אפשר לנצח רעיון

 

ההכרה של האסלם בממד האלוהי, באינסופי, מובילה אותו למסקנה שמול המוחלט הזה הכול בטל וחסר ערך. לכן מבחינתו אין לחיים בכלל ולחיי האדם בפרט שום משמעות. רק אללה הוא אכבר. העמדה הדתית הזו שוללת את ערך החיים ואת החיים עצמם.

בס"ד

(פורסם במקור ראשון ב- ז' באב, תשנ"ה (1.8.25)

שוב ושוב נשמעת בשיח העכשווי הטענה שהאסלם הרדיקלי הוא רעיון ואי אפשר לנצח רעיון. בדרך כלל הטענה הזו היא לא יותר מכסות לתבוסתנות ושאיפה לא מודעת לכניעה, אבל יש בה גרעין של אמת. אכן, על ידי רובים קשה לנצח רעיון, אבל אפשר לנצח רעיון באמצעות רעיון. האמת היא שההיסטוריה של המלחמות היא סיפורם של מאבקים בין רעיונות. בתופעת המלחמה מעורבים כמובן גם אינטרסים, פוליטיקה, תוקפנות ושאר תכונות אנושיות שליליות, אך אלה הם רק גילויים חיצוניים לממד הפנימי, המהותי של המלחמות: מאבק בין אידאות.

עם ישראל, באומר חייו, בעצם הווייתו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא, מגשים ומביע רעיון ומציג אותו נוכח האנושות. הופעת החיים העכשווית שלו, מאז שובנו לציון, היא של עם לאומי מאוד, משפחתי ממש; עם דמוקרטי באמת, לא רק במובן הפורמלי; עם מוכשר, חריף, יצירתי ומצליח, ומעל לכול, עם מאמין שחי מסורת עתיקה, וחי אותה בפועל ולא כזיכרון במוזיאון. עם שהשכיל להתחדש אחרי אלפיים שנות גלות באופן המפליא כל חושב,

השילוב של לאומיות מסורתית דמוקרטית בריאה חיונית ותוססת, מפליא את המערב ומעורר בו ערבוב של רגשות הערצה, קנאה והתנגדות גם יחד. התחייה של המסורת הדתית שלו מעוררת את איבת האסלם. בשני המקרים, תחייתו של עם ישראל בארצו היא קריאת תיגר על שתי הציוויליזציות האלה, הנוצרית והאיסלמית כאחד, ששתיהן מבוססות על היומרה לרשת אותו ולמלא את מקומו.

הרעיון היסודי שמביעה היהדות הוא היפוכו המוחלט של הרעיון של האסלם, לפחות זה הרדיקלי. שתי התפיסות האמוניות האלה, היהדות והאסלם, יוצאות מאותה תובנה: "אללה הוא אכבר" או "אין עוד מלבדו". ההכרה של האסלם בממד האלוהי, באינסופי, מובילה אותו למסקנה שמול המוחלט הזה הכול בטל וחסר ערך. לכן מבחינתו אין לחיים בכלל ולחיי האדם בפרט שום משמעות. רק אללה הוא אכבר. העמדה הדתית הזו שוללת את ערך החיים ואת החיים עצמם. מבחינת המוסלמי אין ולא יכולה להיות שום קדושה בחיים. ההיאחזות של האדם בחייו היא חולשה, רמאות עצמית וחוסר נכונות להשלים עם העובדה שאין משמעות לחיים, כלומר כפירה. הדבר היחיד שהמאמין האסלמי יכול לעשות עם חייו הוא למסור אותם לאללה, להיות שהיד, ובכך להוכיח שהוא בז לעצם החיים, אפילו שלו עצמו.

כאמור גם האמונה הישראלית יוצאת מאותה הכרה בסיסית של המוחלט ואחדות כל ההוויה; גם היא מבינה שלחיים בכלל ולחיי האדם בפרט אין משמעות, אבל זה נכון רק באשר לחיים כשלעצמם ומצד עצמם. אם האדם מקדש את חייו, חי אותם נוכח האלוהים, חי בתודעה של "בכל דרכך דעהו", אזי לא רק שיש ערך ומשמעות לחייו אלא שהם מתקדשים. קידוש החיים בעולם הזה, הנברא, הוא ייעודו ותכליתו של האדם. זו המשמעות של המושג "קדושת החיים". חיים שמקדשים אותם, שמכניסים בהם משמעות אלוקית.

זהו תורף המאבק האמוני ההיסטורי בין האסלם לבין עם ישראל: קדושת החיים מול שלילת החיים. ההבדל המוחלט בין שתי המסקנות האמוניות הללו, הוא הסיבה המהותית לכך שהאסלם, לפחות זה הרדיקלי, זורע הרס חורבן ורצח סביבותיו, ועם ישראל מביא לעולם ברכה עד בלי די.

הבעיה הגדולה שלנו היא שאנחנו לא מודעים או מתכחשים לרעיון האמוני אותו אנו נושאים בעצם הווית חיינו. לכן אנחנו מתקשים להבין את ההתנגדות לשיבת ציון, הן זו של האסלם והן זו של חלקים מהמערב, ולהיאבק בה. כשנבין באמת על מה המאבק ומה סיבתו המהותית, נבין גם שאין אפשרות אחרת אלא שהכוח שמקדש את החיים ינצח את הכוח ששולל אותם, שהרי לשם כך נברא העולם.

"רק ישראל יכולים הם לקבל אמונת אלוהי אמת ה' אחד במלואה וטובה, ואישיותם העצמית עוד תוסיף אומץ עם זה ותרבותם תשגשג ותתגדל בפריחה....אבל הגויים לא באו עדיין לידי מידה זו, ומה שהוכנסה מאורם של ישראל אמונה אלוקית בסביבותם,.... נלחם הוא באישיותם הפרטית ומלקה את תרבותם..." (הרב קוק, אורות, עמ' פ"ח).