בשורת הנשיא מחברון

הנשיא הרצוג הבין היטב היכן נמצא היום הקונצנזוס הלאומי, והרגיש צורך לסמן אותו בבירור.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 3.12.21

את מלוא משמעותה של הדלקת הנר הראשון של חנוכה במערת המכפלה בידי נשיא המדינה יצחק הרצוג, הבליטה דווקא הפגנת המחאה של פעילי מר"ץ כנגדה. רק כמה עשרות מפגינים מהשמאל הקיצוני חשו צורך למחות כנגד הנשיא על ההדלקה. יותר מאשר עצם המחאה, הרטוריקה שלוותה אותה הייתה מאלפת. כשח"כ מוסי רז אמר: ״נשיא צריך להיות דמות מאחדת. השליטה בחברון בכלל ובשטחים הכבושים בפרט שנויה במחלוקת פוליטית חריפה ביותר", הוא חשף את מלוא המשמעות של הדלקת הנרות הזו: הקונצנזוס הלאומי השתנה. מר"צ עדיין תקועה בשנות התשעים אבל רוב הציבור הישראלי נמצא כבר במקום אחר לחלוטין.

מסתבר שהשליטה בחברון ובשאר חלקי ארצנו כבר לא שנויה במחלוקת חריפה. ייתכן אפילו שהיא כבר לא שנויה במחלוקת כלל. רוב הציבור הישראלי, כולל מצביעי המרכז-שמאל, כבר לא נמצאים במקום שמוסי רז נמצא בו. ייתכן שחלקם היו מוכנים לוותר על "חברון והשטחים הכבושים" תמורת שלום אמת, אבל גם הם יודעים שלפחות בדור הזה שלום כזה לא עומד על הפרק ולכן אנחנו חייבים להמשיך את אחיזתנו בהם.

בניגוד לאנשי מר"צ, רוב הציבור הישראלי למד את לקחי תהליך אוסלו וההתנתקות. לא רק מה שהיה פעם גוש הימין מכיר בהם, אלא גם השמאל הציוני, מצביעי "כחול לבן" וחלק גדול ממצביעי "יש עתיד". אפילו הדיבורים של מפלגת העבודה על פתרון שתי המדינות נאמרים כבר רק מן השפה ולחוץ ולשם יציאה ידי חובה. אין עדות טובה יותר לכך מאשר העובדה שדווקא הנשיא הרצוג, שעמד לא מזמן בראש המפלגה, הבין היטב היכן באמת נמצא היום הקונצנזוס הלאומי והרגיש צורך לסמן אותו בצורה ברורה. "נשיא צריך להיות דמות מאחדת", אמר מוסי רז, וזה בדיוק מה שהדריך את הנשיא לבוא לחברון בחג החנוכה.

אבל משמעותו של הביקור של הנשיא הרצוג בחברון חרגה הרבה מעבר לתחום המדיני. ההשלכות המדיניות שלו רק השתמעו מן הביקור. מה שנאמר במפורש משמעותי הרבה יותר. הרצוג לא דיבר על השלילה, מדוע איננו יכולים לעזוב את חברון, דבר שיכול היה לומר כל איש שמאל ציוני מפוכח; הוא דבר על החיוב, מהו הקשר שלנו לחברון ולמערכת המכפלה. "הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לחברון, למערת המכפלה, למורשת האמהות והאבות, איננה מוטלת בספק", אמר הנשיא. "ההכרה בזיקה הזו צריכה להיות מעל לכל מחלוקת". זו, ולא המשמעות המדינית, היא הבשורה החשובה יותר שבישר הנשיא מחברון.

גם על הזיקה ההיסטורית שלנו לעיר האבות שמענו בעבר הרבה מהשמאל הישראלי. אבל כשהשמאל דיבר על כך בעבר הוא עשה זאת לצורך אפולוגטי, לשם הצדקת נכונותו לסגת מחברון ולמסור אותה לזרים. כן, אמר בעבר השמאל הישראלי בקריצה לא תמיד מוסתרת, גם אנחנו מאמינים בזכותנו על הארץ, אבל אין ברירה, נצטרך לעשות "וויתורים כואבים". לעומת זאת, כשהנשיא דיבר על הזיקה ההיסטורית הזו הוא עשה זאת מהסיבה ההפוכה: כדי להבהיר מדוע מוצדק שנישאר בה ונמשיך את היאחזותנו בה. כשאמר הרצוג שהזיקה הזו "לא מוטלת בספק" הוא בעצם הפך, אולי לא לגמרי ביודעין, את הטיעון של השמאל על פניו. הרי גם אנחנו בשמאל הישראלי הציוני תמיד הכרנו בזיקה ההיסטורית של העם היהודי לחברון, רמז הרצוג.

אבל בדברי הנשיא הרצוג יש הרבה יותר אף מכך. הרצוג חשף את התוכן הפנימי שיכול להוות בסיס אידאולוגי עמוק לכורח הביטחוני ולמסקנה המדינית שאי אפשר לסגת מחברון. עכשיו, כשרוב העם היושב בציון מבין שאי אפשר לסגת ממנה, צריך למצוא את המצע הרוחני-נשמתי שייתן משמעות חיובית למסקנה הזו; את הבסיס האידאולוגי שיאפשר לכולם לעכל אותה ולהתחבר אליה לכתחילה. כערך ולא רק ככורח. והמצע המשותף הזה, לדברי הנשיא הרצוג, הוא הזהות היהודית, "מורשת האימהות והאבות".

בניגוד לנשיאים מן העבר שמתוקף תפקידם שאפו רק להרגיע את המחלוקות, להקהות את עוקצן וליצור פשרה זמנית בין הניגודים בחברה הישראלית, הנשיא הרצוג שואף לבטא את ממד העומק המשותף שמאחד את הקצוות ולא רק מפשר ביניהם. מורשת האמהות והאבות, בישר הנשיא מחברון, היא זהותנו היהודית, לאו דווקא הדתית; היא הדבר שכולנו מסכימים עליו, והיא המצע המשותף הטבעי המאחד את רוב חלקי החברה הישראלית בדור הנוכחי.