בלי ממלכתיות אין ממלכה

 בס"ד

מכתבי הסרבנות אלה הם המשך ישיר להתכחשותם של בני הדור השני והשלישי של האבות המייסדים לערכים שעיצבו את המהפכה הציונית

כ"ז בניסן, תשפ"ה (25.4.25)

את חטאי אני מזכיר היום. לפני למעלה משלושים שנה, בימי הסכמי אוסלו, הייתי סרבן גיוס למילואים. כשלוש-ארבע פעמים התייצבתי והצהרתי שאני מסרב ליטול חלק בשירות צבאי שתכליתו אז הייתה להבטיח את יישום הסכמי אוסלו. על הסירובים האלה נשפטתי כמה פעמים למאסר צבאי בכלא קצינים.

בשנים שאח"כ הבנתי שטעיתי. מתוך העמקה בתורתו של הרב צבי יהודה קוק הבנתי שהערך של "ממלכתיות", הוא לא רק קדש אלא ממש קדש הקודשים. שהחידוש הגדול של שיבת ציון איננו עצם חזרתו הפיזית של עם ישראל לארצו אלא חידוש הממלכתיות הישראלית – תקומתה של מדינת ישראל. אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם.

הערך של הממלכתיות זוכה אצלנו להרבה זלזול; הוא מיוחס לבינוניות, פשרנות, בורגניות דתית או לחילופין לדוסיות חרד"לית. אבל יחס זה הוא פרי שטחיות תורנית. אכן, אין סוף קלקולים, חסרונות ומגרעות ישנן בתפקוד של מדינת ישראל ומערכותיה השונות והמגוונות. בצה"ל, בפוליטיקה, במערכת המשפט והיכן בעצם לא. אבל כל זה אינו מוריד כהוא זה מערכה של המדינה כשלעצמה. את כל הקלקולים האלה נוכל לתקן בעתיד, אבל את המדינה לא נוכל להקים שוב. כל פגיעה בעצם סמכותה של מדינת ישראל – ותהיה מוצדקת כאשר תהיה – הורסת את הממלכתיות הישראלית המתחדשת ומפרקת אותה מבפנים.

את ערך הממלכתיות לא חידש הרב צבי יהודה אלא בן גוריון. הוא הבין עד כמה עם שחוזר משבעים גלויות, מדבר בשבעים שפות ונאמן לשבעים אידאולוגיות שונות, מועד לפורענות. הוא הבין שבלי להפוך את הערך של הממלכתיות לכזה שעומד מעל הערכים הפרטיים, המגזריים, האידיאולוגיים, הפוליטיים וכדומה – לא תיכון מלכותנו. לכן הוא פירק את הפלמ"ח ואת המחתרות.

את הערך הזה, כמו הרבה ערכים שיצרה הציונות ואפשרו את הגשמתה, ברר הרב קוק, אמץ, קדש ונתן לו תוקף של תורת ישראל. בכך הוא הפך אותו לערך מוחלט שאינו נתון לשינויי הערכים התדיר המאפיין את ההיסטוריה של שאר התרבויות האנושיות.

כך חזרו אותם ערכים של הציונות שמקורם היה במסורת התורה להיות חלק ממנה. במקביל לכך, וייתכן אף שמשום כך, הלכה התודעה הציונית עצמה וזנחה את האידיאלים שלה וערכיה: את הלאומיות, את הצבאיות והביטחון, את העברית, את ארץ ישראל, את שחרורה, את ההתיישבות בה ועוד.

עד לאחרונה נותרו עדיין צאצאיהם האידאולוגיים של  מייסדי המדינה מחויבים לערך הממלכתיות. עכשיו, ובמיוחד עם מכתבי הטייסים והלוחמים האחרונים, הגיע גם זמנו של ערך הממלכתיות הציוני להינטש על ידיהם. זו המשמעות האמתית של מכתבי סרבנות אלה. הם המשך ישיר להתכחשותם של בני הדור השני והשלישי של האבות המייסדים לערכים שעיצבו את המהפכה הציונית. אין הבדל עקרוני אם אלו הצהרות סרבנות ממש, הפסקת התנדבות, או מחאה מתחכמת בשם חיילי מילואים – כולם מתכחשים לעקרון הממלכתיות.

התהליך הזה של התכחשות הבנים לערכים של אבותיהם לא צריך להפתיע; אין תהליך טבעי ממנו. כל מערכת ערכים שנהגתה ועוצבה על ידי האדם ומקבלת ממנו את תוקפה – עתידה להינטש דור או שניים מאוחר יותר. אם כל תוקפה הוא מהאדם ומשרירות לבו והגיונו, אם אין בה יסוד-שמעבר שמקנה לה תוקף מוסרי מוחלט ואחיזה בנצח – אין לה שום סיכוי להמשיך להיות מחייבת, לא לנצח ואפילו לא למאה שנה. כשמתחלפות הנסיבות, אופנות המחשבה והעדיפויות המוסריות – ערכים אלה הופכים ללא רלוונטיים. לא מפתיע שגם האידיאולוגיה הציונות החילונית, באשר הייתה חילונית, ננטשה.

אבל הקב"ה הקדים רפואה למכה שהייתה ידועה לחכמי ישראל מראש. בעקבות הברור שעשה הרב קוק לערכי הציונות, ובכללם לערך הממלכתיות – הם אומצו על ידי המסורת והפכו חלק ממנה. עכשיו הם כבר חלק מערכי הנצח הישראלים.

מכתבי הטייסים ושאר הלוחמים במילואים אינם אלא שלב נוסף בתהליך של ההקאה של הציונות את הערכים שהובילו אותה. הם יכולים לנטוש עכשיו את הממלכתיות ולהתכחש לה כיוון שיש כבר מי שנושאים אותה בישראל, מקדשים אותה ומבטיחים שתהיה חלק מנצח ישראל.

     

להבין את השסע

 

בס"ד

הציונות מרדה במסורת משום שזו לא יכלה להתחדש נוכח האפשרות וההכרח שנוצרו לחזור לארץ ישראל. המסורת שימרה את החזון של שיבת ציון והעבירה אותו מדור לדור, אבל כשהגיע זמנו היא נותרה משותקת. היה הכרח למרוד בה כדי להגשים את החזון שלה עצמה.

 

(פורסם במקור ראשון בערב חג הפסח תשפ"ה 11.4.25)

השיח אודות השסע בחברה הישראלית פופוליסטי ופוליטי ברובו. כדי לחלץ אותו מעקרותו ראוי לעמוד על שורשיו ההיסטוריים והאידאיים של השסע. ישנם שני כוחות מרכזיים שמתוך הדיאלקטיקה שביניהם מתפתחת ההיסטוריה: כוח המסורת, וכוח החידוש והמהפכה. הרב קוק מכנה אותם "רוח ההלכה ורוח הסער". שבתי בן דב קורא להם "נבואה ומסורת בגאולה". בסוציולוגיה המודרנית הם מכונים כוח ביורוקרטי וכוח כריזמטי. לכול כוח הפועל בהיסטוריה יש תפקיד שמקנה לו את חיוניותו; כשמטרתו מושגת הוא מאבד אותה.

נצח ישראל, חוט השדרה שלו, הוא המסורת, התורה. אבל למסורת יש בעיה מהותית. כשמשתנה המציאות היא אינה יכולה להתמודד איתה. דוגמה לכך היא חוסר היכולת של הרבנים נושאי המסורת להתמודד עם אתגר גיורם של העולים מרוסיה. הם אינם יכולים לגייר אותם לפי המסורת שקיבלו, שלא התמודדה מעולם עם מציאות כזו.

לכן, כשנוצר הכרח לחידוש משמעותי, הוא בא מתוך כוח המהפכה שמורד במסורת. אם המהפכה מוכיחה את עצמה, באה המסורת, מבררת אלו מערכי המהפכה באו ממנה, מעכלת, מאמצת ואף מקדשת אותם, כלומר מעניקה להם את התוקף של המסורת והתורה. כך הופכים ערכי המהפכה להיות חלק מהמסורת וחוליה חדשה נוצרת בחוט השדרה של עם ישראל.

הציונות מרדה במסורת משום שזו לא יכלה להתחדש נוכח האפשרות וההכרח שנוצרו לחזור לארץ ישראל. המסורת שימרה את החזון של שיבת ציון והעבירה אותו מדור לדור, אבל כשהגיע זמנו היא נותרה משותקת. היה הכרח למרוד בה כדי להגשים את החזון שלה עצמה.

מכיוון שהציונות התאפשרה רק מתוך מרד במסורת, היו מעורבים בה גם רעיונות זרים למסורת ואף כאלה השוללים אותה. התגובה הראשונית וההכרחית של המסורת למרידה זו הייתה התנגדות מוחלטת לאידיאולוגיה הציונית. לולא התנגדות זו, חוט השדרה של עם ישראל היה נפסק. התנגדות זו חייבה הסתגרות כדי לשמור על המסורת ולהגן עליה. כך הופיעה המסורת בלבוש חדש – החרדיות.

המהפכה הציונית הצליחה מעל ומעבר למשוער. היא קיבלה את תנופתה והאנרגיות שלה מן המסורת, אבל ככול שעבר הזמן, הניתוק ממנה, ההתכחשות וההתנגדות לה, והעירוב של רעיונות זרים, המעיטו את האנרגיות והחיוניות שלה. אחרי שלושה דורות חלק ממנה כבר הפך מאנטי דתי גם לאנטי ציוני ולאומי.

הרב קוק בישר תגובה שניה של המסורת למהפכה הציונית. לא דחיה אלא בירור. את האידאיות שהוכח ששורשיהן במסורת ומגשימות את חזונה הוא ברר אימץ וקידש. כך הפכה המהפכה הציונית לחלק מגוף המסורת עצמה. זה מובן דבריו הידועים "הישן יתחדש והחדש יתקדש". היום מתגייסים יהודים לצה"ל לא למרות שהם שומרי תורה ומצוות אלא דווקא מתוך כך. אלה הם ממשיכי דרכו של הרב קוק ובפועל רוב הציבור הסרוג.

רוב ערכי המהפכה הציונית – ארץ ישראל, התיישבות, לאומיות, צבאיות, ממלכתיות, השכלה ועוד – חזרו לשורשם בתורה, התקדשו, מהווים היום חלק מן המסורת עצמה וממנה הם יונקים את תוקפם המוסרי וחיוניותם.

הניתוח המוצע כאן יכול לשמש בסיס להבנת צדדים רבים של השסע האמור, אבל כאן נתמקד בשאלת גיוס החרדים לצה"ל. סגירת המעגל הדיאלקטי הזה הופך את החרדיות לאנכרוניסטית. אין כבר תפקיד מהותי להתנגדות החרדית לערכי מהפכה הציונית ולהסתגרות שלה מפניה. הם כבר לא מהווים איום על המסורת אלא חלק ממנה. לכן, בסופו של דבר ובהכרח היסטורי, חיוניותה של ההתנגדות החרדית לשיבת ציון תלך ותדעך, ועולם החרדי ימצא את דרכו להתחבר, תוך שמירת סגנונו וצביונו, לחוליה החדשה של המסורת.

אי אפשר לכפות על החרדים להתגייס. כשהם אומרים "נמות ולא נתגייס", הם גם אומרים "אם נתגייס – נמות", כלומר נאבד את זהותנו ונפסיק להיות מה שאנחנו. ההתנגדות החרדית לציונות תלך ותשקע לא בגלל גזירות, סנקציות ואיומים, אלא בגלל הסתירה המוסרית הפנימית שמחייבת אותה לירוק לבאר ממנה היא שותה, ומשום שהתפקיד שלה, לשמר את מסורת ישראל מול המרד הציוני, הסתיים ובהצלחה.

אי אפשר לזרז את התהליך הזה, אבל גם לא ראוי לעכבו ולהנציחו באופן מלאכותי באמצעות מימון והענקת פריבילגיות. הפתרון הפוליטי המתבקש לסוגיה הוא הקמת קואליציה שמבוססת על רוב הכוחות הציוניים המרכזיים בחברה הישראלית ואיננה תלויה בחרדים. כידוע, לא החרדים הם הסיבה לכך שקואליציה כזו לא קמה היום בישראל.