חילופי משמרות כפולים

כל עוד ההתמודדות של העולם החרדי הייתה מול החילוניות, היא הייתה פשוטה מבחינה אידיאולוגית. כעת החרדיות היא מוצאת את עצמה נאבקת בחוליה החדשה של המסורת עצמה

בס"ד

(פורסם המקור ראשון ב- כ"א אב, תשפ"ה (15.8.25))

מבחינת חבר הכנסת משה גפני הבעיה הגדולה של העולם החרדי איננו האתיאיזם החילוני אלא דווקא הציונות הדתית. "הם עושים לנו את הנזק הגדול ביותר", תקף אותה לאחרונה ח"כ גפני, "יש כאלה שהם יותר גרועים מהחילונים". גפני לגמרי מובן. הבעיה של האידאולוגיה החרדית איננה החילוניות אלה הציונות הדתית.

הציונות החילונית מרדה במסורת משום שזו נותרה משותקת נוכח האפשרות וההכרח שנוצרו לחזור לארץ ישראל. המסורת שימרה את החזון של שיבת ציון והעבירה אותו מדור לדור, אבל כשהגיע זמנו היא לא הייתה מסוגלת להתחדש. השמרנות של המסורת הוא סוד כוחה אבל כשמגיע הזמן להתחדש היא נותרת מעצם מהותה משותקת. היה הכרח למרוד בה כדי להגשים את החזון שלה עצמה. כך הופיעה המהפכה הציונית.

מכיוון שהציונות התאפשרה רק מתוך מרד במסורת, היו מעורבים בה גם רעיונות זרים למסורת ואף כאלה השוללים אותה. התגובה הראשונית וההכרחית של המסורת למרידה זו הייתה התנגדות מוחלטת לאידיאולוגיה הציונית. לולא התנגדות זו, חוט השדרה של עם ישראל היה נפסק. התנגדות זו חייבה הסתגרות כדי לשמור על המסורת ולהגן עליה. כך הופיעה המסורת בלבוש חדש – החרדיות. לולא ההתנגדות וההסתגרות החרדית, לא היה נותר זכר חי למסורת ישראל. לולא העולם החרדי גם הציונות הדתית בלבושה דאז של תנועת "המזרחי" לא הייתה מחזיקה מעמד מול עוצמת המהפכה הציונית. 

המהפכה הציונית הצליחה מעל ומעבר למשוער. היא קיבלה את תנופתה והאנרגיות שלה מן המסורת, אבל ככול שעבר הזמן, הניתוק ממנה, ההתכחשות וההתנגדות לה, והעירוב של רעיונות זרים, המעיטו את האנרגיות והחיוניות שלה. אחרי שלושה דורות חלק ממנה כבר הפך מאנטי דתי גם לאנטי ציוני ולאומי. עיתון "הארץ" וסדר היום האנטי-לאומי שלו הוא תוצאה מתבקשת, אמנם לא היחידה,  של המרד הציוני במסורת.

הרב קוק בישר תגובה שניה של המסורת למהפכה הציונית. לא דחיה אלא בירור. את האידאיות שהוכח ששורשיהן במסורת ומגשימות את חזונה הוא ברר אימץ וקידש. כך הפכה המהפכה הציונית לחלק מגוף המסורת עצמה. היום מתגייסים יהודים לצה"ל לא למרות שהם שומרי תורה ומצוות אלא דווקא מתוך כך. אלה הם ממשיכי דרכו של הרב קוק ובפועל רוב הציבור הסרוג.

רוב ערכי המהפכה הציונית – ארץ ישראל, התיישבות, לאומיות, צבאיות, מדינה, ממלכתיות, השכלה ועוד – חזרו לשורשם בתורה, התקדשו, מהווים היום חלק מן המסורת עצמה וממנה הם יונקים את תוקפם המוסרי וחיוניותם. הציונות הדתית ירשה את ההתיישבות העובדת שהייתה נושאת הלפיד של האקטיביזם הציוני. תהליך חילופי המשמרות בהנהגה ההיסטורית והאידאית של תהליך שיבת ציון – עדיין לא הפוליטית – כמעט הושלם. היום האקטיביזם הציוני יונק את מקורו מהתורה, מהמסורת עצמה. את התהליך הזה כינה הוגה הדעות שבתי בן דב "המעגל הדיאלקטי" של שיבת ציון.

כול עוד ההתמודדות של העולם החרדי הייתה מול החילוניות, היא הייתה פשוטה מבחינה אידיאולוגית; הצורך לשמור על מסורת ישראל סיפק לעולם החרדי הצדקה ואנרגיות ומלא אותו ביטחון חיוניות ומשמעות. עכשיו, משערכי הציונות התבררו התקדשו והפכו לחלק מן המסורת עצמה, כבר אין להתנגדות החרדית לערכי הציונות תפקיד היסטורי. היא סיימה את תפקידה וממילא מתרוקנת מהמשמעות והחיוניות שלה, מתנוונת ונקלעת לסתירות בלתי אפשריות בתוך עולמה פנימה. ערכי הציונות כבר אינם מרד במסורת אלא חלק ממנה עצמה. ההסתגרות החרדית שכול הצדקתה הייתה להיאבק למען המסורת, מוצאת עצמה נאבקת היום בחוליה החדשה של המסורת עצמה. סתירה עצמית מניה וביה של האידאולוגיה החרדית.

אם כן, הציונות הדתית, שהיא החולייה החדשה של מסורת ההלכה, חוט השדרה הישראלי, איננה רק יורשתה של ההתיישבות העובדת בנשיאת לפיד האקטיביזם הציוני, אלא גם יורשתו של העולם החרדי בנשיאת לפיד המסורת החיה. ככזו היא מהווה בעיה תורנית בלתי אפשרית לאידיאולוגיה החרדית ומבשרת את סוף דרכה של תופעת החרדיות כפי שהיכרנו אותה. זו באמת הסיבה שחבר הכנסת גפני כועס על העולם הציוני דתי יותר מאשר על העולם החילוני.

 

 

אפשר לנצח רעיון

 

ההכרה של האסלם בממד האלוהי, באינסופי, מובילה אותו למסקנה שמול המוחלט הזה הכול בטל וחסר ערך. לכן מבחינתו אין לחיים בכלל ולחיי האדם בפרט שום משמעות. רק אללה הוא אכבר. העמדה הדתית הזו שוללת את ערך החיים ואת החיים עצמם.

בס"ד

(פורסם במקור ראשון ב- ז' באב, תשנ"ה (1.8.25)

שוב ושוב נשמעת בשיח העכשווי הטענה שהאסלם הרדיקלי הוא רעיון ואי אפשר לנצח רעיון. בדרך כלל הטענה הזו היא לא יותר מכסות לתבוסתנות ושאיפה לא מודעת לכניעה, אבל יש בה גרעין של אמת. אכן, על ידי רובים קשה לנצח רעיון, אבל אפשר לנצח רעיון באמצעות רעיון. האמת היא שההיסטוריה של המלחמות היא סיפורם של מאבקים בין רעיונות. בתופעת המלחמה מעורבים כמובן גם אינטרסים, פוליטיקה, תוקפנות ושאר תכונות אנושיות שליליות, אך אלה הם רק גילויים חיצוניים לממד הפנימי, המהותי של המלחמות: מאבק בין אידאות.

עם ישראל, באומר חייו, בעצם הווייתו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא, מגשים ומביע רעיון ומציג אותו נוכח האנושות. הופעת החיים העכשווית שלו, מאז שובנו לציון, היא של עם לאומי מאוד, משפחתי ממש; עם דמוקרטי באמת, לא רק במובן הפורמלי; עם מוכשר, חריף, יצירתי ומצליח, ומעל לכול, עם מאמין שחי מסורת עתיקה, וחי אותה בפועל ולא כזיכרון במוזיאון. עם שהשכיל להתחדש אחרי אלפיים שנות גלות באופן המפליא כל חושב,

השילוב של לאומיות מסורתית דמוקרטית בריאה חיונית ותוססת, מפליא את המערב ומעורר בו ערבוב של רגשות הערצה, קנאה והתנגדות גם יחד. התחייה של המסורת הדתית שלו מעוררת את איבת האסלם. בשני המקרים, תחייתו של עם ישראל בארצו היא קריאת תיגר על שתי הציוויליזציות האלה, הנוצרית והאיסלמית כאחד, ששתיהן מבוססות על היומרה לרשת אותו ולמלא את מקומו.

הרעיון היסודי שמביעה היהדות הוא היפוכו המוחלט של הרעיון של האסלם, לפחות זה הרדיקלי. שתי התפיסות האמוניות האלה, היהדות והאסלם, יוצאות מאותה תובנה: "אללה הוא אכבר" או "אין עוד מלבדו". ההכרה של האסלם בממד האלוהי, באינסופי, מובילה אותו למסקנה שמול המוחלט הזה הכול בטל וחסר ערך. לכן מבחינתו אין לחיים בכלל ולחיי האדם בפרט שום משמעות. רק אללה הוא אכבר. העמדה הדתית הזו שוללת את ערך החיים ואת החיים עצמם. מבחינת המוסלמי אין ולא יכולה להיות שום קדושה בחיים. ההיאחזות של האדם בחייו היא חולשה, רמאות עצמית וחוסר נכונות להשלים עם העובדה שאין משמעות לחיים, כלומר כפירה. הדבר היחיד שהמאמין האסלמי יכול לעשות עם חייו הוא למסור אותם לאללה, להיות שהיד, ובכך להוכיח שהוא בז לעצם החיים, אפילו שלו עצמו.

כאמור גם האמונה הישראלית יוצאת מאותה הכרה בסיסית של המוחלט ואחדות כל ההוויה; גם היא מבינה שלחיים בכלל ולחיי האדם בפרט אין משמעות, אבל זה נכון רק באשר לחיים כשלעצמם ומצד עצמם. אם האדם מקדש את חייו, חי אותם נוכח האלוהים, חי בתודעה של "בכל דרכך דעהו", אזי לא רק שיש ערך ומשמעות לחייו אלא שהם מתקדשים. קידוש החיים בעולם הזה, הנברא, הוא ייעודו ותכליתו של האדם. זו המשמעות של המושג "קדושת החיים". חיים שמקדשים אותם, שמכניסים בהם משמעות אלוקית.

זהו תורף המאבק האמוני ההיסטורי בין האסלם לבין עם ישראל: קדושת החיים מול שלילת החיים. ההבדל המוחלט בין שתי המסקנות האמוניות הללו, הוא הסיבה המהותית לכך שהאסלם, לפחות זה הרדיקלי, זורע הרס חורבן ורצח סביבותיו, ועם ישראל מביא לעולם ברכה עד בלי די.

הבעיה הגדולה שלנו היא שאנחנו לא מודעים או מתכחשים לרעיון האמוני אותו אנו נושאים בעצם הווית חיינו. לכן אנחנו מתקשים להבין את ההתנגדות לשיבת ציון, הן זו של האסלם והן זו של חלקים מהמערב, ולהיאבק בה. כשנבין באמת על מה המאבק ומה סיבתו המהותית, נבין גם שאין אפשרות אחרת אלא שהכוח שמקדש את החיים ינצח את הכוח ששולל אותם, שהרי לשם כך נברא העולם.

"רק ישראל יכולים הם לקבל אמונת אלוהי אמת ה' אחד במלואה וטובה, ואישיותם העצמית עוד תוסיף אומץ עם זה ותרבותם תשגשג ותתגדל בפריחה....אבל הגויים לא באו עדיין לידי מידה זו, ומה שהוכנסה מאורם של ישראל אמונה אלוקית בסביבותם,.... נלחם הוא באישיותם הפרטית ומלקה את תרבותם..." (הרב קוק, אורות, עמ' פ"ח).

 

שתי דרכים לאחדות

 בס"ד

רוב הציבור בישראל מאס בקיטוב, חש שהדבר החשוב ביותר כרגע הוא ליצור אחדות מחודשת בחברה הישראלית ומצפה לקואליציה שתביא לידי ביטוי אחדות כזו.

(פורסם במקור ראשון בכ"ב בתמוז תשפ"ה (18.7.25))

המשבר הקואליציוני הנוכחי סביב חוק הגיוס חושף שוב את עקב אכילס של הקונצפט של ממשלת הימין המלא. ממשלה כזו בנויה בהכרח על שותפות עם המפלגות החרדיות ומחייבת תמיכה בהשתמטות שלהם תוך הותרת חלק גדול מהציבור המשרת התורם והמפרנס באופוזיציה. רוב הציבור בישראל מאס במצב הזה, חש שהדבר החשוב ביותר כרגע הוא ליצור אחדות מחודשת בחברה הישראלית ומצפה לקואליציה שתביא לידי ביטוי אחדות כזו.

אחדות כזו יכולה להיווצר בשתי דרכים: הדרך הראשונה היא באמצעות הרגעת הניגודים בין הימין והשמאל. ההבנה שאנחנו חייבים לשים בצד את המחלוקות, להתרכז במשותף ולפעול מתוך הסכמה רחבה. הדרך הזו מציעה הפסקת אש, שיתוף פעולה והתרכזות באויבים החיצוניים שלנו במקום באויב הפנימי. היא עוסקת בעיקר ב"איך" ופחות ב"מה", בדרך הפעולה ולא בתוכנה.

הדרך הזו מניחה שאחרי כול מה שהתרחש כאן מאז ה-7 באוקטובר, ברוב הסוגיות ישנה הסכמה לאומית רחבה. רוב הציבור הבין מה משמעותה של מדינה פלשתינאית ומתנגד להקמתה. רובו מסכים שאת העיקרון הביטחוני של "רק מלחמת אין ברירה" צריך להחליף בעיקרון של "הקם להורגך השכם להורגו". רוב הציבור גם הבין שהקואליציה חייבת להיות מבוססת על המפלגות הציוניות המרכזיות, ואסור שתהיה תלויה במפלגות החרדיות. כמובן, גם קואליציה כזו מחייבת גבולות ברורים, אבל עיקרה הוא עצם הנכונות לעבוד יחד, ימין עם שמאל, דתיים עם חילוניים, מזרחים עם אשכנזים.

חסרונה של דרך זו הוא שהיא לא פותרת את הניגודים המאפיינים את החברה הישראלית משורשם; היא רק מציעה את הרגעתם. ברור שבבוא הזמן, כשישתנו התנאים הפוליטיים, הניגודים יעלו שוב.

הדרך השנייה מבוססת על ההנחה שכשיש ניגודים בחברה, שני הצדדים צודקים; שישנו מקום גבוה משניהם, בעומק התודעה, שממנו נובעות שתי העמדות; שישנו מקום פנימי שנושא את ההפכים וכשנגלה אותו תוכל להיווצר אחדות חדשה, מהותית ולא רק טכנית. היא מניחה שמתוך המאבק בין הניגודים הולך ונוצר משהו חדש, ששני הצדדים לא רק יוכלו לחיות אתו, אלא גם יזדהו אתו, יחושו שעליו הם נאבקו ושהוא היה מטרתם.  

הדרך השנייה עוסקת בתוכן. היא שואפת להביא בשורה חדשה. היא מבינה שמתוך המשבר העמוק בו אנו נמצאים עומד לצמוח שלב חדש בחיינו הלאומיים; שהצרות והקשיים, הן החיצוניים וכל שכן הפנימיים, הם חבלי לידה של קומה שניה בתולדות המהלך של שיבת עם ישראל לארצו, ללאומיותו, לתרבותו, לזהותו – לעצמו.

הדרך השנייה מבקשת להציע חזון חדש שמתוכו נתאחד ונשוב להסכמה ציבורית רחבה; היא מבינה שאנחנו עוברים שלב, מציונות של קיום לציונות של יעוד; שהקומה שהולכת ונוצרת מתוך כאבי וצירי הלידה שאנו חשים, איננה דתית וגם לא חילונית, איננה אשכנזית וגם לא מזרחית, איננה ימין וגם לא שמאל. היא הזהות היהודית שהיא באמת הדבר שמשותף לכול ששת הקצוות האלה.

באין חזון יפרע עם. כשאין חזון משותף לא יכולה להיווצר אחדות אמיתית. החזון המשותף שיכול לאחד אותנו איננו יכול להיות ממוצא או מלאכותי. הוא השלב הבא של ההתפתחות מחויבת המציאות של שיבת ציון, שהיה באוויר מזמן. הוא שחיכה לנו, הוא שהניע אותנו. כול מה שצריך הוא לחשוף אותו להכרה ולמודעות מרבדי העל-מודע הקיבוצי שלנו.

על הדרך הראשונה אפשר לשמוע הרבה. ישנן כמה וכמה תנועות חוץ פרלמנטריות וגם מפלגות כאלה ואחרות שמציעות אותה לציבור. על הדרך השנייה, זו שמדברת על חזון וייעוד משותפים, זו שמביטה על התהליך מפרספקטיבה היסטורית, זו שמציעה את הקומה השנייה של שיבת ציון, לא במקום הראשונה אלא על בסיסה, על הדרך הזו אנחנו שומעים לצערנו הרבה פחות. אבל היא הפתרון האמיתי לקיטוב וראוי שתישמע ותתפוס מקום בשיח הציבורי וגם בפוליטיקה.

לא צריך להתנגד לדרך הראשונה או לשלול אותה; היא הרבה יותר מעשית זמינה ואקטואלית. אבל מוטב לה לתבל את עצמה בתוכן של הדרך השנייה, לחתור ככול יכולתה לבטא את החזון של הזהות היהודית והייעוד הישראלי, שהם בסופו של דבר הבסיס לכול הווייתנו ולעתידנו בארץ הזו.

 

אסטרטגיית השכם להורגו

הערובה היחידה לכך שנוכל להמשיך את שיבת עם ישראל לארצו, לממלכתיותו ולעצמו היא ההבטחה שלנו לעצמנו שתמיד נפעל על פי העיקרון המוסרי של "הקם להורגך, השכם להורגו"
 

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" בח' בתמוז תשפ"ה (4.7.25)

ידועה דרשתו של הבעש"ט על מאמר חז"ל "דע מה למעלה – ממך", כלומר מה שקורה לאדם איננו מקרי אלא בא ממנו עצמו. המציאות החיצונית היא השתקפות של מצבו התודעתי והרוחני של האדם. אם קמת בבוקר וכול העולם מחמיץ לך פנים, דע שאתה הוא חמוץ הפנים והתגובה של הסביבה רק משקפת זאת.

כך גם ברמת הכלל. אם חברה נכנסת לקונפליקטים מול המציאות, המקור לקונפליקטים הוא בחברה עצמה, לא במציאות החיצונית האובייקטיבית. אם פורצת מלחמה, לא האויב הוא הבעיה האמיתית, הוא רק השתקפות של בעיות תודעה של החברה ושל חולשות רוחניות מוסריות שלה.

המלחמה אותה אנחנו חווים מאז 7 באוקטובר ועד מבצע "עם כלביא" כנגד איראן לא פרצה במקרה ולא באה עלינו ללא טעם וסיבה. אנחנו הבאנו אותה על עצמנו. לכן מלבד ההתייחסות המתבקשת לכול מה שאירע ברמה הצבאית הטקטית והאסטרטגית וברמה המדינית והפוליטית, חייבים לתת את הדעת גם, ואולי בעיקר, לרמה התודעתית, המוסרית-רוחנית.

החוט המקשר את כל אירועי המלחמה הזו הוא ההתכחשות שלנו לעקרון שניסחו חז"ל "הקם להורגך השכם להורגו". קל לראות זאת בכול החזיתות. החמאס השתלט על רצועת עזה בשנת 2007 ומאז הוא הלך והתעצם ואנחנו התכחשנו, הבלגנו והכלנו. כך גם בחזית הצפונית; החיזבאללה הכפיל את כוחו עשרות מונים מאז מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. ארסנל של כ-150 אלף רקטות מסוגים שונים הפך לאיום נורא על מדינת ישראל ובכול זאת אנחנו העדפנו לצפות במתרחש בלי שום תגובה. בעניין איראן אי אפשר לומר שהתעלמנו. ראש הממשלה בנימין נתניהו העלה את איום הגרעין האיראנית על ראש דאגותיו מאז ומתמיד. ובכול זאת, קמנו כלביא וחיסלנו את האיום רק ברגע האחרון.

לא רק שהעיקרון על פיו התנהלה מדינת ישראל מזה כמה וכמה עשורים היה שלא פותחים במלחמת אלא כשאין ברירה, אלא שהפכנו אותו למוסרי ומקודש. החברה הישראלית הפכה מפונקת, עשירה ונהנתנית, והעדיפה נסיגות, התנתקויות ואשליות של הסכמי שלום מדומיינים וכוזבים, ובלבד שלא לפקוח עיניים ולהתמודד עם המציאות.

עד שבאה המציאות וכפתה עצמה עלינו. מאז האסון הנורא של 7 באוקטובר התחיל אט אט להסתמן השינוי. והשינוי איננו רק אסטרטגי או מדיני אלא בעיקר תודעתי ומוסרי. הפצע של רצועת עזה והחמאס עדיין פתוח, אבל מול החיזבאללה למדנו את הלקח. אנחנו כבר לא מסתפקים בהסכמים אלא מקפידים להשכים ולהרוג כל פעיל טרור בלבנון ברגע שהוא מרים את ראשו. גם מה שאירע מול סוריה מעיד על השינוי. יכולנו לצפות בנפילת משטר אסד מהכורסה אבל השכלנו להקדים לתקוף ולחסל בהחלטיות את כול האמצעיים הצבאיים האסטרטגיים שנותרו לצבא הסורי. בשני המקרים הללו ניכר שעברנו למערכת הפעלה מוסרית חדשה: "הקם להורגך השכם להורגו". השיא של המהפך המוסרי היה כמובן המבצע של "עם כלביא" כנגד איראן. הנכונות הנפשית והמוסרית לעשות זאת, הייתה פרי ההתפתחות התודעתית הזו מאז 7 באוקטובר.

כדי להפנים את המהפך המוסרי הזה, לקבע אותו ולהפוך אותו לנכס צאן ברזל של ההתנהלות האסטרטגית הצבאית והמדינית שלנו, חייבים להעלות לתודעה את השינוי הזה ולחזור ולשנן אותו שוב ושוב, שמא יחזרו התבוסתנות והחולשה המוסרית להכחיש אותו.

העיקרון הזה מקבל משנה חשיבות נוכח חילוקי הדעות באשר להפסקת האש עם איראן. יש כאלה שגורסים שהיינו חייבים להמשיך במלחמה עד "הניצחון הסופי". רק העתיד יכריע בין הדעות אבל חשוב לזכור שלא היה לנו ניצחון סופי מוחלט וחד משמעי כמו הניצחון של מלחמת ששת הימים, ובכול זאת, תוך שש שנים הערבים התאוששו ממנה ופתחו במלחמת יום הכיפורים. מסתבר שלפחות באשר לאויבים שמחוץ לתחומי ארץ ישראל, אין ניצחון סופי ומוחלט. נדונו לחיות על חרבנו לעוד כמה דורות, או לפחות להיות מוכנים לכך נפשית ומוסרית. הערובה היחידה לכך שנוכל להמשיך את התהליך של שיבת עם ישראל לארצו, לממלכתיותו ולעצמו, הוא ההבטחה שלנו לעצמנו שתמיד נפעל על פי העיקרון המוסרי של "הקם להורגך השכם להורגו", בלי אשליות, בלי התכחשות למציאות, בלי היסוס ובלי מצמוץ.

 

 

השלב האוניברסלי של שיבת ציון

 שובנו לארצנו ולעצמנו עומד לחולל מהפכה אמונית בתרבות האנושית. לא פלא שהם לא יכולים להישאר אדישים

בס"ד

(פורסם ב"מקור ראשון" בכ"ד סיוון, תשפ"ה (20.06.25))

ישנם ספרים שזוכים לעדנה דווקא שנים רבות אחרי פרסומם. כזה הוא הספר "שיבת ציון נס לעמים" שכתב הרב ד"ר אברהם לבני ויצא לאור בשנות השמונים. לבני היה גר צדק, צרפתי קתולי שבתחילת שנות העשרים לחייו, בעקבות השואה, הבין שאושוויץ איננה מקרה אלא המסקנה המתבקשת של התרבות הנוצרית-מערבית, מבשרת את שקיעתה המוחלטת. כשנחשף ליהדות – מה שהביא אותו בסופו של דבר להתגיירות שלמה, כנה ועמוקה – הוא הבין שאין לתרבות המערב שום סיכוי להמשיך להתקיים אלא מתוך הכרה באמת הישראלית. שיבת עם ישראל לארצו, תקומתו וחזרתו לעצמיותו וייעודו הן הסיכוי היחיד של המערב.

הספר הזה – שעוסק במשמעות האוניברסלית של שיבת ציון, בבשורה שיש בה לכול האנושות ובמיוחד לתרבות המערב – זוכה מאז 7 באוקטובר להתעניינות מחודשת ונרחבת. בניגוד לרוב ממשיכי דרכו של הרב קוק, שעסקו בבירור הלאומי של הציונות, לבני עוסק במשמעותה האוניברסלית ובייעודו האוניברסלי של עם ישראל.

אי אפשר להסביר את העניין המחודש בספר אלא מתוך הבנה שהמלחמה שאנחנו בעיצומה מעבירה את תהליך שיבת ציון מהשלב הלאומי שלו לשלב האוניברסלי. טבח 7 באוקטובר, ובמיוחד התעצמות האנטישמיות והתמיכה המדהימה של העולם בטבח, זעזעו אותנו והעמידו בסימן שאלה את כל הבנתנו את עצמנו ואת הווייתנו בארץ ישראל.

בנימין זאב הרצל טען שהסיבה לאנטישמיות היא העובדה שהיהודים מפוזרים בעולם כולו, חיים בין עמים אחרים ומתוך כך הם גם שנואים. אם רק נחזור לארצנו ונהיה עם ככול העמים, הציע הרצל, תיעלם האנטישמיות מאליה. מתקפת החמאס וההתעוררות העצומה והמקיפה של האנטישמיות בעולם, הוכיחה שהניתוח של הרצל – שתאם לתודעת דורו – כבר לא מספק בדורנו. המלחמה עם איראן מחזקת את התובנה הזאת. אי אפשר להסביר במניעים האנטישמיים הרגילים את האנטישמיות האיראנית ואפילו לא בהנמקות הפלשתינאיות השגורות. לא כבשנו לאיראן אדמות ושטחים ולא גירשנו את תושביה, ובכול זאת, מטרתה העליונה היא לבצע בנו את זממו של היטלר.

מתברר שהסיבה לאנטישמיות אינה הגלות וגם לא הכיבוש אלא עצם קיומנו. התובנה הזו, שהיא המסקנה המתבקשת מתגובת העולם לטבח 7 באוקטובר, מחזירה אותנו בהכרח לשאלות היסודיות של חיינו. מי אנחנו, מהי זהותנו, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים; מה תפקידנו בהיסטוריה האנושית, מה ייעודנו, ומה בעצם עובדת קיומנו מביא להתנגדות האנטישמית.

התפתחות המלחמה הזו מחדדת פי כמה וכמה את השאלות. איך אירעו לנו מצד אחד הכישלון הנורא של 7 באוקטובר, ומצד שני ההישגים המופלאים של המשך המלחמה, כולל השלב הזה של המלחמה עם איראן? האם אנחנו סתם עוד עם ככול העמים? המערכת הזו, שהופכת אותנו – עם קטן החי בארץ קטנה – ללב ליבו של העולם כולו, כופה עלינו להבין את עצמנו מחדש.

העולם כולו מתבונן בנו. רואה את הפלא. רואה את הכישלונות המתמיהים ואת ההצלחות המסחררות.

אבל יותר מכול הוא מזהה את התוקף והבריאות המוסרית של עם שקם כלביא להגן על קיומו כנגד השתיקה והבגידה של כול העולם כמעט, ובמיוחד נוכח הרפיסות והצביעות המוסרית במערב. כולם רואים וכולם יודעים, הן המתנגדים והן התומכים. מחד העולם מצפה מאתנו לבשורות גדולות, ומאידך הוא מרגיש מאוים. שובנו לארצנו ולעצמנו עומד לחולל מהפכה אמונית בתרבות האנושית, להעמיד ככלי ריק את התרבות המערבית מחד ואת הדת המוסלמית מאידך, ולחשוף את החיקוי והגניבה הרוחנית-דתית שלהם, כפי שמבהיר היטב הרב לבני בספרו. לא פלא שהם לא יכולים להישאר אדישים. בלי כוונה ומודעות עצמית אנחנו מהווים איום על כל התרבויות מעצם העובדה שאנחנו מהווים אלטרנטיבה רוחנית לשקריהן. לכן שונאים אותנו, הן במערב והן במזרח.

עדיין לא ברור כיצד תסתיים המערכה מול החמאס וגם לא זו מול איראן, אבל דבר אחד ברור היטב: המלחמה הזו תוליד בנו תודעה עצמית חדשה; בעקבותיה נבין את עצמנו מחדש, נבנה קומה חדשה בשיבת ציון ומציונות של קיום נתנשא לציונות של יעוד.

 

  

 

  

קונצפציית הימין המלא

 הרעיון של ממשלת הימין המלא נכשל לא פחות מאשר קונצפציות "השלום" ו"שתי המדינות".

בס"ד

(פורסם ב"מקור ראשון" בי' בסיוון, תשפ"ה 6.6.25)

מאז 7 באוקטובר קוראים אנשי הימין לאנשי השמאל להתפכח מהקונצפציות שלהם - ובצדק; השאלה היא אם גם הימין מוכן להתפכח מהקונצפציות שלו, ובעיקר מזו של ממשלת ימין-מלא. הנחה המרכזית שהקונצפציה הזו מבוססת עליה היא שעל אף הקיטוב בחברה הישראלית, בזכות יתרון אלקטוראלי מזדמן של 64 או אפילו 68 מנדטים יוכל חצי מן העם לכפות את האג'נדה שלו על החצי השני, על אפו ועל חמתו.

זאת הייתה הנחת העבודה של יוזמי הרפורמה המשפטית, שהייתה מוצדקת מצד עצמה. מוביליה הבטיחו לבוחריהם שאם יזכו ברוב אלקטוראלי, יוכלו להגשים את כל חלומותיהם. הבטחתם הייתה כנה; הם באמת האמינו בכך. אבל המציאות הוכיחה שגם אם יש להם ניסיון בעסקנות פוליטית, אים להם ניסיון במנהיגות.

הכוח הפרלמנטרי, הכנסת, הוא רק מוקד כוח אחד בציבוריות הישראלית. כששאר מוקדי הכוח – מערכת המשפט, התקשורת, מערכות הביטחון, האקדמיה ועוד – נותרו בידי מובילי החצי השני של הציבור, אתה לא יכול לכפות עליו את האג'נדה שלך, גם אם היא צודקת. ביזור הכוח הוא מיסודות המשטר הדמוקרטי, שבנוי על הפרדת רשויות. כשכחצי מהציבור מתנגד למדיניות מסוימת בכול מאודו, יש לו מספיק מוקדי כוח בכדי לנטרל את יישומה.

התרסקות הרפורמה המשפטית הוא רק דוגמה אחת, מובהקת, לכשלי ממשלת הימין המלא כמעט בכול התחומים. למעט בתחום ההתיישבות ביהודה ושומרון, בכול היתר נכשלה הממשלה. האלימות במגזר הערבי נמשכת, הטרור גם הוא, היעדר המשילות בנגב נותר בעינו ועוד. אבל הכשלון הגדול ביותר ניכר בהתארכות המלחמה; גם אם בסופו של דבר יושגו כל מטרות המלחמה – וזה עדיין מוטל בספק – העובדה שנמשכה זמן רב כל כך, על כל השלכותיה הרבות והחמורות, היא עדות ניצחת לכישלון הקונצפציה הפוליטית של ממשלת ימין מלא.

התארכות המלחמה נובעת מסיבה אחת מרכזית: השסע הפנימי. לו היינו כולנו מאוחדים, הייתה המלחמה הזו כבר מאחורינו וכול מטרותיה היו מושגות. למחלוקת הפנימית שלא מאפשרת לנו לנצח אחראים שני הצדדים – השמאל, שמשתמש בסוגיית החטופים לצרכים פוליטיים, תוקע מקלות במאמץ המלחמתי, ומספק דלק ללחצים הבינלאומיים ולתעמולת חמאס; והימין, שבנה ממשלה של חצי מהציבור בהנחה שיוכל לעמוד באתגרים הלאומיים, ובמיוחד באתגרי הביטחון, בלי הסכמה לאומית רחבה.

הנחה נוספת עליה מבוססת ממשלת הימין המלא נוגעת לאופן עלייתה לשלטון. הפלת ממשלת בנט-לפיד ועליית ממשלת הימין המלא התאפשרו באמצעות הסתה וקיטוב חסרי רסן. לתומכי האופוזיציה דאז קצת קשה לזכור היום את השנאה, הקיטוב, ליבוי היצרים, הפייק, הרפש וכמויות הרעל שהנפיקה אז האופוזיציה – כמעט באותה מידה שעושה זאת היום האופוזיציה הנוכחית. מי שמניח שיוכל לתפקד לאחר שעלה לשלטון באמצעות קיטוב, לומד שההנחה הזו מופרכת. מי שזורע קיטוב, קוצר קיטוב ולכן גם שיתוק.

 השאלה מי התחיל בקיטוב ובהסתה, הימין או השמאל, לא רלוונטית. ככול שהפרקטיקה הזו מאפיינת את הפוליטיקה הישראלית, ישראל ממשיכה להיות משותקת. שום צד לא יכול לאלץ את יריבו לקבל את האג'נדה שלו בעל כורחו. הדבר שאפשר לקואליציית "הימין המלא" לזכות ברוב פרלמנטרי – הקיטוב – הוא עצמו מונע ממנה לשלוט ולממש את ההבטחות שבזכותן הגיעה אליו.

הקונצפציה של ממשלת הימין המלא מופרכת מעוד סיבה, לא פחות יסודית. אבן יסוד בממשלה כזו היא השותפות עם המפלגות החרדיות, ולכן היא מחויבת לתמוך בהמשך ההשתמטות החרדית הן מהגיוס לצה"ל והן מדאגות הפרנסה. הצורך לא רק להעלים עין מההשתמטות החרדית, אלא גם להגן עליה, לעגן אותה בחוק ולבנות עליה את הבסיס הפוליטי, מכניס את ממשלת הימין המלא לסתירה בלתי אפשרית, שחותרת תחת יסודות קיומה המוסרי.

הרעיון של ממשלת הימין המלא נכשל לא פחות מאשר הקונצפציות "השלום" ו"שתי המדינות" של השמאל, קונצפציית "הכלת הטרור" של בנימין נתניהו ומערכת הביטחון, או הקונצפציות הכושלות של המודיעין. ישראל לא זקוקה לממשלה של הימין, היא זקוקה לממשלה של העם כולו. היא לא זקוקה לראש הממשלה של הימין, היא זקוקה לראש ממשלה של כלל ישראל.

 

 

 

 

 

 

ממה פוחד השמאל הליברלי

 בס"ד

שני הצדדים טוענים בגרון ניחר שהם פועלים בשם הדמוקרטיה ושניהם צודקים, אלא שהמושג "דמוקרטיה" משמש בכול צד במובן שונה.

                                                                     פורסם ב"מקור ראשון, כ"ה באייר, תשפ"ב (23.5.25)

המאבק בין הממשלה והכנסת לבין מערכת המשפט ממשיך במלוא עוצמתו ולא עומד להסתיים בקרוב. אפילו המלחמה שהתרגשה עלינו לא הביאה לסיומו ואפילו לא לדחייתו או להתמתנותו. אי אפשר להגדיר את המחלוקת בין הצדדים אלא כ"שיח חרשים". שני הצדדים טוענים בגרון ניחר שהם פועלים בשם הדמוקרטיה ושניהם צודקים, אלא שהמושג "דמוקרטיה" משמש בכול צד במובן שונה. הימין מדבר על דמוקרטיה במובן הפורמלי כמערכת של איזונים בין הרשויות, וטוען בצדק שבית המשפט הרחיב את סמכויותיו ללא גבול. מחנה השמאל, לעומת זאת, מתכוון במושג דמוקרטיה לזכותו של הפרט לחיות את חייו מתוך חרות, בחירה חופשית וללא כפיה, וחושש שממשלת הימין המלא, בגלל המרכיבים הדתיים שבה, מתכוונת לפגוע באורח חייו ולכפות עליו כפיה דתית, וגם הוא צודק.

מיד עם הקמתה של ממשלת הימין המלא הודיעו אנשי ש"ס שמעתה תהיינה משמרות  צניעות בכניסה לרחבת הכותל על מנת לוודא ששום אישה לא תיכנס אליה בלבוש שאינו צנוע. בעקבות ההודעה התעורר גל מחאות גדול והיוזמה נגנזה. מדברים כאלה בדיוק חוששים החילוניים.

לפני קרוב לשנתיים, בזמן המחאות הגדולות של השמאל כנגד הרפורמה המשפטית, למדתי מידי שבוע בחברותא עם ראש אחד מהמוסדות החרד"ליים. מטבע הדברים עסקנו גם באקטואליה. יום אחד הוא שאל אותי מדוע לדעתי יוצאים מאות אלפים ישראלים להגן על בית המשפט העליון. "הם פוחדים מכפיה דתית של ממשלת הימין המלא", עניתי לו, "וחושבים שרק בית המשפט יכול להגן עליהם מפניה". "אנחנו מתכוונים לכפות עליהם כפיה דתית?!" הוא שאל אותי בתמיהה גדולה וכנה.

במקביל ללימוד איתי, ולהבדיל, הוא גם זכה ללמוד עם אחד מהרבנים החרד"לים הידועים. כעבור שבוע, כשנפגשנו שוב, הוא סיפר לי ששאל את הרב האם אנחנו באמת מתכוונים לכפות על החילונים כפיה דתית כל שהיא. "תראה" ענה לו הרב, "יש דברים שאין לנו ברירה". "אתה רואה" אמרתי לו, "החילוניים מבינים את זה טוב ממך".

כאן קבור הכלב. זה בדיוק מה שגורם למאות אלפי ישראלים, הרבה מעבר לגרעין הקשה והקבוע של מפגיני בלפור וקפלן, לצאת להגנת בית המשפט ומערכת המשפט. הרב צודק מבחינתו. הוא לא יכול לחרוג מן ההלכה המסורה. כול עוד אין לו כוח פוליטי לא מוטלת עליו אחריות כלפי שמיא. אבל אם בכוחו לדאוג שעם ישראל יקיים יותר מצוות או יעבור פחות עבירות, הוא חש שזו חובתו ושהוא ייתן את הדין אם לא יעשה זאת. כמובן, הרב מבין שהוא לא יוכל לכפות את השולחן הערוך על החברה הישראלית, אפילו לא את מקצתו, ושלכן גם לא ייתן את הדין אם לא יעשה זאת, אבל בכול זאת, מה שאפשר – מתחייב. "יש דברים שאין לנו ברירה".

המסורת לה מחויב הרב היא זו שהועברה מדור לדור בישראל מאז סיני. במשך שנות הגלות היא התמודדה רק עם תופעה של יחידים בקהילה שחרגו מן הנורמה אבל לא עם מצב שבו רוב עם ישראל לא חש מחויב לשולחן הערוך כמצבנו היום. לנושאי התורה אין שום מסורת מוסמכת להתמודדות עם המצב החדש והם ניצבים מולו משותקים.  

מעט מאוד רבנים, לדוגמה, יכולים לקבל את מתווה גביזון-מדן לגבי השבת למרות שהוא הוגן, הגיוני, ימנע לא מעט חילול שבת ויוכל לעצב לטובת כולם שבת יהודית במרחב הציבורי בישראל. הם לא יכולים לקבל על עצמם אחריות למה שלפי השולחן הערוך יהפוך לחילול שבת המוני רשמי ולגיטימי בהכשר הרבנות.

אצלנו בימין בטוחים ששופטי בית המשפט העליון והיעוץ המשפטי פועלים רק מתוך שרירות לבם ומתוך תחושת כוח בלתי נגמרת. יש בזה לא מעט כמובן אבל זו איננה התמונה השלמה. גופים אלה פועלים גם מתוך תחושת שליחות בשם ציבור רחב בישראל שחושש באמת ובכנות לאורח חייו החופשי ולחרותו והם מודעים לגיבוי שהציבור הזה נותן להם. לולא הרוח הגבית שהם מקבלים מציבור זה הם לא היו יכולים להתמיד בהתעמתות עם הכנסת והממשלה בעזות מצח שכזו. רוב החילוניים בישראל לא נרתעים מיהדות; הם פוחדים מכפיה דתית.

 

 

ריבונות בעזה, לא התיישבות

בס"ד 

אין טעם להשקיע אנרגיות בהתיישבות מחדש בגוש קטיף כשאנו זקוקים להן למימוש תכנית ההגירה 

                                                                                          (פורסם במקור ראשון ב-9 למאי 25)

חידוש הפעולה העצימה של צה"ל השבוע ברצועת עזה העלה שוב את הקריאות לחידוש ההתיישבות בחבל עזה. יש כאלה שלא מסוגלים לראות את קידום תהליך הגאולה אלא בדרך אחת – התיישבות עכשיו. אצל הוותיקים זהו פשוט הרגל שהפך לקיבעון; כך הם פעלו בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה, ובהצלחה, והם לא מסוגלים לחשוב על שום דרך פעולה אחרת. אצל הפעילים הצעירים זה בא ממקום אחר; הם גדלו על האתוס של ההתיישבות מלפני חמישים שנה, עם דובון סנדלים ועוזי, ולא רוצים להחמיץ את ההזדמנות להיות גם הם חלוצים כמו הדור ההוא. אבל למרות הכוונות הטובות והטהורות – טעות בידם.

האויב הגדול ביותר של עם ישראל במלחמה הזו איננו החמאס ואפילו לא איראן אלא המחלוקות הפנימיות. לולא המחלוקות הפנימיות, שתמיד מבוססות על נקודות ענייניות אבל מלובות ומועצמות על ידי שני הצדדים לצרכים פוליטיים, מטרות המלחמה הזו כבר היו מושגות והיא כבר הייתה מאחורינו. מסיבה זו צריך לשמור מכול משמר על הקונצנזוס, על ההסכמה הלאומית, ולפעול אך ורק במסגרתו. כל מטרה שאינה בקונצנזוס או פוגעת בו, צריכה כרגע להידחות. היא פוגעת במאמץ המלחמתי.

ההסכמה הלאומית היום לא רק רחבה מספיק בכדי להותיר לנו הרבה מה לעשות במסגרתה ביחד, אלא יותר מכך: היא יכולה לקדם באופן מהפכני את התהליך ההיסטורי של שיבת ציון. מוסכם על רוב החברה הישראלית שיש לשחרר את החטופים כמובן, ושיש למגר את שלטונו של החמאס ואת יכולותיו הצבאיות. אבל יותר מכך: ישנה הסכמה לאומית רחבה על ביצוע התוכנית להגירה מרצון של תושבי עזה. כידוע ישנה גם הסכמה לכתחילה של ארה"ב למהלך כזה, מה שמאפשר להציג את המהלך הזה באלגנטיות כ"חזון טראמפ" ולא כחזון גנדי או הרב כהנא חלילה.

המהלך של הגירה מרצון, שלפחות מחצית מתושבי עזה מעוניינים בו, הוא פריצת דרך היסטורית. הוא יקדם לא רק את הפתרון לבעיית עזה, אלא יהווה תקדים לפתרון הבעיה הפלסטינית כולה. יישום "חזון טראמפ" יחולל פריצת דרך היסטורית בתולדות הסכסוך שלנו עם הערבים. הוא משמעותי לאין ערוך מעוד כמה ישובים שיוקמו ברצועת עזה, ואפילו שיקום של גוש קטיף כולו. ובניגוד לשיקום עכשווי של גוש קטיף, יש עליו קונצנזוס לאומי רחב ותמיכה בינלאומית מספקת.  

אין שום הגיון בנפנוף הנוכחי בדגלי החזרת ההתיישבות לגוש קטיף, שמעורר את כול ההתנגדות הפבלובית הישנה של השמאל, במקום להניף את דגלי החזון של טראמפ. אין שום טעם להשקיע אנרגיות לאומית בהתיישבות מחדש בגוש קטיף, כשאנו זקוקים להן למימוש תוכנית ההגירה. תוכנית זו אפשרית, אבל דורשת חשיבה מקורית וריכוז מאמצים ומשאבים אדירים. חבל לבזבז עכשיו את הקשב והמאמץ הלאומי הנדרש ליישומה על מטרות אחרות ושנויות במחלוקת, חשובות ככל שתהיינה.

אמנם הכוונה העיקרית שמאחורי הקריאות והפעילויות לחידוש ההתיישבות בגוש קטיף היא קודם כול לקדם את התודעה, להכין את הרקע הרעיוני שיאפשר בבוא הזמן לחדש את ההתיישבות, אבל אם בקידום התודעה עסקינן, ולא במטרה מיידית, עדיף לקדם רעיון אחר: את רעיון החלת הריבונות על אותם שטחים מרצועת עזה שיכבשו הפעם על ידי צה"ל, כפי שהוכרז השבוע.

החלת הריבונות על שטחי רצועת עזה אלה לא צריכה לבוא מטעמי קידום הגאולה או התיישבות, אלא מסיבות מדיניות וצבאיות גרידה. מוסכם בחברה הישראלית שלערבים ישנו רק דבר חשוב אחד בעולמם: אדמה. מוסכם שאם רוצים לדבר אליהם בשפתם ולהביא תמונת ניצחון ברורה, אין הוכחה מובהקת יותר לתבוסתם מאשר אובדן אדמה. החלת הריבונות של מדינת ישראל חיונית כאקט מדיני משלים לכיבוש הצבאי. היא תהווה הצהרה ברורה ששטח שנכבש על ידינו במסגרת המלחמה בארגוני הטרור לא יוחזר לעולם. היא תקבע את מחירון התוקפנות הערבית בצורה שתהייה מובנת לכול ערבי במזרח התיכון.

אם למישהו דחוף לעבוד דווקא על התודעה, עדיף לפתח עכשיו את תודעת הריבונות ולא את תודעת ההתיישבות. להתיישבות בכל רצועת עזה עוד נגיע. אם לא מרצוננו אזי בעל כורחנו. 

 

בלי ממלכתיות אין ממלכה

 בס"ד

מכתבי הסרבנות אלה הם המשך ישיר להתכחשותם של בני הדור השני והשלישי של האבות המייסדים לערכים שעיצבו את המהפכה הציונית

כ"ז בניסן, תשפ"ה (25.4.25)

את חטאי אני מזכיר היום. לפני למעלה משלושים שנה, בימי הסכמי אוסלו, הייתי סרבן גיוס למילואים. כשלוש-ארבע פעמים התייצבתי והצהרתי שאני מסרב ליטול חלק בשירות צבאי שתכליתו אז הייתה להבטיח את יישום הסכמי אוסלו. על הסירובים האלה נשפטתי כמה פעמים למאסר צבאי בכלא קצינים.

בשנים שאח"כ הבנתי שטעיתי. מתוך העמקה בתורתו של הרב צבי יהודה קוק הבנתי שהערך של "ממלכתיות", הוא לא רק קדש אלא ממש קדש הקודשים. שהחידוש הגדול של שיבת ציון איננו עצם חזרתו הפיזית של עם ישראל לארצו אלא חידוש הממלכתיות הישראלית – תקומתה של מדינת ישראל. אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם.

הערך של הממלכתיות זוכה אצלנו להרבה זלזול; הוא מיוחס לבינוניות, פשרנות, בורגניות דתית או לחילופין לדוסיות חרד"לית. אבל יחס זה הוא פרי שטחיות תורנית. אכן, אין סוף קלקולים, חסרונות ומגרעות ישנן בתפקוד של מדינת ישראל ומערכותיה השונות והמגוונות. בצה"ל, בפוליטיקה, במערכת המשפט והיכן בעצם לא. אבל כל זה אינו מוריד כהוא זה מערכה של המדינה כשלעצמה. את כל הקלקולים האלה נוכל לתקן בעתיד, אבל את המדינה לא נוכל להקים שוב. כל פגיעה בעצם סמכותה של מדינת ישראל – ותהיה מוצדקת כאשר תהיה – הורסת את הממלכתיות הישראלית המתחדשת ומפרקת אותה מבפנים.

את ערך הממלכתיות לא חידש הרב צבי יהודה אלא בן גוריון. הוא הבין עד כמה עם שחוזר משבעים גלויות, מדבר בשבעים שפות ונאמן לשבעים אידאולוגיות שונות, מועד לפורענות. הוא הבין שבלי להפוך את הערך של הממלכתיות לכזה שעומד מעל הערכים הפרטיים, המגזריים, האידיאולוגיים, הפוליטיים וכדומה – לא תיכון מלכותנו. לכן הוא פירק את הפלמ"ח ואת המחתרות.

את הערך הזה, כמו הרבה ערכים שיצרה הציונות ואפשרו את הגשמתה, ברר הרב קוק, אמץ, קדש ונתן לו תוקף של תורת ישראל. בכך הוא הפך אותו לערך מוחלט שאינו נתון לשינויי הערכים התדיר המאפיין את ההיסטוריה של שאר התרבויות האנושיות.

כך חזרו אותם ערכים של הציונות שמקורם היה במסורת התורה להיות חלק ממנה. במקביל לכך, וייתכן אף שמשום כך, הלכה התודעה הציונית עצמה וזנחה את האידיאלים שלה וערכיה: את הלאומיות, את הצבאיות והביטחון, את העברית, את ארץ ישראל, את שחרורה, את ההתיישבות בה ועוד.

עד לאחרונה נותרו עדיין צאצאיהם האידאולוגיים של  מייסדי המדינה מחויבים לערך הממלכתיות. עכשיו, ובמיוחד עם מכתבי הטייסים והלוחמים האחרונים, הגיע גם זמנו של ערך הממלכתיות הציוני להינטש על ידיהם. זו המשמעות האמתית של מכתבי סרבנות אלה. הם המשך ישיר להתכחשותם של בני הדור השני והשלישי של האבות המייסדים לערכים שעיצבו את המהפכה הציונית. אין הבדל עקרוני אם אלו הצהרות סרבנות ממש, הפסקת התנדבות, או מחאה מתחכמת בשם חיילי מילואים – כולם מתכחשים לעקרון הממלכתיות.

התהליך הזה של התכחשות הבנים לערכים של אבותיהם לא צריך להפתיע; אין תהליך טבעי ממנו. כל מערכת ערכים שנהגתה ועוצבה על ידי האדם ומקבלת ממנו את תוקפה – עתידה להינטש דור או שניים מאוחר יותר. אם כל תוקפה הוא מהאדם ומשרירות לבו והגיונו, אם אין בה יסוד-שמעבר שמקנה לה תוקף מוסרי מוחלט ואחיזה בנצח – אין לה שום סיכוי להמשיך להיות מחייבת, לא לנצח ואפילו לא למאה שנה. כשמתחלפות הנסיבות, אופנות המחשבה והעדיפויות המוסריות – ערכים אלה הופכים ללא רלוונטיים. לא מפתיע שגם האידיאולוגיה הציונות החילונית, באשר הייתה חילונית, ננטשה.

אבל הקב"ה הקדים רפואה למכה שהייתה ידועה לחכמי ישראל מראש. בעקבות הברור שעשה הרב קוק לערכי הציונות, ובכללם לערך הממלכתיות – הם אומצו על ידי המסורת והפכו חלק ממנה. עכשיו הם כבר חלק מערכי הנצח הישראלים.

מכתבי הטייסים ושאר הלוחמים במילואים אינם אלא שלב נוסף בתהליך של ההקאה של הציונות את הערכים שהובילו אותה. הם יכולים לנטוש עכשיו את הממלכתיות ולהתכחש לה כיוון שיש כבר מי שנושאים אותה בישראל, מקדשים אותה ומבטיחים שתהיה חלק מנצח ישראל.

     

להבין את השסע

 

בס"ד

הציונות מרדה במסורת משום שזו לא יכלה להתחדש נוכח האפשרות וההכרח שנוצרו לחזור לארץ ישראל. המסורת שימרה את החזון של שיבת ציון והעבירה אותו מדור לדור, אבל כשהגיע זמנו היא נותרה משותקת. היה הכרח למרוד בה כדי להגשים את החזון שלה עצמה.

 

(פורסם במקור ראשון בערב חג הפסח תשפ"ה 11.4.25)

השיח אודות השסע בחברה הישראלית פופוליסטי ופוליטי ברובו. כדי לחלץ אותו מעקרותו ראוי לעמוד על שורשיו ההיסטוריים והאידאיים של השסע. ישנם שני כוחות מרכזיים שמתוך הדיאלקטיקה שביניהם מתפתחת ההיסטוריה: כוח המסורת, וכוח החידוש והמהפכה. הרב קוק מכנה אותם "רוח ההלכה ורוח הסער". שבתי בן דב קורא להם "נבואה ומסורת בגאולה". בסוציולוגיה המודרנית הם מכונים כוח ביורוקרטי וכוח כריזמטי. לכול כוח הפועל בהיסטוריה יש תפקיד שמקנה לו את חיוניותו; כשמטרתו מושגת הוא מאבד אותה.

נצח ישראל, חוט השדרה שלו, הוא המסורת, התורה. אבל למסורת יש בעיה מהותית. כשמשתנה המציאות היא אינה יכולה להתמודד איתה. דוגמה לכך היא חוסר היכולת של הרבנים נושאי המסורת להתמודד עם אתגר גיורם של העולים מרוסיה. הם אינם יכולים לגייר אותם לפי המסורת שקיבלו, שלא התמודדה מעולם עם מציאות כזו.

לכן, כשנוצר הכרח לחידוש משמעותי, הוא בא מתוך כוח המהפכה שמורד במסורת. אם המהפכה מוכיחה את עצמה, באה המסורת, מבררת אלו מערכי המהפכה באו ממנה, מעכלת, מאמצת ואף מקדשת אותם, כלומר מעניקה להם את התוקף של המסורת והתורה. כך הופכים ערכי המהפכה להיות חלק מהמסורת וחוליה חדשה נוצרת בחוט השדרה של עם ישראל.

הציונות מרדה במסורת משום שזו לא יכלה להתחדש נוכח האפשרות וההכרח שנוצרו לחזור לארץ ישראל. המסורת שימרה את החזון של שיבת ציון והעבירה אותו מדור לדור, אבל כשהגיע זמנו היא נותרה משותקת. היה הכרח למרוד בה כדי להגשים את החזון שלה עצמה.

מכיוון שהציונות התאפשרה רק מתוך מרד במסורת, היו מעורבים בה גם רעיונות זרים למסורת ואף כאלה השוללים אותה. התגובה הראשונית וההכרחית של המסורת למרידה זו הייתה התנגדות מוחלטת לאידיאולוגיה הציונית. לולא התנגדות זו, חוט השדרה של עם ישראל היה נפסק. התנגדות זו חייבה הסתגרות כדי לשמור על המסורת ולהגן עליה. כך הופיעה המסורת בלבוש חדש – החרדיות.

המהפכה הציונית הצליחה מעל ומעבר למשוער. היא קיבלה את תנופתה והאנרגיות שלה מן המסורת, אבל ככול שעבר הזמן, הניתוק ממנה, ההתכחשות וההתנגדות לה, והעירוב של רעיונות זרים, המעיטו את האנרגיות והחיוניות שלה. אחרי שלושה דורות חלק ממנה כבר הפך מאנטי דתי גם לאנטי ציוני ולאומי.

הרב קוק בישר תגובה שניה של המסורת למהפכה הציונית. לא דחיה אלא בירור. את האידאיות שהוכח ששורשיהן במסורת ומגשימות את חזונה הוא ברר אימץ וקידש. כך הפכה המהפכה הציונית לחלק מגוף המסורת עצמה. זה מובן דבריו הידועים "הישן יתחדש והחדש יתקדש". היום מתגייסים יהודים לצה"ל לא למרות שהם שומרי תורה ומצוות אלא דווקא מתוך כך. אלה הם ממשיכי דרכו של הרב קוק ובפועל רוב הציבור הסרוג.

רוב ערכי המהפכה הציונית – ארץ ישראל, התיישבות, לאומיות, צבאיות, ממלכתיות, השכלה ועוד – חזרו לשורשם בתורה, התקדשו, מהווים היום חלק מן המסורת עצמה וממנה הם יונקים את תוקפם המוסרי וחיוניותם.

הניתוח המוצע כאן יכול לשמש בסיס להבנת צדדים רבים של השסע האמור, אבל כאן נתמקד בשאלת גיוס החרדים לצה"ל. סגירת המעגל הדיאלקטי הזה הופך את החרדיות לאנכרוניסטית. אין כבר תפקיד מהותי להתנגדות החרדית לערכי מהפכה הציונית ולהסתגרות שלה מפניה. הם כבר לא מהווים איום על המסורת אלא חלק ממנה. לכן, בסופו של דבר ובהכרח היסטורי, חיוניותה של ההתנגדות החרדית לשיבת ציון תלך ותדעך, ועולם החרדי ימצא את דרכו להתחבר, תוך שמירת סגנונו וצביונו, לחוליה החדשה של המסורת.

אי אפשר לכפות על החרדים להתגייס. כשהם אומרים "נמות ולא נתגייס", הם גם אומרים "אם נתגייס – נמות", כלומר נאבד את זהותנו ונפסיק להיות מה שאנחנו. ההתנגדות החרדית לציונות תלך ותשקע לא בגלל גזירות, סנקציות ואיומים, אלא בגלל הסתירה המוסרית הפנימית שמחייבת אותה לירוק לבאר ממנה היא שותה, ומשום שהתפקיד שלה, לשמר את מסורת ישראל מול המרד הציוני, הסתיים ובהצלחה.

אי אפשר לזרז את התהליך הזה, אבל גם לא ראוי לעכבו ולהנציחו באופן מלאכותי באמצעות מימון והענקת פריבילגיות. הפתרון הפוליטי המתבקש לסוגיה הוא הקמת קואליציה שמבוססת על רוב הכוחות הציוניים המרכזיים בחברה הישראלית ואיננה תלויה בחרדים. כידוע, לא החרדים הם הסיבה לכך שקואליציה כזו לא קמה היום בישראל.