הגעוואלד של אורית סטרוק

עד עכשיו חשבנו שפוליטיקה של סיסמאות מאפיינת את המגזר הערבי בלבד, אבל עכשיו אפשר לראות אותה גם אצלנו. לפחות ככל שמדובר במפלגת האיחוד הלאומי.

 

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 10.12.21

ח"כ אורית סטרוק היא אישה ישרה, מוערכת ובדרך כלל עניינית. לכן מפליאה תגובתה להעברת חוק החשמל השבוע: "חוק החשמל הוא רע למדינת ישראל", אמרה סטרוק. "לערבים יכשירו עשרות אלפי בתים ואנחנו דנים אם לחלוצים שהמדינה שלחה לגבעות יהיה או לא יהיה חשמל?!". סטרוק צודקת כמובן; חוק החשמל הוא אילוץ בעייתי ואי הסדרת ההתיישבות הצעירה בעייתית לא פחות ממנו, אבל מה שמפליא הוא שאת שתי הסוגיות האלה יכולה הייתה סטרוק לפתור די בקלות ובכל זאת היא מעדיפה להתלונן. אילו בחרה סיעת הציונות הדתית לקדם את הנושאים החשובים לה במקום לצעוק "גוואלד" בלי הפסק, היא הייתה יכולה לבלום את חוק החשמל וגם להסדיר את ההתיישבות הצעירה.

ההשוואה של סטרוק בין הפוליטיקה של המגזר הערבי לבין זו של המתיישבים ביש"ע מאלפת. היא חושפת את העובדה שלמרות שלשני הקצוות הפוליטיים האלה ישנם ערכים, שאיפות ואינטרסים פוליטיים שונים ופעמים רבות אף מנוגדים, בדבר אחד הם דומים: ההתנהלות הפוליטית של האיחוד הלאומי היא תמונת ראי של ההתנהלות הפוליטית של הרשימה המשותפת. בשני המקרים מדובר על פוליטיקה של סיסמאות.

במשך עשרות שנים אנחנו עוקבים בתימהון אחרי התנהלות הפוליטית של הרשימה המשותפת ותמהים: מה גורם לשליחי הציבור של המגזר הערבי להפריח סיסמאות במקום לדאוג לצרכיו ולאינטרסים שלו? מה מביא אותם להעלות את הנושא הפלסטיני על ראש סדר יומם ולהזניח את מצוקות בוחריהם? נראה שהם מעדיפים למחות ולזעוק על העוולות מהם סובל הציבור שלהם יותר מאשר לפעול לתיקונן. המצוקות האלה היו עבור הרשימה המשותפת מכרה זהב; חומר דלק מצוין לשם שילהוב ההמונים וגיוס מנדטים.

גם את ערביי ישראל קשה היה לנו להבין. מדוע הוא נסחף אחרי סיסמאות לאומניות במקום לבחור לעצמם הנהגה פוליטית שדואגת לצרכיהם? כיצד הם בוחרים שוב ושוב ברשימה המשותפת, שמתסיסה אותם בסיסמאות במקום לטפל במצוקותיהם?

מתברר שפוליטיקת סיסמאות עובדת מצוין. היא מביאה הרבה מנדטים. עד עכשיו חשבנו שפוליטיקה כזו מאפיינת את המגזר הערבי בלבד, אבל עכשיו אפשר לראות אותה גם אצלנו. לפחות ככל שמדובר במפלגת האיחוד הלאומי.

אילו לא היה מתפצל מימינה ערב הבחירות, יכול היה ח"כ בצלאל סמוטריץ' להיות היום יד ימינו של ראש הממשלה. במקרה כזה לא בלבד שרע"ם לא הייתה חברה בקואליציה, או שלפחות הקואליציה לא הייתה תלויה בה, אלא שסמוטריץ' יכול היה גם להכניס את הסדרת ההתיישבות הצעירה להסכמים הקואליציוניים. השמאל היה נכון לכל. אבל במקום ללכת עם בנט, להשתחרר משדה הגרביטציה של הליכוד בכלל ושל נתניהו בפרט ולצאת לחופשי כדי לנהל פוליטיקה ציונית-דתית עצמאית, כפי שהציע בנט ואף עשה, העדיף סמוטריץ' להיות מפלגת לוויין מגזרית של הליכוד. עכשיו באה אורית סטרוק ובוכה על החלב ששפך יו"ר המפלגה שלה.

כמו אחרים גם סמוטריץ' הבין היטב לפני הבחירות שבנט מתכנן להיות לשון מאזניים ולא להתחייב לשום מחנה. שהוא מתכוון לשחרר את הציונות הדתית מהשעבוד לגוש נתניהו ולאינטרסים שלו. לו היה נשאר סמוטריץ' בימינה, הייתה היום הציונות הדתית כולה מפלגת ההנהגה של המדינה, וסמוטריץ' היה יכול לקדם רבים מהנושאים שהיום הוא לא חדל לזעוק על אי קידומם. אבל לסמוטריץ' היו חשבונות משלו. הוא העדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות.

גם אחרי הבחירות, כשהתברר סופית שנתניהו לא מצליח להקים קואליציה, יכול היה סמוטריץ' להצטרף לקואליציה בהנהגת בנט. כך גם המליץ בפניו הרב מאיר מאזוז. גם אז רע"ם הייתה נותרת בחוץ והסדרת ההתיישבות הצעירה הייתה מתאפשרת, מה שכידוע לא היה קורה עם נתניהו לעולם.

על הסיסמאות של סמוטריץ' אני חותם בלב שלם. אני שותף לחלק גדול מהאידאולוגיה והערכים בהם הוא דוגל. אבל הפוליטיקה איננה המקום להפרחת סיסמאות אלא לעשייה והגשמת האידאולוגיה, גם אם באופן חלקי ובמחיר של פשרות כואבות.

מפתיע להיווכח שגם תומכי האיחוד הלאומי, כמו להבדיל תומכי הרשימה המשותפת, נוטים להתלהב מסיסמאות. הן מרוממות את הרוח, הן מחממות את הלב והן גורמות להזדהות. דור שלם התפרנסו הנציגים הפוליטיים של הציבור הערבי מנכונותו להתעלם ממצוקותיו ולהתלהב מסיסמאות. עד שבא מנסור עבאס והוכיח שלא רק נפנוף במצוקות יכול להביא מנדטים אלא גם פתרונן.    

אז לא, זעקות ה"גוואלד" של ח"כ סטרוק לא מרשימות אותנו. אילו רצתה באמת, ולו הציבור שתומך בך היה רוצה, רע"ם לא הייתה היום בקואליציה וההתיישבות הצעירה הייתה מוסדרת. אבל למפלגה שלה, ובעיקר ליו"ר שלה, ישנם דברים חשובים יותר.