ראשי מועצת יש"ע מתקשים לחשוב מחוץ לקופסא. במקום להשתמש בהזדמנות הפוליטית שנוצרה כדי להפוך את ההתיישבות ביש"ע להסכמה לאומית, הם הופכים אותה שוב לסלע מחלוקת.
בס"ד
פורסם ב"מקור ראשון" ב- 20.5.22
לפני
חודשים אחדים פגשתי במקרה את אחד הפעילים המרכזיים של הישיבה בחומש. "אתם
הופכים את המאבק למען חומש למאבק נגד הממשלה", אמרתי לו. חומש חשובה לי, אבל
אסור להפוך אותה מערך לאמצעי פוליטי לניגוח הממשלה". "מה אני יכול לעשות",
ענה לי, "זה מה שדורש מאתנו הצד השני", כשהוא מתכוון לכך שאנשי
האופוזיציה מתנים את הצטרפותם למאבק למען חומש בכך שהוא יהיה חלק ממאבקם להפלת
הממשלה. "אם כך", עניתי לו, "תאבקו בלעדי".
השבוע,
על רקע הכניסה לבית התקומה בחברון, אמר חה"כ בצלאל סמוטריץ': "בנט וגנץ
הורו לפנות את בית התקומה עוד היום. פינוי, אם יקרה חלילה, יהיה על הידיים של כל
אחד ואחת מחברי הקואליציה הרעה הזו". ההתיישבות בחברון חשובה יותר מהמאבק המפלגתי
של סמוטריץ "בקואליציה הרעה הזו". אותו מאבק בדיוק היה עליה גם בימי
הקואליציה הרעה הקודמת. דבר לא השתנה. גם על אכלוסם של בית השלום, בית המכפלה, בית
רחל ובית לאה היה מאבק, והוא לא היה בימי בנט וגנץ. טעות להפוך את המאבק על חברון
למאבק מפלגתי. ההתיישבות חייבת להישאר מעל הכול.
בשבוע
שעבר קרא ראש מועצת בנימין ישראל גנץ "להילחם בהקפאת הבניה ביו"ש עד
הפלת הממשלה". גנץ מייחל לחזרתו של נתניהו לשלטון ומעדיף לשכוח שנתניהו לא
היה בדיוק בנאי מסדר הגודל של הורדוס. מדיניות הקפאת הבנייה ביו"ש היא המצאה
אישית שלו. למרות שהיה יכול לבנות בלי סוף ביו"ש, במיוחד בארבע השנים של
שלטון טראמפ בארה"ב, הוא העדיף לשחרר אישורי בנייה במשורה, בקמצנות, רק אחרי
לחצים ותחנונים רבים ולצרכיו הפוליטיים בלבד. הציונות הדתית הייתה בכיס שלו והוא
העדיף להחזיק אותה קצר ועל הברכיים. ובכל זאת, גנץ מעדיף לגייס את ההתיישבות ככלי פוליטי
במאבק לחזרתו של נתניהו לשלטון ולהפוך אותה מערך שאמור להיות מעל הפוליטיקה העסקנית,
לכלי פוליטי לניגוח הממשלה.
חמור
מכך. יואל שילה, מראשי "מחאת הקו האדום", שמתפאר בחלקו ברדיפת חה"כ
עידית סילמן עד שבירתה, מודה בגיליון האחרון של "מקור ראשון"
ש"הייתה הפגנה גדולה בירושלים שגם מועצות ביו"ש היו שותפות כלכלית
[בהן]" (יומן, עמ' 11).
קוצר
הראות של חלק מראשי מועצת יש"ע בעידן שלנו איננו חדש. ההתנגדות הקולנית של
רבים מהם ל"עסקת המאה" של טראמפ העידה על כך שמדובר בעסקנים. בן גוריון
לא היה מחמיץ הזדמנות כזו. אבל בן גוריון היה מנהיג, לא עסקן. הוא היה אידאליסט
פרגמטי, לא אדם של "הכול או לא כלום", ובזכות התבונה המדינית הזו קמה
מדינת ישראל. במקום להתמרמר היום על מיעוט מספר אישורי הבנייה ייתכן שהם היו
יכולים לחגוג ריבונות שלמה של רוב ההתיישבות, ולהיאבק רק על מה שעדיין לא הושג.
אבל קוצר
הראות של חלק מראשי מועצת יש"ע הוא לא רק מדיני אלא גם פוליטי. במקום להצטרף
למסע הרדיפה, הנקמה ורצח האופי של נתניהו וסמוטריץ' בראש הממשלה נפתלי בנט, הם היו
יכולים בעת הקמת הממשלה ללחוץ על סמוטריץ להצטרף אליה. כך לא רק שהממשלה לא הייתה
תלויה ברע"ם, אלא שההתיישבות הייתה חלק מרכזי שלה. במקום לארגן ולממן הפגנות
ומחאות, ידיהם היו יכולות להיות עמוסות עבודה בתחומי הבנייה והקליטה, מה שלא קרה
ולא יקרה לעולם תחת שלטון הליכוד ונתניהו. יותר מכך, במקרה כזה יאיר לפיד ובני גנץ
בכבודם ובעצמם, היו באים לגזור סרטים בהתיישבות. אמת, מוסי רז היה ממשיך לפמפם את
סיסמאותיו הישנות, אבל החלקים הציוניים של השמאל, ובעיקר תומכי "יש
עתיד" ו"כחול לבן", היו מתחילים להזדהות עם ההתיישבות ביש"ע,
שכן כידוע אחרי המעשים הולכים הלבבות. מהלך כזה היה מגשים את השאיפה ההיסטורית של
מפעל ההתיישבות: להתנחל בלבבות.
אבל ראשי
מועצת יש"ע מתקשים לחשוב מחוץ לקופסא. במקום להשתמש בהזדמנות הפוליטית שנוצרה
כדי להפוך את ההתיישבות ביש"ע להסכמה לאומית, הם הופכים אותה שוב לסלע
מחלוקת. במקום שתומכי השמאל הציוני ימצאו עצמם פועלים למען ההתיישבות ומכירים בה,
אם לא להלכה הרי למעשה, הם הופכים אותם שוב למתנגדיה.
למעלה
מחמישים שנה עברו מאז החלה ההתיישבות. דור המייסדים פורצי הדרך שהובילו אותה התחלף
בדור של עסקנים ופוליטיקאים מתלהמים. כשקרא חנן פורת ז"ל בזמנו "את אחי
אנוכי מבקש", וכשהרב יואל בן נון יבדל"א קרא "להתנחל בלבבות",
הם הבינו שההתיישבות היא עניין כלל ישראלי ועליה לשאוף להיות על מפלגתית. ירידת
הדורות. אבל אל חשש, ההתיישבות בארץ ישראל תנצח. גם את הפוליטיקאים שמנופפים בה וגם
את עסקניה.
ההתנחלויות לעולם לא יתנחלו בלבבות כי הן רעות למדינת ישראל.
השבמחק