אל תפרקו את צבא העם

הרוח האידאליסטית הזו, שפרחה בדורות הראשונים של התחייה, הולכת ושוקעת. בהיקף לאומי וכלל ישראלי היא עדיין נמצאת רק בצה"ל.  

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 26.11.21

המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם השבוע סקר שבחן את דימויו של צה"ל בעיני הציבור בנושאים מגוונים. בין השאר הוא עסק בסוגיה של ביטול צבא החובה. תוצאות הסקר מלמדות שלראשונה מאז המדידות בנושא זה בשנת 2017, עולה שיעור התומכים במעבר לצבא מקצועי על שיעור המתנגדים לכך. 47% מהציבור היהודי סבורים שיש לבטל את צבא החובה ולבססו כצבא מקצועי, ורק 42% מתנגדים לכך.

באופן לא מפתיע, החרדים הם התומכים המובהקים ביותר בביטול צבא החובה ומעבר לצבא מקצועי (80%). התמיכה המועטת ביותר בביטול צבא החובה התקבלה בצבור הדתי-לאומי (32%) בלבד, ואילו בתווך נמצא הציבור החילוני עם 47% תמיכה. 

הוויכוח בנושא מעבר מצבא חובה לצבא מקצועי איננו חדש במחוזותינו, ורוב הטיעונים בעד או נגד כבר הועלו בעבר. עם זאת יש טיעון אחד כנגד הפרטת צה"ל שלא הושמע הרבה, אם בכלל. סיפור קטן יוכל להמחיש אותו.

בני הצעיר שירת בצה"ל ביחידה נבחרת בגדוד סיור. לפני כמה שנים, לקראת שחרורו מהשרות, הוא הזמין אותנו למסיבת הסיום של הצוות שלו – כ-25 צעירים שסיימו שלוש שנים מאתגרות בהן חיו יחד ועברו במשותף עולם שלם של מבצעים, ניסיונות, חוויות, קשיים והצלחות. מדהים היה לראות את כור ההיתוך הזה.

היו שם בני משפחות של יוצאי אתיופיה וברית המועצות לשעבר, חיילים בודדים מארה"ב ומגאוטמלה שהתנדבו לשירות קרבי בצה"ל, חייל אחד מבני המנשה, שניים-שלושה דתיים ועוד. ניכר היה ששלוש השנים האלה הפכו אותם למשפחה אחת, לאחים. שום דבר אחר בחברה הישראלית לא יכול להוות תחליף לכור ההיתוך הזה. שום אינטראקציה בלימודים או בעבודה, במגורים ביישוב או בחיים בשכונה, לא יכולה להוריד את המחיצות בין מה שנקרא אצלנו "שבטים", וליצור היכרות ואמון אמתיים ביניהם, כפי שיוצר שרות צבאי קרבי משותף כזה.

אבל לא האינטראקציה הזו כשלעצמה, עם כל ערכה וחשיבותה, היא הנקודה המרכזית. מה שחשוב להבין הוא את הגורם שמאפשר את יצירתה. כי כור ההיתוך הזה איננו טכני. הוא נעשה בסביבה של אידאליזם. באווירה כלל ישראלית. המשמעות עמוקה שממנה יונק שרות צבאי כזה היא תנאי הכרחי להצלחת היחד הזה.

לראשונה בחייהם עברו הצעירים האלה תקופת חיים משמעותית שבה הם לא "עושים לביתם" אלא מוותרים על עצמם ומתמסרים לדבר שהוא מעבר לאינטרסים האינדיבידואליים שלהם. הם לא באו לרכוש מקצוע ביחידה הנבחרת בה שירתו, וגם לא לפתח קריירה או רק לאגור חוויות. הם באו לשרת את עם ישראל, במובן המדויק ביותר של המושג. לפני שבני התגייס אמרתי לו שככול שילך ליחידה קרבית יותר ויתנדב יותר בזמן שירותו, הוא יקבל מהשרות הרבה יותר מאשר ייתן. כך באמת היה.

זו כנראה גם הפעם האחרונה שהצעירים האלה יחיו מתוך אווירה אידאליסטית כזו; הם כמעט לא יפגשו בה בהמשך חייהם. את המטען האידאליסטי הזה, את הנשמה היתרה הזו שנחרטה בעמקי נשמתם, את החוויה הזו של חיים למען עם ישראל, הם ייקחו אתם לכל מקום אליו יגיעו. זהו האוצר היקר של "עם ישראל חי", שאותו כמעט אי אפשר לחיות היום בעוצמה כזו בשום מקום אחר, מלבד בשרות צבאי משמעותי.

הרוח האידאליסטית הזו, שפרחה בדורות הראשונים של התחייה, הולכת ושוקעת. ישנם בחברה הישראלית עדיין פה ושם איים בהם היא נמצאת, אבל בהיקף לאומי וכלל ישראלי הרוח הזאת נמצאת רק בצה"ל, וגם שם היא הולכת ודועכת, כפי שכולנו יודעים.  

האידאליזם הציוני הזה הוא הופעה של הנשמה הישראלית, של האידאליזם הישראלי המקורי המאפיין אותנו מאז שמע אברהם אבינו את הצו "לך לך", והלך. מטבעו של עניין הוא מאיר בעוצמה גדולה לדור או שניים, מתגלה ביצירות גדולות, ברוח אדירה, במהפכות היסטוריות גדולות בתולדות ישראל – ושוקע. אבל הוא אף פעם לא נעלם. הוא רק מסתלק. פורח לשמיים, לעל מודע הקיבוצי הכלל ישראלי. שם הוא עומד מוכן להתגלות שוב בהופעה חדשה ובלבוש חדש בהזדמנות ההיסטורית הבאה.

האידאליזם הזה הוא הופעה של נשמת ישראל. בלעדיו אין לנו חיים. לא פרטיים, ובוודאי שלא לאומיים. כרגע המקום היחיד שבו הוא עדיין מופיע בהיקף לאומי הוא צה"ל. מהבחינה זו צה"ל הוא עדיין שמורת טבע ישראלית אמתית. כל עוד הוא צבא העם, הוא משמר משהו מהרוח הגדולה הזו. אם חלילה יופרט גם הוא ויהפוך לצבא מקצועי תסתלק הרוח הזו ותעלה השמימה- ומשם כבר יהיה קשה הרבה יותר להיזכר בה, לזהות אותה, ולהוריד אותה לשם חידוש הופעתה בלבוש חדש. ובלעדיה, כאמור, אין לנו חיים.