולא תוריד.

מה שציבור הכתום צמא לו הוא כריזמה, מנהיגות, ובעיקר בשורה. העובדה שהסקרים האחרונים מלמדים שהאיחוד הלאומי יורד לארבעה עד חמישה מנדטים אינה מפתיעה. הציבור מאס בו, בדיוק כמו שמאס במועצת יש"ע, ושום תיקונים טכניים, פורמליים או קוסמטיים לא יעזרו כאן. נכון שבשני המקרים מדובר בסך הכל באנשים טובים, אבל גם זה לא יעזור.

המנדטים החסרים - ארבעה או חמישה, עם פוטנציאל ליותר מזה - מחפשים השראה ושאר רוח. כרגע כל מה שהאיחוד הלאומי משדר הוא ההפך הגמור מכך. בינתיים יושבים להם המנדטים האבודים הללו בבית ומחפשים ביטוי פוליטי - ואין.

זו בדיוק הסיטואציה שאפשרה לברק אובמה לכבוש את ראשות המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. מול הממסד המשומן, המשעמם, והלוקח-את-עצמו-כמובן-מאליו של מפלגתו, ידע אובמה להציע כריזמה ושאר רוח. כך בדיוק עשה בזמנו גם חיים רמון לממסד ההסתדרותי, שלא הסכין לקרוא את המפה ולהבין שזמנו עבר.

אנשי האיחוד הלאומי לא יעזבו את כיסאותיהם בהתנדבות. הם בטוחים - ממש כמו מועצת יש"ע - שאי אפשר בלעדיהם. הם אפילו לא יוכלו לבוא בטענות אם מישהו יתעורר ויקים בית פוליטי למנדטים האבודים. זה לא יבוא על חשבונם. להפך. התחרות, המאבק הפוליטי, וההתעוררות שייווצרו בין שני הגורמים, יועילו לשניהם ויביאו בסך הכל יותר מנדטים. כך קרה בעולם החרדי בסוף שנות השמונים. יהדות התורה ודגל התורה נאבקו ביניהן על הקול החרדי, ושתיהן יצאו נשכרות.

אבל כדי שמהלך כזה יצא אל הפועל דרושים מנהיגות, תעוזה, שאר רוח ובשורה, ואלה דברים שקשה למצוא כרגע במחננו. צריך לקוות שמישהו יתעורר משום מקום, ובמקום שאין אנשים יקום ויהיה לאיש, ופשוט ירים את המנדטים שמוטלים כרגע על הרצפה כאבן שאין לה הופכין. עד אז, אם וכאשר, כדאי שלפחות נבין את הבעיה ונפסיק להתרוצץ עם עצומות של אחדות.

מוטי קרפל