השלב האוניברסלי של שיבת ציון

 שובנו לארצנו ולעצמנו עומד לחולל מהפכה אמונית בתרבות האנושית. לא פלא שהם לא יכולים להישאר אדישים

בס"ד

(פורסם ב"מקור ראשון" בכ"ד סיוון, תשפ"ה (20.06.25))

ישנם ספרים שזוכים לעדנה דווקא שנים רבות אחרי פרסומם. כזה הוא הספר "שיבת ציון נס לעמים" שכתב הרב ד"ר אברהם לבני ויצא לאור בשנות השמונים. לבני היה גר צדק, צרפתי קתולי שבתחילת שנות העשרים לחייו, בעקבות השואה, הבין שאושוויץ איננה מקרה אלא המסקנה המתבקשת של התרבות הנוצרית-מערבית, מבשרת את שקיעתה המוחלטת. כשנחשף ליהדות – מה שהביא אותו בסופו של דבר להתגיירות שלמה, כנה ועמוקה – הוא הבין שאין לתרבות המערב שום סיכוי להמשיך להתקיים אלא מתוך הכרה באמת הישראלית. שיבת עם ישראל לארצו, תקומתו וחזרתו לעצמיותו וייעודו הן הסיכוי היחיד של המערב.

הספר הזה – שעוסק במשמעות האוניברסלית של שיבת ציון, בבשורה שיש בה לכול האנושות ובמיוחד לתרבות המערב – זוכה מאז 7 באוקטובר להתעניינות מחודשת ונרחבת. בניגוד לרוב ממשיכי דרכו של הרב קוק, שעסקו בבירור הלאומי של הציונות, לבני עוסק במשמעותה האוניברסלית ובייעודו האוניברסלי של עם ישראל.

אי אפשר להסביר את העניין המחודש בספר אלא מתוך הבנה שהמלחמה שאנחנו בעיצומה מעבירה את תהליך שיבת ציון מהשלב הלאומי שלו לשלב האוניברסלי. טבח 7 באוקטובר, ובמיוחד התעצמות האנטישמיות והתמיכה המדהימה של העולם בטבח, זעזעו אותנו והעמידו בסימן שאלה את כל הבנתנו את עצמנו ואת הווייתנו בארץ ישראל.

בנימין זאב הרצל טען שהסיבה לאנטישמיות היא העובדה שהיהודים מפוזרים בעולם כולו, חיים בין עמים אחרים ומתוך כך הם גם שנואים. אם רק נחזור לארצנו ונהיה עם ככול העמים, הציע הרצל, תיעלם האנטישמיות מאליה. מתקפת החמאס וההתעוררות העצומה והמקיפה של האנטישמיות בעולם, הוכיחה שהניתוח של הרצל – שתאם לתודעת דורו – כבר לא מספק בדורנו. המלחמה עם איראן מחזקת את התובנה הזאת. אי אפשר להסביר במניעים האנטישמיים הרגילים את האנטישמיות האיראנית ואפילו לא בהנמקות הפלשתינאיות השגורות. לא כבשנו לאיראן אדמות ושטחים ולא גירשנו את תושביה, ובכול זאת, מטרתה העליונה היא לבצע בנו את זממו של היטלר.

מתברר שהסיבה לאנטישמיות אינה הגלות וגם לא הכיבוש אלא עצם קיומנו. התובנה הזו, שהיא המסקנה המתבקשת מתגובת העולם לטבח 7 באוקטובר, מחזירה אותנו בהכרח לשאלות היסודיות של חיינו. מי אנחנו, מהי זהותנו, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים; מה תפקידנו בהיסטוריה האנושית, מה ייעודנו, ומה בעצם עובדת קיומנו מביא להתנגדות האנטישמית.

התפתחות המלחמה הזו מחדדת פי כמה וכמה את השאלות. איך אירעו לנו מצד אחד הכישלון הנורא של 7 באוקטובר, ומצד שני ההישגים המופלאים של המשך המלחמה, כולל השלב הזה של המלחמה עם איראן? האם אנחנו סתם עוד עם ככול העמים? המערכת הזו, שהופכת אותנו – עם קטן החי בארץ קטנה – ללב ליבו של העולם כולו, כופה עלינו להבין את עצמנו מחדש.

העולם כולו מתבונן בנו. רואה את הפלא. רואה את הכישלונות המתמיהים ואת ההצלחות המסחררות.

אבל יותר מכול הוא מזהה את התוקף והבריאות המוסרית של עם שקם כלביא להגן על קיומו כנגד השתיקה והבגידה של כול העולם כמעט, ובמיוחד נוכח הרפיסות והצביעות המוסרית במערב. כולם רואים וכולם יודעים, הן המתנגדים והן התומכים. מחד העולם מצפה מאתנו לבשורות גדולות, ומאידך הוא מרגיש מאוים. שובנו לארצנו ולעצמנו עומד לחולל מהפכה אמונית בתרבות האנושית, להעמיד ככלי ריק את התרבות המערבית מחד ואת הדת המוסלמית מאידך, ולחשוף את החיקוי והגניבה הרוחנית-דתית שלהם, כפי שמבהיר היטב הרב לבני בספרו. לא פלא שהם לא יכולים להישאר אדישים. בלי כוונה ומודעות עצמית אנחנו מהווים איום על כל התרבויות מעצם העובדה שאנחנו מהווים אלטרנטיבה רוחנית לשקריהן. לכן שונאים אותנו, הן במערב והן במזרח.

עדיין לא ברור כיצד תסתיים המערכה מול החמאס וגם לא זו מול איראן, אבל דבר אחד ברור היטב: המלחמה הזו תוליד בנו תודעה עצמית חדשה; בעקבותיה נבין את עצמנו מחדש, נבנה קומה חדשה בשיבת ציון ומציונות של קיום נתנשא לציונות של יעוד.