בנקודה כלשהי במהלך התחייה שלנו לא תהייה לנו ברירה אלא להעלות על נס את צו החיים האמור של חז"ל, לנשוך שפתיים, להתגבר, ולהתעקש שלא לפדות את השבויים יתר על דמיהן.
בס"ד
ד' בטבת, תשפ"ב
(פורסם ב"מקור ראשון" ב-19.11.21
סוף טוב הכול טוב. אנחת הרווחה נוכח שחרורם של בני הזוג אוקנין ממעצרם בטורקיה בהחלט במקומה אבל אסור לנו להתכחש ללקח שעלינו ללמוד מהאירוע. מעצר השווא של נטלי ומורדי אקונין לא היה תמים. אפשר שמראש התכוון נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן לשחק עם עם ישראל וממשלתו רק מספר ימים רק כדי לנער את מערכת היחסים של ישראל עם של טורקיה מקיפאונה; אפשר שהוא התכוון למתוח את עצבינו לטווח ארוך יותר למען הישגים גדולים יותר ורק שוכנע באמצעים דיפלומטיים לרדת מן העץ ברגע האחרון. בשני המקרים ניכר שהוא למד היטב כיצד ניתן להוריד את ישראל על ברכיה ולהשיג ממנה בקלות הישגים שבדרך אחרת היו עולים לו הרבה יותר.
כבר
היינו בסרט הזה. נשיא רוסיה וולדימיר פוטין כבר הקרין אותו בפנינו כאשר עצר את
נעמה יששכר על לא עוול בכפה בשדה התעופה של מוסקבה. השבוע עשה זאת ארדואן. יש אמנם
הבדל מסוים בתסריט, פוטין יזם את המעצר ותכנן אותו מראש, ואילו ארדואן כנראה רק
קפץ על הזדמנות שנפלה לידיו כשבני הזוג התמימים צילמו את ארמונו ואזרח מודאג דווח
עליהם, אבל במהותו העניין זהה: סחיטה של ישראל באמצעות פיגוע מיקוח.
אבל שני
המנהיגים הללו אינם מקוריים. לא הם המציאו את השיטה. הקרדיט עליה מגיע לארגוני
הטרור הפלסטינים בכלל ובפרט לארגון החמאס שהפך את השיטה של חטיפה לצורכי מיקוח
לאסטרטגיה מרכזית שלו במלחמה במדינת ישראל. שיא הצלחתו ביישום האסטרטגיה הזו היה
בעסקת שליט. הישגיו של החמאס לא נעלמה מעיניו של העולם וחורשי רעתנו למדו במהירות
את השיטה. פוטין וארדואן אמנם לא עשו זאת באמצעים צבאיים, אבל בזה מסתכם כל ההבדל.
גם הם, כמו ארגוני הטרור הפלסטיניים, זיהו את נקודת התורפה שלנו: הערך המוחלט
שאנחנו מייחסים לחיי אדם בכלל ולחיי ישראל בפרט.
לא במקרה
הערך הזה כל כך מרכזי בחיינו. זוהי מורשת עולם הערכים הישראלי שהוטבעה בעמקי נפשנו
ובאה לידי ביטוי מובהק במאמרם של חז"ל: "כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה
עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". בנוסחים מסוימים הושמטה המילה
"ישראל", מה שהופך את צו החיים הזה גם לצו אוניברסלי. הבעיה איננה
בהפנמת הערך הזה בעם ישראל במשך דורי דורות; הבעיה היא שהערך הזה לא עומד לבד ומי
שרואה בו חזות הכול פוגע בערך זה עצמו. כי חז"ל למדונו גם ש"אין פודין
את השבויים יתר על דמיהן, מפני תיקון עולם". אי אפשר שנמשיך להתנהל לפי הערך
של "כל המציל נפש אחת בישראל" (כפי שהוא מנוסח בגרסה העממית), בלי לאזן
אותו עם הערך המשלים אותו של "אין פודין".
בנקודה
כלשהי במהלך התחייה שלנו לא תהייה לנו ברירה אלא להעלות על נס את צו החיים האמור
של חז"ל, לנשוך שפתיים, להתגבר, ולהתעקש שלא לפדות את השבויים יתר על דמיהן.
בנפשנו הדבר. ככול שנדחה את יישום התיקון
הנחוץ, הן במנטליות הלאומית שלנו והן בניהול המדיניות, המבחן יהיה קשה יותר. לולא
היה ארדואן ממהר לשחרר את בני הזוג אקונין, ייתכן שהיה נותן לנו הזדמנות לעשות את
התיקון המתבקש הזה. ארדואן, עם כל הכבוד, איננו פוטין, ובניגוד לרוסיה לטורקיה יש
הרבה מה להפסיד מהמשך התדרדרות היחסים בינה לבין ישראל.
אין ספק
שהדרך של מגעים דיפלומטיים החשאיים לשחרור בני הזוג אקונין הייתה עדיפה. אין לנו
צורך לחפש בכוח את ההזדמנות לתקן את נקודת התורפה שלנו; עוד תהיה לנו לצערנו
הזדמנות כזו. עם זאת מהפרשה הזו אנחנו חייבים ללמוד את הלקח. על ראש הממשלה נפתלי
בנט ושאר קובעי המדיניות, וגם עלינו כל בית ישראל, חובה להתחיל לשנן היטב את האמת
הגדולה של "אין פודין את השבויים יתר על דמיהן".
ראש
הממשלה נפתלי בנט ושאר הגורמים שהיו מעורבים בשחרור בני הזוג יכולים עכשיו לרשום
לעצמם הישג מהסוג שרשם לעצמו בנימין נתניהו עם שחרורה של נעמה יששכר. שחרור בני
ערובה תמיד מצטלם מצוין ומניב הרבה הזדהות ודמעות של התרגשות. אבל נפתלי בנט יוכל
לרשום לעצמו הישג הרבה יותר גדול ומשמעותי עם ינצל את ההזדמנות הזו להזכיר לכולנו
את נקודת התורפה שלנו. הדבר יוכל לסייע לו גם בהבהרת הקווים האדומים במגעים
המתנהלים להשגת הסכם הסדרה עם החמאס בעזה. עליו להזכיר לציבור שישראל לא יכולה
להרשות לעצמה להמשיך להיכנע לסחטנות הרגשית המופעלת עליה; שהגיע הזמן ליישם בנושא
של פדיון שבויים מדיניות המבוססת על העקרונות הישראליים שהורישו לנו חז"ל; שזהו
תיקון חשוב הן לנו והן לעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה