ערך האדם, חירותו והבחירה החופשית שלו, האוטונומיה שלו בשפת העולם המודרני, עדיין לא אומץ על ידי נושאי התורה והמסורת
בס"ד
פורסם ב"מקור ראשון בי"ט באלול, תשפ"ה (12.9.25)
המעגל הדיאלקטי של שיבת ציון כמעט
הושלם. רוב ערכי האקטיביזם הציוני, אלה שמקורם היה במסורת, חזרו אליה והתקדשו.
הציונות הדתית נושאת אותם היום בגאון כשאת חיוניותם ותוקפם הם כבר לא מקבלים משרירות
לב האדם אלא מנצח ישראל ותורתו. למעשה זהו ניצחונה הכפול של המהפכה הציונית
החילונית; היא לא רק זכתה להחזיר את עם ישראל לארץ ישראל ולהקים את מדינת ישראל; בעובדה
שעולם התורה קידש את ערכי האקטיביזם הציוני יש משום הודאה בדיעבד בצדקת המרד
הציוני במסורת.
ועם זאת, העיקר עדיין חסר מן הספר.
ערך האדם, חירותו והבחירה החופשית שלו, האוטונומיה שלו בשפת העולם המודרני, עדיין
לא אומץ על ידי נושאי התורה והמסורת. ערך חירות האדם – שהוא תמצית התודעה המודרנית
ומתוך כך גם מה שעמד בבסיסה של המהפכה הציונית ואפשר אותה – עדיין לא חזר לשורשו בתורת
ישראל.
עולם התורה שלנו עדיין לא חי תורה
מתוך תודעה של חירות. בעולם החרדי חסרון זה מובהק וממש זועק לשמיים. תורה של
קטנות, שמה שמחזיק אותה הם בורות, צרות אופקים והרבה לחץ חברתי. גם העולם
החרד"לי רחוק מלהיות חופשי. ההבחנה החדה בין דתיים לחילונים שעדיין מקובלת בו,
עצם המושג דתל"שים, וכן הנטייה להשתמש במנגנוני המדינה לצורך כפיה דתית, מעידים
על כך שגם העולם החרד"לי עדיין לא מאמין באדם ולא מעניק לגיטימציה מלאה לבחירה
החופשית שלו.
לא זו יהדות מתוך חירות; לא זו
"התורה הגואלת"; לא זו תורת ארץ ישראל. כי תורת ארץ ישראל איננה תורה טריטוריאלית
אלא מהפכה רוחנית כלל-אנושית אדירה שבאה ליצור חיבור מחודש בין האדם והשמיים, בלי
לוותר על האדם כפי שהיה לפני הופעת התודעה המודרנית, ובלי לוותר על השמיים כפי שעשתה
המודרנה.
"" והלוחות
מעשה אלהים המה חרות על הלוחות", ר' יהודה אומר: אל תיקרי חרות (ח' קמוצה)
אלא חרות (ח' צרויה)" (מדרש רבה, שמות, ל"ב). כל עניינה של תורת ישראל הוא
חרות האדם, שחרורו המוחלט מכול החולשות, הדמיונות, התאוות, הספקות וההונאה העצמית
האנושיים. תורת ישראל היא הדרכת האדם והעם להיות הוא עצמו, משמע בן חורין. זו
מהותה של יציאת מצרים.
חרות האדם, שאפשרה את העידן המודרני
ומתוך כך גם את המהפכה הציונית ושיבת ציון, הפכה בתודעה הפוסט מודרנית העכשווית לבור
שופכין. במקום לזקוף את קומתו של האדם היא שוקדת להצדיק את תאוותיו, סטיותיו,
קלקוליו וחולשותיו וליצור להן אידיאליזציה. אבל בדיוק כפי שידע הרב קוק להבחין
בניצוץ הקדוש של הלאומיות הישראלית שהיה טמון ומכוסה בתוך הקלקולים של האידיאולוגיה
הציונית, כך צריך לדון גם באשר לחירות ש"לא בהדוף אותה מתוך נשמת הדור נצליח,
כי אם בהשתדלות נמרצה להביא אותה אל מקורה העליון, לחברה עם הקודש המקורתי שממנו
היא נובעת (אורות התחייה, כ"ב)".
אין בדברים האלה משום ביקורת על עולם
התורה החרד"לי; מפעלו בבירור רוב ערכי האקטיביזם הציוני והחזרתם "אל
"הקודש המקורתי" שממנו הם יונקים, לא יוסלא בפז. גם עמידתו היום בעוז ובתוקף
מול קלקולי הפרוגרסיביות חיונית. אלא שמפעלו עדיין לא שלם כול עוד לא זכינו להופעת
תורה מתוך חירות.
ייתכן שאנו עומדים היום בפתחו של
מעגל דיאלקטי חדש של מרד מחודש במסורת, הפעם בלבושה החרד"לי, כדי להופיע
יהדות מתוך חרות. המאבק הזה יהיה כרוך לצערנו בהופעת הרבה קלקולים, ו"להזדהם
בזוהמה רבה שתחתיה רוחות רעים גנוזים (שם)", בדיוק כפי שקרה ללאומיות במעגל
הדיאלקטי הקודם, אבל נראה שרק בדרך הדיאלקטית הזו תופיעה יהדות של חרות.
בדיוק כפי שניתן היה לצפות שאת החזרה
לארץ ישראל יובילו רבני ישראל נושאי התורה והמסורת, אך הם היו מקובעים ומשותקים
והיא התאפשרה דווקא בזכות המרידה בהם, כך כנראה יהיה גם במעגל הדיאלקטי הבא: תורה
מתוך חרות לא תופיע לצערנו מתוך היהדות הרבנית הממוסדת של דורנו אלא מחוגים אחרים
ולכן בתחילת הופעתה תכיל קלקולים רבים. בבוא הזמן, דור חדש של רבנים נושאי התורה והמסורת
יברר יאמץ ויקדש אותה, כדי להופיע לנו תורה מתוך חרות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה