בלי ממלכתיות אין ממלכה

 בס"ד

מכתבי הסרבנות אלה הם המשך ישיר להתכחשותם של בני הדור השני והשלישי של האבות המייסדים לערכים שעיצבו את המהפכה הציונית

כ"ז בניסן, תשפ"ה (25.4.25)

את חטאי אני מזכיר היום. לפני למעלה משלושים שנה, בימי הסכמי אוסלו, הייתי סרבן גיוס למילואים. כשלוש-ארבע פעמים התייצבתי והצהרתי שאני מסרב ליטול חלק בשירות צבאי שתכליתו אז הייתה להבטיח את יישום הסכמי אוסלו. על הסירובים האלה נשפטתי כמה פעמים למאסר צבאי בכלא קצינים.

בשנים שאח"כ הבנתי שטעיתי. מתוך העמקה בתורתו של הרב צבי יהודה קוק הבנתי שהערך של "ממלכתיות", הוא לא רק קדש אלא ממש קדש הקודשים. שהחידוש הגדול של שיבת ציון איננו עצם חזרתו הפיזית של עם ישראל לארצו אלא חידוש הממלכתיות הישראלית – תקומתה של מדינת ישראל. אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם.

הערך של הממלכתיות זוכה אצלנו להרבה זלזול; הוא מיוחס לבינוניות, פשרנות, בורגניות דתית או לחילופין לדוסיות חרד"לית. אבל יחס זה הוא פרי שטחיות תורנית. אכן, אין סוף קלקולים, חסרונות ומגרעות ישנן בתפקוד של מדינת ישראל ומערכותיה השונות והמגוונות. בצה"ל, בפוליטיקה, במערכת המשפט והיכן בעצם לא. אבל כל זה אינו מוריד כהוא זה מערכה של המדינה כשלעצמה. את כל הקלקולים האלה נוכל לתקן בעתיד, אבל את המדינה לא נוכל להקים שוב. כל פגיעה בעצם סמכותה של מדינת ישראל – ותהיה מוצדקת כאשר תהיה – הורסת את הממלכתיות הישראלית המתחדשת ומפרקת אותה מבפנים.

את ערך הממלכתיות לא חידש הרב צבי יהודה אלא בן גוריון. הוא הבין עד כמה עם שחוזר משבעים גלויות, מדבר בשבעים שפות ונאמן לשבעים אידאולוגיות שונות, מועד לפורענות. הוא הבין שבלי להפוך את הערך של הממלכתיות לכזה שעומד מעל הערכים הפרטיים, המגזריים, האידיאולוגיים, הפוליטיים וכדומה – לא תיכון מלכותנו. לכן הוא פירק את הפלמ"ח ואת המחתרות.

את הערך הזה, כמו הרבה ערכים שיצרה הציונות ואפשרו את הגשמתה, ברר הרב קוק, אמץ, קדש ונתן לו תוקף של תורת ישראל. בכך הוא הפך אותו לערך מוחלט שאינו נתון לשינויי הערכים התדיר המאפיין את ההיסטוריה של שאר התרבויות האנושיות.

כך חזרו אותם ערכים של הציונות שמקורם היה במסורת התורה להיות חלק ממנה. במקביל לכך, וייתכן אף שמשום כך, הלכה התודעה הציונית עצמה וזנחה את האידיאלים שלה וערכיה: את הלאומיות, את הצבאיות והביטחון, את העברית, את ארץ ישראל, את שחרורה, את ההתיישבות בה ועוד.

עד לאחרונה נותרו עדיין צאצאיהם האידאולוגיים של  מייסדי המדינה מחויבים לערך הממלכתיות. עכשיו, ובמיוחד עם מכתבי הטייסים והלוחמים האחרונים, הגיע גם זמנו של ערך הממלכתיות הציוני להינטש על ידיהם. זו המשמעות האמתית של מכתבי סרבנות אלה. הם המשך ישיר להתכחשותם של בני הדור השני והשלישי של האבות המייסדים לערכים שעיצבו את המהפכה הציונית. אין הבדל עקרוני אם אלו הצהרות סרבנות ממש, הפסקת התנדבות, או מחאה מתחכמת בשם חיילי מילואים – כולם מתכחשים לעקרון הממלכתיות.

התהליך הזה של התכחשות הבנים לערכים של אבותיהם לא צריך להפתיע; אין תהליך טבעי ממנו. כל מערכת ערכים שנהגתה ועוצבה על ידי האדם ומקבלת ממנו את תוקפה – עתידה להינטש דור או שניים מאוחר יותר. אם כל תוקפה הוא מהאדם ומשרירות לבו והגיונו, אם אין בה יסוד-שמעבר שמקנה לה תוקף מוסרי מוחלט ואחיזה בנצח – אין לה שום סיכוי להמשיך להיות מחייבת, לא לנצח ואפילו לא למאה שנה. כשמתחלפות הנסיבות, אופנות המחשבה והעדיפויות המוסריות – ערכים אלה הופכים ללא רלוונטיים. לא מפתיע שגם האידיאולוגיה הציונות החילונית, באשר הייתה חילונית, ננטשה.

אבל הקב"ה הקדים רפואה למכה שהייתה ידועה לחכמי ישראל מראש. בעקבות הברור שעשה הרב קוק לערכי הציונות, ובכללם לערך הממלכתיות – הם אומצו על ידי המסורת והפכו חלק ממנה. עכשיו הם כבר חלק מערכי הנצח הישראלים.

מכתבי הטייסים ושאר הלוחמים במילואים אינם אלא שלב נוסף בתהליך של ההקאה של הציונות את הערכים שהובילו אותה. הם יכולים לנטוש עכשיו את הממלכתיות ולהתכחש לה כיוון שיש כבר מי שנושאים אותה בישראל, מקדשים אותה ומבטיחים שתהיה חלק מנצח ישראל.