ריבונות בעזה, לא התיישבות

בס"ד 

אין טעם להשקיע אנרגיות בהתיישבות מחדש בגוש קטיף כשאנו זקוקים להן למימוש תכנית ההגירה 

                                                                                          (פורסם במקור ראשון ב-9 למאי 25)

חידוש הפעולה העצימה של צה"ל השבוע ברצועת עזה העלה שוב את הקריאות לחידוש ההתיישבות בחבל עזה. יש כאלה שלא מסוגלים לראות את קידום תהליך הגאולה אלא בדרך אחת – התיישבות עכשיו. אצל הוותיקים זהו פשוט הרגל שהפך לקיבעון; כך הם פעלו בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה, ובהצלחה, והם לא מסוגלים לחשוב על שום דרך פעולה אחרת. אצל הפעילים הצעירים זה בא ממקום אחר; הם גדלו על האתוס של ההתיישבות מלפני חמישים שנה, עם דובון סנדלים ועוזי, ולא רוצים להחמיץ את ההזדמנות להיות גם הם חלוצים כמו הדור ההוא. אבל למרות הכוונות הטובות והטהורות – טעות בידם.

האויב הגדול ביותר של עם ישראל במלחמה הזו איננו החמאס ואפילו לא איראן אלא המחלוקות הפנימיות. לולא המחלוקות הפנימיות, שתמיד מבוססות על נקודות ענייניות אבל מלובות ומועצמות על ידי שני הצדדים לצרכים פוליטיים, מטרות המלחמה הזו כבר היו מושגות והיא כבר הייתה מאחורינו. מסיבה זו צריך לשמור מכול משמר על הקונצנזוס, על ההסכמה הלאומית, ולפעול אך ורק במסגרתו. כל מטרה שאינה בקונצנזוס או פוגעת בו, צריכה כרגע להידחות. היא פוגעת במאמץ המלחמתי.

ההסכמה הלאומית היום לא רק רחבה מספיק בכדי להותיר לנו הרבה מה לעשות במסגרתה ביחד, אלא יותר מכך: היא יכולה לקדם באופן מהפכני את התהליך ההיסטורי של שיבת ציון. מוסכם על רוב החברה הישראלית שיש לשחרר את החטופים כמובן, ושיש למגר את שלטונו של החמאס ואת יכולותיו הצבאיות. אבל יותר מכך: ישנה הסכמה לאומית רחבה על ביצוע התוכנית להגירה מרצון של תושבי עזה. כידוע ישנה גם הסכמה לכתחילה של ארה"ב למהלך כזה, מה שמאפשר להציג את המהלך הזה באלגנטיות כ"חזון טראמפ" ולא כחזון גנדי או הרב כהנא חלילה.

המהלך של הגירה מרצון, שלפחות מחצית מתושבי עזה מעוניינים בו, הוא פריצת דרך היסטורית. הוא יקדם לא רק את הפתרון לבעיית עזה, אלא יהווה תקדים לפתרון הבעיה הפלסטינית כולה. יישום "חזון טראמפ" יחולל פריצת דרך היסטורית בתולדות הסכסוך שלנו עם הערבים. הוא משמעותי לאין ערוך מעוד כמה ישובים שיוקמו ברצועת עזה, ואפילו שיקום של גוש קטיף כולו. ובניגוד לשיקום עכשווי של גוש קטיף, יש עליו קונצנזוס לאומי רחב ותמיכה בינלאומית מספקת.  

אין שום הגיון בנפנוף הנוכחי בדגלי החזרת ההתיישבות לגוש קטיף, שמעורר את כול ההתנגדות הפבלובית הישנה של השמאל, במקום להניף את דגלי החזון של טראמפ. אין שום טעם להשקיע אנרגיות לאומית בהתיישבות מחדש בגוש קטיף, כשאנו זקוקים להן למימוש תוכנית ההגירה. תוכנית זו אפשרית, אבל דורשת חשיבה מקורית וריכוז מאמצים ומשאבים אדירים. חבל לבזבז עכשיו את הקשב והמאמץ הלאומי הנדרש ליישומה על מטרות אחרות ושנויות במחלוקת, חשובות ככל שתהיינה.

אמנם הכוונה העיקרית שמאחורי הקריאות והפעילויות לחידוש ההתיישבות בגוש קטיף היא קודם כול לקדם את התודעה, להכין את הרקע הרעיוני שיאפשר בבוא הזמן לחדש את ההתיישבות, אבל אם בקידום התודעה עסקינן, ולא במטרה מיידית, עדיף לקדם רעיון אחר: את רעיון החלת הריבונות על אותם שטחים מרצועת עזה שיכבשו הפעם על ידי צה"ל, כפי שהוכרז השבוע.

החלת הריבונות על שטחי רצועת עזה אלה לא צריכה לבוא מטעמי קידום הגאולה או התיישבות, אלא מסיבות מדיניות וצבאיות גרידה. מוסכם בחברה הישראלית שלערבים ישנו רק דבר חשוב אחד בעולמם: אדמה. מוסכם שאם רוצים לדבר אליהם בשפתם ולהביא תמונת ניצחון ברורה, אין הוכחה מובהקת יותר לתבוסתם מאשר אובדן אדמה. החלת הריבונות של מדינת ישראל חיונית כאקט מדיני משלים לכיבוש הצבאי. היא תהווה הצהרה ברורה ששטח שנכבש על ידינו במסגרת המלחמה בארגוני הטרור לא יוחזר לעולם. היא תקבע את מחירון התוקפנות הערבית בצורה שתהייה מובנת לכול ערבי במזרח התיכון.

אם למישהו דחוף לעבוד דווקא על התודעה, עדיף לפתח עכשיו את תודעת הריבונות ולא את תודעת ההתיישבות. להתיישבות בכל רצועת עזה עוד נגיע. אם לא מרצוננו אזי בעל כורחנו. 

 

בלי ממלכתיות אין ממלכה

 בס"ד

מכתבי הסרבנות אלה הם המשך ישיר להתכחשותם של בני הדור השני והשלישי של האבות המייסדים לערכים שעיצבו את המהפכה הציונית

כ"ז בניסן, תשפ"ה (25.4.25)

את חטאי אני מזכיר היום. לפני למעלה משלושים שנה, בימי הסכמי אוסלו, הייתי סרבן גיוס למילואים. כשלוש-ארבע פעמים התייצבתי והצהרתי שאני מסרב ליטול חלק בשירות צבאי שתכליתו אז הייתה להבטיח את יישום הסכמי אוסלו. על הסירובים האלה נשפטתי כמה פעמים למאסר צבאי בכלא קצינים.

בשנים שאח"כ הבנתי שטעיתי. מתוך העמקה בתורתו של הרב צבי יהודה קוק הבנתי שהערך של "ממלכתיות", הוא לא רק קדש אלא ממש קדש הקודשים. שהחידוש הגדול של שיבת ציון איננו עצם חזרתו הפיזית של עם ישראל לארצו אלא חידוש הממלכתיות הישראלית – תקומתה של מדינת ישראל. אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם.

הערך של הממלכתיות זוכה אצלנו להרבה זלזול; הוא מיוחס לבינוניות, פשרנות, בורגניות דתית או לחילופין לדוסיות חרד"לית. אבל יחס זה הוא פרי שטחיות תורנית. אכן, אין סוף קלקולים, חסרונות ומגרעות ישנן בתפקוד של מדינת ישראל ומערכותיה השונות והמגוונות. בצה"ל, בפוליטיקה, במערכת המשפט והיכן בעצם לא. אבל כל זה אינו מוריד כהוא זה מערכה של המדינה כשלעצמה. את כל הקלקולים האלה נוכל לתקן בעתיד, אבל את המדינה לא נוכל להקים שוב. כל פגיעה בעצם סמכותה של מדינת ישראל – ותהיה מוצדקת כאשר תהיה – הורסת את הממלכתיות הישראלית המתחדשת ומפרקת אותה מבפנים.

את ערך הממלכתיות לא חידש הרב צבי יהודה אלא בן גוריון. הוא הבין עד כמה עם שחוזר משבעים גלויות, מדבר בשבעים שפות ונאמן לשבעים אידאולוגיות שונות, מועד לפורענות. הוא הבין שבלי להפוך את הערך של הממלכתיות לכזה שעומד מעל הערכים הפרטיים, המגזריים, האידיאולוגיים, הפוליטיים וכדומה – לא תיכון מלכותנו. לכן הוא פירק את הפלמ"ח ואת המחתרות.

את הערך הזה, כמו הרבה ערכים שיצרה הציונות ואפשרו את הגשמתה, ברר הרב קוק, אמץ, קדש ונתן לו תוקף של תורת ישראל. בכך הוא הפך אותו לערך מוחלט שאינו נתון לשינויי הערכים התדיר המאפיין את ההיסטוריה של שאר התרבויות האנושיות.

כך חזרו אותם ערכים של הציונות שמקורם היה במסורת התורה להיות חלק ממנה. במקביל לכך, וייתכן אף שמשום כך, הלכה התודעה הציונית עצמה וזנחה את האידיאלים שלה וערכיה: את הלאומיות, את הצבאיות והביטחון, את העברית, את ארץ ישראל, את שחרורה, את ההתיישבות בה ועוד.

עד לאחרונה נותרו עדיין צאצאיהם האידאולוגיים של  מייסדי המדינה מחויבים לערך הממלכתיות. עכשיו, ובמיוחד עם מכתבי הטייסים והלוחמים האחרונים, הגיע גם זמנו של ערך הממלכתיות הציוני להינטש על ידיהם. זו המשמעות האמתית של מכתבי סרבנות אלה. הם המשך ישיר להתכחשותם של בני הדור השני והשלישי של האבות המייסדים לערכים שעיצבו את המהפכה הציונית. אין הבדל עקרוני אם אלו הצהרות סרבנות ממש, הפסקת התנדבות, או מחאה מתחכמת בשם חיילי מילואים – כולם מתכחשים לעקרון הממלכתיות.

התהליך הזה של התכחשות הבנים לערכים של אבותיהם לא צריך להפתיע; אין תהליך טבעי ממנו. כל מערכת ערכים שנהגתה ועוצבה על ידי האדם ומקבלת ממנו את תוקפה – עתידה להינטש דור או שניים מאוחר יותר. אם כל תוקפה הוא מהאדם ומשרירות לבו והגיונו, אם אין בה יסוד-שמעבר שמקנה לה תוקף מוסרי מוחלט ואחיזה בנצח – אין לה שום סיכוי להמשיך להיות מחייבת, לא לנצח ואפילו לא למאה שנה. כשמתחלפות הנסיבות, אופנות המחשבה והעדיפויות המוסריות – ערכים אלה הופכים ללא רלוונטיים. לא מפתיע שגם האידיאולוגיה הציונות החילונית, באשר הייתה חילונית, ננטשה.

אבל הקב"ה הקדים רפואה למכה שהייתה ידועה לחכמי ישראל מראש. בעקבות הברור שעשה הרב קוק לערכי הציונות, ובכללם לערך הממלכתיות – הם אומצו על ידי המסורת והפכו חלק ממנה. עכשיו הם כבר חלק מערכי הנצח הישראלים.

מכתבי הטייסים ושאר הלוחמים במילואים אינם אלא שלב נוסף בתהליך של ההקאה של הציונות את הערכים שהובילו אותה. הם יכולים לנטוש עכשיו את הממלכתיות ולהתכחש לה כיוון שיש כבר מי שנושאים אותה בישראל, מקדשים אותה ומבטיחים שתהיה חלק מנצח ישראל.

     

להבין את השסע

 

בס"ד

הציונות מרדה במסורת משום שזו לא יכלה להתחדש נוכח האפשרות וההכרח שנוצרו לחזור לארץ ישראל. המסורת שימרה את החזון של שיבת ציון והעבירה אותו מדור לדור, אבל כשהגיע זמנו היא נותרה משותקת. היה הכרח למרוד בה כדי להגשים את החזון שלה עצמה.

 

(פורסם במקור ראשון בערב חג הפסח תשפ"ה 11.4.25)

השיח אודות השסע בחברה הישראלית פופוליסטי ופוליטי ברובו. כדי לחלץ אותו מעקרותו ראוי לעמוד על שורשיו ההיסטוריים והאידאיים של השסע. ישנם שני כוחות מרכזיים שמתוך הדיאלקטיקה שביניהם מתפתחת ההיסטוריה: כוח המסורת, וכוח החידוש והמהפכה. הרב קוק מכנה אותם "רוח ההלכה ורוח הסער". שבתי בן דב קורא להם "נבואה ומסורת בגאולה". בסוציולוגיה המודרנית הם מכונים כוח ביורוקרטי וכוח כריזמטי. לכול כוח הפועל בהיסטוריה יש תפקיד שמקנה לו את חיוניותו; כשמטרתו מושגת הוא מאבד אותה.

נצח ישראל, חוט השדרה שלו, הוא המסורת, התורה. אבל למסורת יש בעיה מהותית. כשמשתנה המציאות היא אינה יכולה להתמודד איתה. דוגמה לכך היא חוסר היכולת של הרבנים נושאי המסורת להתמודד עם אתגר גיורם של העולים מרוסיה. הם אינם יכולים לגייר אותם לפי המסורת שקיבלו, שלא התמודדה מעולם עם מציאות כזו.

לכן, כשנוצר הכרח לחידוש משמעותי, הוא בא מתוך כוח המהפכה שמורד במסורת. אם המהפכה מוכיחה את עצמה, באה המסורת, מבררת אלו מערכי המהפכה באו ממנה, מעכלת, מאמצת ואף מקדשת אותם, כלומר מעניקה להם את התוקף של המסורת והתורה. כך הופכים ערכי המהפכה להיות חלק מהמסורת וחוליה חדשה נוצרת בחוט השדרה של עם ישראל.

הציונות מרדה במסורת משום שזו לא יכלה להתחדש נוכח האפשרות וההכרח שנוצרו לחזור לארץ ישראל. המסורת שימרה את החזון של שיבת ציון והעבירה אותו מדור לדור, אבל כשהגיע זמנו היא נותרה משותקת. היה הכרח למרוד בה כדי להגשים את החזון שלה עצמה.

מכיוון שהציונות התאפשרה רק מתוך מרד במסורת, היו מעורבים בה גם רעיונות זרים למסורת ואף כאלה השוללים אותה. התגובה הראשונית וההכרחית של המסורת למרידה זו הייתה התנגדות מוחלטת לאידיאולוגיה הציונית. לולא התנגדות זו, חוט השדרה של עם ישראל היה נפסק. התנגדות זו חייבה הסתגרות כדי לשמור על המסורת ולהגן עליה. כך הופיעה המסורת בלבוש חדש – החרדיות.

המהפכה הציונית הצליחה מעל ומעבר למשוער. היא קיבלה את תנופתה והאנרגיות שלה מן המסורת, אבל ככול שעבר הזמן, הניתוק ממנה, ההתכחשות וההתנגדות לה, והעירוב של רעיונות זרים, המעיטו את האנרגיות והחיוניות שלה. אחרי שלושה דורות חלק ממנה כבר הפך מאנטי דתי גם לאנטי ציוני ולאומי.

הרב קוק בישר תגובה שניה של המסורת למהפכה הציונית. לא דחיה אלא בירור. את האידאיות שהוכח ששורשיהן במסורת ומגשימות את חזונה הוא ברר אימץ וקידש. כך הפכה המהפכה הציונית לחלק מגוף המסורת עצמה. זה מובן דבריו הידועים "הישן יתחדש והחדש יתקדש". היום מתגייסים יהודים לצה"ל לא למרות שהם שומרי תורה ומצוות אלא דווקא מתוך כך. אלה הם ממשיכי דרכו של הרב קוק ובפועל רוב הציבור הסרוג.

רוב ערכי המהפכה הציונית – ארץ ישראל, התיישבות, לאומיות, צבאיות, ממלכתיות, השכלה ועוד – חזרו לשורשם בתורה, התקדשו, מהווים היום חלק מן המסורת עצמה וממנה הם יונקים את תוקפם המוסרי וחיוניותם.

הניתוח המוצע כאן יכול לשמש בסיס להבנת צדדים רבים של השסע האמור, אבל כאן נתמקד בשאלת גיוס החרדים לצה"ל. סגירת המעגל הדיאלקטי הזה הופך את החרדיות לאנכרוניסטית. אין כבר תפקיד מהותי להתנגדות החרדית לערכי מהפכה הציונית ולהסתגרות שלה מפניה. הם כבר לא מהווים איום על המסורת אלא חלק ממנה. לכן, בסופו של דבר ובהכרח היסטורי, חיוניותה של ההתנגדות החרדית לשיבת ציון תלך ותדעך, ועולם החרדי ימצא את דרכו להתחבר, תוך שמירת סגנונו וצביונו, לחוליה החדשה של המסורת.

אי אפשר לכפות על החרדים להתגייס. כשהם אומרים "נמות ולא נתגייס", הם גם אומרים "אם נתגייס – נמות", כלומר נאבד את זהותנו ונפסיק להיות מה שאנחנו. ההתנגדות החרדית לציונות תלך ותשקע לא בגלל גזירות, סנקציות ואיומים, אלא בגלל הסתירה המוסרית הפנימית שמחייבת אותה לירוק לבאר ממנה היא שותה, ומשום שהתפקיד שלה, לשמר את מסורת ישראל מול המרד הציוני, הסתיים ובהצלחה.

אי אפשר לזרז את התהליך הזה, אבל גם לא ראוי לעכבו ולהנציחו באופן מלאכותי באמצעות מימון והענקת פריבילגיות. הפתרון הפוליטי המתבקש לסוגיה הוא הקמת קואליציה שמבוססת על רוב הכוחות הציוניים המרכזיים בחברה הישראלית ואיננה תלויה בחרדים. כידוע, לא החרדים הם הסיבה לכך שקואליציה כזו לא קמה היום בישראל.