חילופי משמרות כפולים

כל עוד ההתמודדות של העולם החרדי הייתה מול החילוניות, היא הייתה פשוטה מבחינה אידיאולוגית. כעת החרדיות היא מוצאת את עצמה נאבקת בחוליה החדשה של המסורת עצמה

בס"ד

(פורסם המקור ראשון ב- כ"א אב, תשפ"ה (15.8.25))

מבחינת חבר הכנסת משה גפני הבעיה הגדולה של העולם החרדי איננו האתיאיזם החילוני אלא דווקא הציונות הדתית. "הם עושים לנו את הנזק הגדול ביותר", תקף אותה לאחרונה ח"כ גפני, "יש כאלה שהם יותר גרועים מהחילונים". גפני לגמרי מובן. הבעיה של האידאולוגיה החרדית איננה החילוניות אלה הציונות הדתית.

הציונות החילונית מרדה במסורת משום שזו נותרה משותקת נוכח האפשרות וההכרח שנוצרו לחזור לארץ ישראל. המסורת שימרה את החזון של שיבת ציון והעבירה אותו מדור לדור, אבל כשהגיע זמנו היא לא הייתה מסוגלת להתחדש. השמרנות של המסורת הוא סוד כוחה אבל כשמגיע הזמן להתחדש היא נותרת מעצם מהותה משותקת. היה הכרח למרוד בה כדי להגשים את החזון שלה עצמה. כך הופיעה המהפכה הציונית.

מכיוון שהציונות התאפשרה רק מתוך מרד במסורת, היו מעורבים בה גם רעיונות זרים למסורת ואף כאלה השוללים אותה. התגובה הראשונית וההכרחית של המסורת למרידה זו הייתה התנגדות מוחלטת לאידיאולוגיה הציונית. לולא התנגדות זו, חוט השדרה של עם ישראל היה נפסק. התנגדות זו חייבה הסתגרות כדי לשמור על המסורת ולהגן עליה. כך הופיעה המסורת בלבוש חדש – החרדיות. לולא ההתנגדות וההסתגרות החרדית, לא היה נותר זכר חי למסורת ישראל. לולא העולם החרדי גם הציונות הדתית בלבושה דאז של תנועת "המזרחי" לא הייתה מחזיקה מעמד מול עוצמת המהפכה הציונית. 

המהפכה הציונית הצליחה מעל ומעבר למשוער. היא קיבלה את תנופתה והאנרגיות שלה מן המסורת, אבל ככול שעבר הזמן, הניתוק ממנה, ההתכחשות וההתנגדות לה, והעירוב של רעיונות זרים, המעיטו את האנרגיות והחיוניות שלה. אחרי שלושה דורות חלק ממנה כבר הפך מאנטי דתי גם לאנטי ציוני ולאומי. עיתון "הארץ" וסדר היום האנטי-לאומי שלו הוא תוצאה מתבקשת, אמנם לא היחידה,  של המרד הציוני במסורת.

הרב קוק בישר תגובה שניה של המסורת למהפכה הציונית. לא דחיה אלא בירור. את האידאיות שהוכח ששורשיהן במסורת ומגשימות את חזונה הוא ברר אימץ וקידש. כך הפכה המהפכה הציונית לחלק מגוף המסורת עצמה. היום מתגייסים יהודים לצה"ל לא למרות שהם שומרי תורה ומצוות אלא דווקא מתוך כך. אלה הם ממשיכי דרכו של הרב קוק ובפועל רוב הציבור הסרוג.

רוב ערכי המהפכה הציונית – ארץ ישראל, התיישבות, לאומיות, צבאיות, מדינה, ממלכתיות, השכלה ועוד – חזרו לשורשם בתורה, התקדשו, מהווים היום חלק מן המסורת עצמה וממנה הם יונקים את תוקפם המוסרי וחיוניותם. הציונות הדתית ירשה את ההתיישבות העובדת שהייתה נושאת הלפיד של האקטיביזם הציוני. תהליך חילופי המשמרות בהנהגה ההיסטורית והאידאית של תהליך שיבת ציון – עדיין לא הפוליטית – כמעט הושלם. היום האקטיביזם הציוני יונק את מקורו מהתורה, מהמסורת עצמה. את התהליך הזה כינה הוגה הדעות שבתי בן דב "המעגל הדיאלקטי" של שיבת ציון.

כול עוד ההתמודדות של העולם החרדי הייתה מול החילוניות, היא הייתה פשוטה מבחינה אידיאולוגית; הצורך לשמור על מסורת ישראל סיפק לעולם החרדי הצדקה ואנרגיות ומלא אותו ביטחון חיוניות ומשמעות. עכשיו, משערכי הציונות התבררו התקדשו והפכו לחלק מן המסורת עצמה, כבר אין להתנגדות החרדית לערכי הציונות תפקיד היסטורי. היא סיימה את תפקידה וממילא מתרוקנת מהמשמעות והחיוניות שלה, מתנוונת ונקלעת לסתירות בלתי אפשריות בתוך עולמה פנימה. ערכי הציונות כבר אינם מרד במסורת אלא חלק ממנה עצמה. ההסתגרות החרדית שכול הצדקתה הייתה להיאבק למען המסורת, מוצאת עצמה נאבקת היום בחוליה החדשה של המסורת עצמה. סתירה עצמית מניה וביה של האידאולוגיה החרדית.

אם כן, הציונות הדתית, שהיא החולייה החדשה של מסורת ההלכה, חוט השדרה הישראלי, איננה רק יורשתה של ההתיישבות העובדת בנשיאת לפיד האקטיביזם הציוני, אלא גם יורשתו של העולם החרדי בנשיאת לפיד המסורת החיה. ככזו היא מהווה בעיה תורנית בלתי אפשרית לאידיאולוגיה החרדית ומבשרת את סוף דרכה של תופעת החרדיות כפי שהיכרנו אותה. זו באמת הסיבה שחבר הכנסת גפני כועס על העולם הציוני דתי יותר מאשר על העולם החילוני.