ישראל זקוקה לממשלה מרכזית

החלום של ממשלת ימין מלא הוא חלום שווא. חצי העם שיוותר מתוסכל ימנע ממשלה כזו לא רק מלהגשים את שאיפותיה הלאומיות, אלא גם מלהתמודד עם הבעיות הבסיסיות ביותר של מדינת ישראל.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 10.6.22

ההפגנות בבלפור היו בעיני אחד מרגעי השפל שראינו מאז הקמת המדינה. הזעם הקדוש, הכעס, התסכול, הכיעור והשנאה שהן ביטאו היו מזעזעים. שוב ושוב שאלתי את עצמי מאין נובע כל הרעל הזה; מה גורם לאנשים להתייצב בקביעות כל מוצאי שבת בבלפור, ובהמשך בצמתים מרכזיים ובגשרים לרוחב המדינה כולה, כדי להביע תסכול עמוק כל כך. השיא מבחינתי היה חוסר האחריות הציבורית שהתגלתה כאשר בעיצומה של מגפת הקורונה, בלי שום עכבות וכאבי בטן ולמרות ההנחיות, המשיכו ההפגנות האלה במלוא עוצמתן והיקפן, כאילו אין מדינה ואין אחריות ציבורית. מפגיני בלפור היו מוכנים שתישרף המדינה ובלבד שתיפול הממשלה הרעה הזאת של נתניהו.

כל זה לא השפיע עלי כהוא זה ולא שינה את דעתי, לא בקשר לשמאל ולא בקשר לנתניהו. עד שבאה הנקודה שאילצה אותי לחשוב מחדש. זה קרה כשנודע לי שבהפגנות האלה נוטלים חלק גם חברים טובים שלי מן העבר, אנשים ששירתו בצה"ל, מסרו את נפשם, וחבריהם גם את חייהם ממש, במלחמת יום הכיפורים. כשראיתי שאנשים שהם חוט השדרה של החברה הישראלית, אוהבי המדינה והארץ, ציונים בכל מאודם, הולכים למילואים, שומרי חוק ומשלמי מיסים, גם הם מזדהים עם הפגנות בלפור, לא יכולתי להמשיך לזלזל בהן. החברים הטובים שלי, בלי ידיעתם, אילצו אותי לנסות להבין טוב יותר מהיכן נובע מפגן חוסר האחריות והממלכתיות הזה. מה מקורם של הכאב והתסכול.

השבוע שוב ראינו מפגן כזה. הפעם מהצד השני. בחמת זעם, בלי לראות בעיניים ו"בלי שום כאבי בטן" כפי שהצהירו חברי כנסת מסוימים, הובילה האופוזיציה מהלך מופקר ואנטי לאומי ממדרגה ראשונה. שום ממלכתיות, שום אחריות ושום עכבות לא עמדו בפני ראשיה כשהחליטו להתנגד להארכת התקנות לשעת חירום בשטחי יהודה והשומרון. מבחינתם, בדיוק כפי שהיה מבחינת מפגיני בלפור בזמנו, שתישרף המדינה ובלבד שהממשלה הרעה הזו תיפול.

שוב אפשר היה לראות את הזעם הקדוש, את התסכול העמוק, את העיניים מלאות הדם, ואת השחרור מכול המעצורים והעכבות. שוב אפשר היה להיווכח בעלבון והכאב העמוקים של מי שחשים שגנבו להם את המדינה ובטוחים שמדירים אותם ומנהלים את המדינה בלעדיהם, על אפם ועל חמתם. בשורשה של ההפקרות וחוסר האחריות שהפגינה האופוזיציה השבוע, עמדה אותה רוח שעמדה בשורשן של הפגנות בלפור: תחושה של חצי מן העם שהחצי השני לא סופר אותו וחושב שהוא יכול להסתדר בלעדיו.

האופוזיציה הוכיחה השבוע שלמרות שאין בכוחה להקים ממשלה, כפי שהוכח בארבע מערכות בחירות, עדיין יש בכוחה למנוע מכל ממשלה אחרת לנהל את המדינה. כשמנסים להבין מדוע נתניהו לא יכול היה בשתיים עשרה שנות המדינה להתמודד עם הבעיות היסודיות ביותר של המדינה, הטרור, הפשיעה הערבית, החמאס בעזה ועוד כהנה וכהנה, התשובה היא בעיקרה אותה תשובה: גם אם אין בכוחו של השמאל הישראלי לנצח בבחירות ולהקים ממשלה, עדיין יש בכוחו למנוע מכול ממשלה אחרת לנהל את המדינה.

המסקנה מכול האמור היא שיש רק פתרון אחד לשיתוק הפוליטי אותו אנו חווים בשנים האחרונות: ישראל זקוקה לממשלה מרכזית. יש צורך באופוזיציה משמאל, שתהיה מורכבת ממר"צ וממפלגת העבודה. יש צורך באופוזיציה מימין שתכלול את החרדים וכול מה שהוא ימינה מן הליכוד. אף אחד מהם לא פסול מלהשתתף בקואליציה, אבל אסור שהקואליציה תהיה תלויה בהם. ישראל זקוקה לממשלה שמבוססת על הליכוד, כחול לבן, יש עתיד, ימינה, תקווה חדשה, וליברמן. אין ביניהם פערים משמעותיים בשום נושא. גם לרע"ם יש מקום בקואליציה, אבל רק בתנאי שהיא לא תהיה תלויה בה. הניסיון לתת לערביי ישראל הזדמנות להשלים עם המציאות ולהכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי הוא ניסיון חשוב ביותר. אבל המצב בו הקואליציה תלויה ברע"ם הוא בלתי אפשרי; לא רק מבחינה עקרונית וממלכתית, אלא גם מבחינה פוליטית כפי שהוכח השבוע. הכוח הרב שיש לרע"ם כשהקואליציה תלויה בה, מזיק גם לרע"ם עצמה. הוא מעניק לא עוצמה פוליטית שגדולה עליה. היא לא יכולה לעמוד בפיתויים שתלות כזו מעמידה בפניה וכורתת את הענף עליו היא יושבת.

החלום של ממשלת ימין מלא הוא חלום שווא. היא תהיה אצבע בעין לחצי מהציבור הישראלי, שגם אם מבחינה אלקטוראלית הוא פחות מזה, מבחינת עוצמתו הציבורית ועמדות הכוח שלא הוא הרבה יותר מזה. חצי העם שיוותר מתוסכל ימנע ממשלה כזו לא רק מלהגשים את שאיפותיה הלאומיות, אלא גם מלהתמודד עם הבעיות הבסיסיות ביותר של מדינת ישראל. מה שהתרחש השבוע בכנסת הוא הוכחה מצוינת לכך.