יום שלישי, 28 ביוני 2022

במוקדם או במאוחר הניסוי יצליח

שתי תנועות אידיאולוגיות נאבקות על הארץ. אחת מבטאת את שיבת ציון והאחרת את ההתנגדות לה. מה מבטיח שהאידיאליזם המעשי של בן־גוריון ינצח את זה של מנסור עבאס?

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 17.6.22

סירובה העיקש של חה"כ ג'ידא רינאוי-זועבי ממר"צ להצביע בעד החוק שיאפשר את המשך "הכיבוש", גורם לאנשי מפלגתה למרוט את שערותיהם בייאוש. הקואליציה הזו היא הדבר הטוב ביותר שהיו יכולים לקוות לו והנה היא מפרקת להם אותה במו ידיה. גם בציבור הערבי זועמים עליה; ההישגים שהקואליציה הזו מאפשרת להם, בעיקר בנושאים האזרחיים, עומדים לרדת בגללה לטמיון. קשה להבין מה מניע אותה, שהרי ברור לכולם, וגם לה, שגישת ה"הכול או לא כלום" שלה תסתיים בלא כלום.

אלא שההתנהלות הפוליטית של זועבי איננה גחמה. היא ביטוי נאמן לא רק לעמדה אידאולוגית ברורה אלא גם לעמדה נפשית עמוקה: "ההתנגדות". מה שמניע את רינאוי-זועבי, את החמאס בעזה, את הרשות הפלסטינית ברמאללה ולמעשה את כל התופעה הפלסטינית הוא דבר אחד בלבד – ההתנגדות. התנגדות לשיבת ציון, התנגדות למדינת ישראל והתנגדות לנורמליזציה ולהשלמה של הערבים עם מדינת ישראל. ההתנגדות הזו היא כל מהותה של הפלסטיניות; אין לה שום תוכן אחר. זועבי חשה היטב שוויתור על ההתנגדות הוא התכחשות לעצם מהותה וזהותה. לכן היא לא יכולה לוותר עליה.

העמדה הזו איננה חדשה. היא מאפיינת את "הרשימה המשותפת" על גלגוליה כבר שנות דור. החידוש הפוליטי במגזר הערבי הוא העמדה של יו"ר רע"ם מנסור עבאס, שחולקת עליה. את המחלוקת הזו ניתן לפרש בשני אופנים. ייתכן שהמחלוקת היא רק על הדרך ולא על המטרות, כפי שטוענים רבים מאנשי האופוזיציה ולא בלי בסיס. אולי גם הוא מתנגד למפעל הציוני, אבל הוא מתוחכם מספיק לקבל ממנו עכשיו מה שאפשר, כדי להשתמש בו כנגדו בהמשך. אך אפשר שהוא חולק גם על המטרה של המשותפת; ייתכן שהוא הבין שעדיף לערביי ישראל להשלים עם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ולהסתפק בשיפור מצבם של אזרחיה הערביים במסגרתה. ככול הנראה שתי הגישות משמשות ברע"ם בערבוביה ורק בהמשך הדרך יתברר איזו מהן תגבר.

המחלוקת הזו בין זועבי ועבאס מאפיינת כל פוליטיקה באשר היא. כתמונת ראי שלה אפשר גם אצלנו להבחין בפוליטיקה של "הכול או לא כלום", גם עם ממניעים פנימיים שונים. לאחרונה שמענו קולות של אנשי ההתיישבות החדשה שמוותרים על חיבור לחשמל אם הוא יכלול גם את הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C. גם ההתנגדות לתוכנית המאה של טראמפ הייתה על אותו רקע. הדוגמה הקלאסית לגישה האחרת, שמעדיפה לקבל מה שניתן עכשיו, לא מתוך וויתור על המטרה הסופית אלא כדי להשתמש בו בהמשך לשם השגתה, היא הסכמת דוד בן גוריון לתוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947. ניתן להגדיר גישה זו כאידאליזם פרגמטי.

לכאורה סימטריה מלאה. שתי תנועות אידאולוגיות נאבקות על הארץ הזו. אחת מבטאת את שיבת ציון והאחרת את ההתנגדות לה. מה מבטיח שהאידאליזם הפרגמטי של בן גוריון ינצח את זה של מנסור עבאס? התשובה היא: ההבטחה. כן, ההבטחה של רבש"ע לאברהם אבינו "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם".

הפעולה האנושית איננה מתקיימת בחלל ריק. המאמץ האנושי, הבחירה, ההשתדלות, אינם חזות הכול. הם מתנהלים על רקע קודם להם ובתוך מסגרת נתונה. האדם פועל בתוך תהליך היסטורי נתון. הוא איננו קובע אותו אלא רק מוציא אותו מן הכוח אל הפועל. הוא חותר בתוך נהר שכיוון הזרימה שלו קבוע מראש.

האידאליזם הפרגמטי של בן גוריון ובני דורו הצליח מכיוון שהוא התבסס על תהליך היסטורי אובייקטיבי. הם רק הוציאו אותו אל הפועל. הם לא הלכו נגדו אלא אתו. זה מקור הוודאות הפנימית שלהם שתהליך שיבת ציון איננו שרירות לב או דמיונות שווא משיחיים. לאמונה ולביטחון של בן גוריון שהישג חלקי וזמני, מדינת ישראל בגבולות החלוקה, לא יגרום לנו לוותר על המטרה הסופית אלא ישמש אותה, היה בסיס מוצק בהכרה שיש כוחות הקודמים לממד המאמץ האנושי שבהם תלויה הצלחתו; שההבטחה של "לך אתננה" איננה רק אידיאל בשמיים; היא כוח ממשי שפועל גם בארץ, בהיסטוריה.

ההתנגדות הערבית לשיבת עם ישראל לארצו היא חסרת בסיס היסטורי, אמוני ומטאפיסי; היא חתירה כנגד מגמת נהר ההיסטוריה. השלמת ערביי ישראל עם מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא תהליך מתבקש ותבוא במוקדם או במאוחר. היחס לפרגמטיזם של מנסור עבאס חייב לקחת זאת בחשבון ולהיות לא רק בבחינת "חשדהו" אלא גם "כבדהו". גם אם יש אפשרות שהוא שלא לשמה, יש סיכוי טוב שהוא יתגלה בסוף כלשמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגובה 1:

  1. שאלה כנה: איך אפשר לדעת שכיוון ההיסטוריה הוא אכן כפי שאתה מבין אותו? כפי שאתה בעצמך כותב, "המאמץ האנושי אינו חזות הכל". זה בוודאי כולל גם את המאמץ האנושי שלך (שלנו) לדעת מה יקרה בעתיד. הלא כן?

    השבמחק