הגעוואלד של אורית סטרוק

עד עכשיו חשבנו שפוליטיקה של סיסמאות מאפיינת את המגזר הערבי בלבד, אבל עכשיו אפשר לראות אותה גם אצלנו. לפחות ככל שמדובר במפלגת האיחוד הלאומי.

 

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 10.12.21

ח"כ אורית סטרוק היא אישה ישרה, מוערכת ובדרך כלל עניינית. לכן מפליאה תגובתה להעברת חוק החשמל השבוע: "חוק החשמל הוא רע למדינת ישראל", אמרה סטרוק. "לערבים יכשירו עשרות אלפי בתים ואנחנו דנים אם לחלוצים שהמדינה שלחה לגבעות יהיה או לא יהיה חשמל?!". סטרוק צודקת כמובן; חוק החשמל הוא אילוץ בעייתי ואי הסדרת ההתיישבות הצעירה בעייתית לא פחות ממנו, אבל מה שמפליא הוא שאת שתי הסוגיות האלה יכולה הייתה סטרוק לפתור די בקלות ובכל זאת היא מעדיפה להתלונן. אילו בחרה סיעת הציונות הדתית לקדם את הנושאים החשובים לה במקום לצעוק "גוואלד" בלי הפסק, היא הייתה יכולה לבלום את חוק החשמל וגם להסדיר את ההתיישבות הצעירה.

ההשוואה של סטרוק בין הפוליטיקה של המגזר הערבי לבין זו של המתיישבים ביש"ע מאלפת. היא חושפת את העובדה שלמרות שלשני הקצוות הפוליטיים האלה ישנם ערכים, שאיפות ואינטרסים פוליטיים שונים ופעמים רבות אף מנוגדים, בדבר אחד הם דומים: ההתנהלות הפוליטית של האיחוד הלאומי היא תמונת ראי של ההתנהלות הפוליטית של הרשימה המשותפת. בשני המקרים מדובר על פוליטיקה של סיסמאות.

במשך עשרות שנים אנחנו עוקבים בתימהון אחרי התנהלות הפוליטית של הרשימה המשותפת ותמהים: מה גורם לשליחי הציבור של המגזר הערבי להפריח סיסמאות במקום לדאוג לצרכיו ולאינטרסים שלו? מה מביא אותם להעלות את הנושא הפלסטיני על ראש סדר יומם ולהזניח את מצוקות בוחריהם? נראה שהם מעדיפים למחות ולזעוק על העוולות מהם סובל הציבור שלהם יותר מאשר לפעול לתיקונן. המצוקות האלה היו עבור הרשימה המשותפת מכרה זהב; חומר דלק מצוין לשם שילהוב ההמונים וגיוס מנדטים.

גם את ערביי ישראל קשה היה לנו להבין. מדוע הוא נסחף אחרי סיסמאות לאומניות במקום לבחור לעצמם הנהגה פוליטית שדואגת לצרכיהם? כיצד הם בוחרים שוב ושוב ברשימה המשותפת, שמתסיסה אותם בסיסמאות במקום לטפל במצוקותיהם?

מתברר שפוליטיקת סיסמאות עובדת מצוין. היא מביאה הרבה מנדטים. עד עכשיו חשבנו שפוליטיקה כזו מאפיינת את המגזר הערבי בלבד, אבל עכשיו אפשר לראות אותה גם אצלנו. לפחות ככל שמדובר במפלגת האיחוד הלאומי.

אילו לא היה מתפצל מימינה ערב הבחירות, יכול היה ח"כ בצלאל סמוטריץ' להיות היום יד ימינו של ראש הממשלה. במקרה כזה לא בלבד שרע"ם לא הייתה חברה בקואליציה, או שלפחות הקואליציה לא הייתה תלויה בה, אלא שסמוטריץ' יכול היה גם להכניס את הסדרת ההתיישבות הצעירה להסכמים הקואליציוניים. השמאל היה נכון לכל. אבל במקום ללכת עם בנט, להשתחרר משדה הגרביטציה של הליכוד בכלל ושל נתניהו בפרט ולצאת לחופשי כדי לנהל פוליטיקה ציונית-דתית עצמאית, כפי שהציע בנט ואף עשה, העדיף סמוטריץ' להיות מפלגת לוויין מגזרית של הליכוד. עכשיו באה אורית סטרוק ובוכה על החלב ששפך יו"ר המפלגה שלה.

כמו אחרים גם סמוטריץ' הבין היטב לפני הבחירות שבנט מתכנן להיות לשון מאזניים ולא להתחייב לשום מחנה. שהוא מתכוון לשחרר את הציונות הדתית מהשעבוד לגוש נתניהו ולאינטרסים שלו. לו היה נשאר סמוטריץ' בימינה, הייתה היום הציונות הדתית כולה מפלגת ההנהגה של המדינה, וסמוטריץ' היה יכול לקדם רבים מהנושאים שהיום הוא לא חדל לזעוק על אי קידומם. אבל לסמוטריץ' היו חשבונות משלו. הוא העדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות.

גם אחרי הבחירות, כשהתברר סופית שנתניהו לא מצליח להקים קואליציה, יכול היה סמוטריץ' להצטרף לקואליציה בהנהגת בנט. כך גם המליץ בפניו הרב מאיר מאזוז. גם אז רע"ם הייתה נותרת בחוץ והסדרת ההתיישבות הצעירה הייתה מתאפשרת, מה שכידוע לא היה קורה עם נתניהו לעולם.

על הסיסמאות של סמוטריץ' אני חותם בלב שלם. אני שותף לחלק גדול מהאידאולוגיה והערכים בהם הוא דוגל. אבל הפוליטיקה איננה המקום להפרחת סיסמאות אלא לעשייה והגשמת האידאולוגיה, גם אם באופן חלקי ובמחיר של פשרות כואבות.

מפתיע להיווכח שגם תומכי האיחוד הלאומי, כמו להבדיל תומכי הרשימה המשותפת, נוטים להתלהב מסיסמאות. הן מרוממות את הרוח, הן מחממות את הלב והן גורמות להזדהות. דור שלם התפרנסו הנציגים הפוליטיים של הציבור הערבי מנכונותו להתעלם ממצוקותיו ולהתלהב מסיסמאות. עד שבא מנסור עבאס והוכיח שלא רק נפנוף במצוקות יכול להביא מנדטים אלא גם פתרונן.    

אז לא, זעקות ה"גוואלד" של ח"כ סטרוק לא מרשימות אותנו. אילו רצתה באמת, ולו הציבור שתומך בך היה רוצה, רע"ם לא הייתה היום בקואליציה וההתיישבות הצעירה הייתה מוסדרת. אבל למפלגה שלה, ובעיקר ליו"ר שלה, ישנם דברים חשובים יותר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הקומוניסטים של הגאולה (נוסח מקוצר)

בשולי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, נוצרו חוגים אידיאולוגיים שהריחו אמנם את הריח הטוב של הגאולה, אבל לא הבינו את עומקה. לברור תופעת "תג מחיר".

בס"ד

ט"ו בטבת, תשפ"ב.

19.12.21

(נוסח מקוצר של מאמר שפירסמתי כאן בבלוג ובבמות אחרות ב- 20.12.2015)

את האסונות הגדולים ביותר של האנושות לא הביאו אנשים רעים; הביאו אותם האידיאליסטים הגדולים. אחד כזה, לדוגמא, היה לנין. היה לו חזון נפלא – אנושות מאוחדת שבה כל בני האנוש עובדים ומתחלקים ברכוש ובהון בצורה שוויונית מלאה. אנשים החיים מתוך בחירה והכרה, מתוך בגרות, בשלום ובאחווה וללא שנאה קנאה ותחרות. מדוע אם כן, חזון כזה שכולו טוב, הביא כל כך הרבה אסונות וחורבן.

אלא שהמציאות איננה מתקדמת בקצב של החזון. החזון יכול להמריא במהירות לשחקים, אבל המציאות צריכה להבשיל לקראתו בשלבים, בתהליכים, בסיבוכים, ורק לאחר מהלך התפתחות ארוך יש סיכוי שתוכשר לקבלת החזון.

אבל ללנין, כמו לכל שאר האידיאליסטים מסוגו, לא הייתה סבלנות. כשהתגלה לו שהמציאות האנושית, החברה, בני האדם, עדיין אינם מוכנים ומוכשרים לחזון – הוא ניסה לכפות אותו עליהם בכוח. זהו מקור הטרור הבולשביקי; זהו מקור האסונות שממיתים האידיאליסטים הגדולים. והם כמובן לא מבינים את הבעיה, שהרי הם שואפים לדבר האמיתי.

אחרי פגישתם של יעקב ועשו, עשו מציע לו "לרוץ קדימה", אבל יעקב עונה לו "אתנהלה לאיטי". יש לי כאן ילדים, נשים, צאן. אי אפשר להתקדם בלעדיהם. יש לי עם שלם להביא לאידיאל האלוקי. הוא לא יכול להתקדם בקצב שלי. צריך סבלנות. זה ייקח הרבה שנים, אולי אלפי שנה, אבל בסוף נגיע. בדרך נצטרך הרבה אמונה ואורך רוח; נצטרך לסבול הרבה חוסר שלמות מסביבנו, הרבה קטנות מוחין צרות אופקים, חולשה אנושית, פחדנות ובטלנות. גם הרבה קוצר רוח ועצבנות. זו אמנם דרך ארוכה, אבל אין דרך אחרת. אי אפשר לכפות אידיאלים בכוח.

"נשמות דתוהו" אינם אנשים רעים, אבל הם מתכון בדוק לאסונות.

 

בירור חיוני

 

"האידיאליסטים הגדולים......שהנטייה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כלשהי, הם רק מחבלים והורסים, והם מושרשים בעולם-התוהו בערכו הנשפל (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ב)". בשולי תהליך ההתיישבות ביהודה ושומרון, נוצרו חוגים אידיאולוגיים שהריחו אמנם את הריח הטוב של הגאולה, אבל לא הבינו את עומקה. מדובר בתופעה שמתייגת את עצמה כ"תג מחיר". הם אידיאליסטים. הם חפצים בהגשמת גאולת ישראל ועוצמת האידיאליזם של ההתיישבות נגע גם לליבם. אלא שמשהו בתפיסת עולמם הביא אותם להתנגשות עם כל מי שרק אפשר. לא רק עם הערבים; גם עם צה"ל, והמשטרה; ולא רק איתם, אלא גם במחלוקות וסערות פנימיות, בין יהודים לבין עצמם. חלק מפעולותיהם כלל פגיעה ברכוש יהודי, כמו גם עלבונות, הצקות ורדיפות כלפי יהודים ומתיישבים שמחו כנגד התופעה וניסו לנטרל אותה.

לטרור אין גבולות. מכיוון ששורשיו הם בתוהו, הוא חוצה קווים אדומים השכם והערב. הוא מתחיל כנגד ערבים – דבר פסול, טיפשי וילדותי כשלעצמו – וגולש מהם והלאה.

בירור התופעה חשוב לציבור האמוני בכלל ולציבור מתיישבי יו"ש בפרט, בלי קשר לצורך להתגונן מול האשמות השמאל או להתנצל בפניו, ובלי קשר לעובדה שהוא פוגע במפעלינו. הוא חשוב לנו משום שבו תלויה ההבנה כיצד באמת מביאים את הגאולה. ברור זה חשוב לנו עצמנו, הציבור האמוני, כמו גם לכל עם ישראל. עם ישראל צריך ללמוד כיצד בונים מדינה; כיצד בונים גאולה.

 

האידיאליסטים הגדולים

 

האם האידיאליסטים הגדולים אינם צודקים? – הם צודקים. האם עצם תביעתם לגאולה איננה אמתית? – היא אמתית. האם הדרישה שלהם מהמדינה לנהוג אדנות בארץ ישראל איננה מעוגנת בתורה? – היא מעוגנת בה. האם הדרישה שלהם מצה"ל לנהוג בתקיפות מול הפורעים הערבים איננה אלמנטרית? – היא אלמנטרית. 

אז מדוע הם נכנסו ל"מלחמת עולם" עם כל מי ומה שזז בשטח? – כי אין להם סבלנות. בשביל סבלנות ואורך רוח יש צורך באמונה גדולה ועמוקה. לא רק חיצוניותה של האמונה אלה פנימיותה. אמונה שלמרות שחיילי צה"ל לא מתפקדים נכון – הם עוד יגיעו לזה; אמונה שלמרות שצה"ל עסוק בהתגוננות – הוא עוד יעבור למתקפה; אמונה שלמרות שהמדינה איננה אידיאלית – עתידה עוד לפניה. אמונה שלמרות שעם ישראל לא מבין את תהליכי הגאולה המתחוללים בקרבו – הוא עוד יבין.

יותר מכך: בשביל סבלנות יש צורך באמונה ואף בהבנה שכל העיכובים המשברים והחולשות של מדינת ישראל הם רק שלבים של לימוד, שיעורים אמוניים שריבונו של עולם מלמד את עם ישראל דרך הרגליים – בדרך להגשמת חזון הגאולה.

אבל כשאין תורה שמלמדת את ה"אתנהלה לאיטי" של יעקב אבינו – אזי אין אמונה בריאה ואין סבלנות. מבחינת האידיאליסטים הגדולים הגאולה לא יכולה להמתין ולכן הם מנסים לכפות את החזון שלהם בכוח על הציבור, על הצבא, על המדינה ועל כל עם ישראל. ממש כמו לנין.

 

צעירים "אכפתיים"

 

"ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם" (ישעיהו, ג, ד), כך מתאר הנביא את הרפיון המוסרי של עם ישראל ערב החורבן. מצב בו צעירים ונערים קובעים את סדר היום של ההתיישבות, מעצבים את החזון שלה, מנהלים את המדיניות שלה, וכופים בכוח את הנורמות שלהם – הוא מצב של "תוהו", מצב של ערב חורבן.

אמנם הנערים הללו כמו שאמר מישהו, "הם נערים אכפתיים...." אבל לאו דווקא זהו המאפיין העיקרי שלהם. שהרי יש הרבה מאד נערים וצעירים אכפתיים – רוב הנוער בהתיישבות – וגם בעם ישראל. וגם הם רואים את חולשת הצבא והמדינה. אלא שהם הולכים למכינות קדם צבאיות, מתגייסים ליחידות צבאיות וחותמים קבע כקצינים, על מנת לתקן מבפנים. נכון, קשה לתקן מבפנים; גם למ"פ אין חופש פעולה. קשה לתקן את המדינה ולהביא אותה שלב אחרי שלב – בסבלנות, באמונה, באורך רוח – לגאולה השלמה.

אבל על דעתם של חלק משמעותי מ"האידיאליסטים" הללו לא עולה להתגייס לצה"ל על מנת לתקן אותו מבפנים. דבר זה דורש סבלנות, והגאולה הרי לא יכולה להמתין. 

אם כן, ישנם שני סוגים של צעירים "אכפתיים" שרואים את הרפיון המוסרי של צה"ל, את העיוות של בית המשפט ואת החולשות של המדינה. חלקם מתגייסים לתקן אותה – שהרי היא לא מושלמת. חלקם האחר מתגייסים להרוס אותה – שהרי היא לא מושלמת.

 

קליפת הגאולה

 

צודקים לחלוטין אלה שדורשים מצה"ל להגיב כראוי מול החוצפה הערבית, לא להרוס בניה יהודית, וכן להרוס בניה בלתי חוקית ערבית. צודקים לחלוטין אלה ששואפים לחברה יהודית אידיאלית החיה לפי נורמות של תורה, מחילה את הריבונות והאדנות הישראלית בכל שטחי ארץ ישראל.

הוויכוח איננו על החזון אלה על הדרך. האם נכון וראוי, מבחינה תורנית, לכפות על עם ישראל את החזון, גם כשהוא לא מבין אותו, ולכן לא מזדהה אתו, רק בגלל שהחזון הוא חזון אמת.

או שמבחינה תורנית ראוי להיאזר בסבלנות ובארך אפיים, לעשות פעולה פנימית, תודעתית, חינוכית, לתקן מבפנים את עם ישראל ואת מדינת ישראל, בכדי להביאה, צעד צעד עד למצב בו עם ישראל יבין את החזון, יבחר בו, ויגשים אותו מתוך הכרה.

הדרך הראשונה היא דרך התוהו. דרך קצרה וארוכה, ארוכה מאד. רוממות הגאולה בגרונה אבל בפועל היא מהווה את "קליפת הגאולה". היא "מריחה" את ניחוח הגאולה שבאוויר של דורותינו משתכרת ממנו ומאבדת את עשתונותיה. היא איננה מובילה לגאולה אלא לחורבן. הדרך השנייה דורשת הרבה סבלנות והרבה אמונה. היא מחייבת גם לסבול עיוותים וחוסר שלמות זמניים. והזמניות הזו יכולה לארוך שנים רבות. מי שלא יכול לסבול את העובדה שצה"ל עדיין לא מתפקד כראוי, שבתי המשפט שלנו הפכו את המשפט למשפח, שהמדינה עדיין לא מושלמת ושעם ישראל עדיין לא שואף לגאולה – לא אמור להתיישב ביהודה והשומרון. הוא גם לא אמור להתעסק בגאולה, לפחות לא באופן מעשי.

אחרי אלפיים שנות גלות זכינו לראות בהקמתה של מדינת ישראל. היא עדיין רחוקה משלמות אבל עצם הווית המדינה, חשובה יותר מאשר תכניה שעדיין זקוקים לתיקון. את מה שמחייב תיקון עוד נוכל לתקן קמעא קמעא, אבל אם המסגרת של הממלכתיות הישראלית תיהרס, לא תהיה לנו הזדמנות נוספת לתקנה. מי שחושב שראוי להקים מליציות ופלנגות כדי להיאבק באופן פרטי בטרור הערבי – במקום המדינה – מחריב אותה.

 

 

 

בשורת הנשיא מחברון

הנשיא הרצוג הבין היטב היכן נמצא היום הקונצנזוס הלאומי, והרגיש צורך לסמן אותו בבירור.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 3.12.21

את מלוא משמעותה של הדלקת הנר הראשון של חנוכה במערת המכפלה בידי נשיא המדינה יצחק הרצוג, הבליטה דווקא הפגנת המחאה של פעילי מר"ץ כנגדה. רק כמה עשרות מפגינים מהשמאל הקיצוני חשו צורך למחות כנגד הנשיא על ההדלקה. יותר מאשר עצם המחאה, הרטוריקה שלוותה אותה הייתה מאלפת. כשח"כ מוסי רז אמר: ״נשיא צריך להיות דמות מאחדת. השליטה בחברון בכלל ובשטחים הכבושים בפרט שנויה במחלוקת פוליטית חריפה ביותר", הוא חשף את מלוא המשמעות של הדלקת הנרות הזו: הקונצנזוס הלאומי השתנה. מר"צ עדיין תקועה בשנות התשעים אבל רוב הציבור הישראלי נמצא כבר במקום אחר לחלוטין.

מסתבר שהשליטה בחברון ובשאר חלקי ארצנו כבר לא שנויה במחלוקת חריפה. ייתכן אפילו שהיא כבר לא שנויה במחלוקת כלל. רוב הציבור הישראלי, כולל מצביעי המרכז-שמאל, כבר לא נמצאים במקום שמוסי רז נמצא בו. ייתכן שחלקם היו מוכנים לוותר על "חברון והשטחים הכבושים" תמורת שלום אמת, אבל גם הם יודעים שלפחות בדור הזה שלום כזה לא עומד על הפרק ולכן אנחנו חייבים להמשיך את אחיזתנו בהם.

בניגוד לאנשי מר"צ, רוב הציבור הישראלי למד את לקחי תהליך אוסלו וההתנתקות. לא רק מה שהיה פעם גוש הימין מכיר בהם, אלא גם השמאל הציוני, מצביעי "כחול לבן" וחלק גדול ממצביעי "יש עתיד". אפילו הדיבורים של מפלגת העבודה על פתרון שתי המדינות נאמרים כבר רק מן השפה ולחוץ ולשם יציאה ידי חובה. אין עדות טובה יותר לכך מאשר העובדה שדווקא הנשיא הרצוג, שעמד לא מזמן בראש המפלגה, הבין היטב היכן באמת נמצא היום הקונצנזוס הלאומי והרגיש צורך לסמן אותו בצורה ברורה. "נשיא צריך להיות דמות מאחדת", אמר מוסי רז, וזה בדיוק מה שהדריך את הנשיא לבוא לחברון בחג החנוכה.

אבל משמעותו של הביקור של הנשיא הרצוג בחברון חרגה הרבה מעבר לתחום המדיני. ההשלכות המדיניות שלו רק השתמעו מן הביקור. מה שנאמר במפורש משמעותי הרבה יותר. הרצוג לא דיבר על השלילה, מדוע איננו יכולים לעזוב את חברון, דבר שיכול היה לומר כל איש שמאל ציוני מפוכח; הוא דבר על החיוב, מהו הקשר שלנו לחברון ולמערכת המכפלה. "הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לחברון, למערת המכפלה, למורשת האמהות והאבות, איננה מוטלת בספק", אמר הנשיא. "ההכרה בזיקה הזו צריכה להיות מעל לכל מחלוקת". זו, ולא המשמעות המדינית, היא הבשורה החשובה יותר שבישר הנשיא מחברון.

גם על הזיקה ההיסטורית שלנו לעיר האבות שמענו בעבר הרבה מהשמאל הישראלי. אבל כשהשמאל דיבר על כך בעבר הוא עשה זאת לצורך אפולוגטי, לשם הצדקת נכונותו לסגת מחברון ולמסור אותה לזרים. כן, אמר בעבר השמאל הישראלי בקריצה לא תמיד מוסתרת, גם אנחנו מאמינים בזכותנו על הארץ, אבל אין ברירה, נצטרך לעשות "וויתורים כואבים". לעומת זאת, כשהנשיא דיבר על הזיקה ההיסטורית הזו הוא עשה זאת מהסיבה ההפוכה: כדי להבהיר מדוע מוצדק שנישאר בה ונמשיך את היאחזותנו בה. כשאמר הרצוג שהזיקה הזו "לא מוטלת בספק" הוא בעצם הפך, אולי לא לגמרי ביודעין, את הטיעון של השמאל על פניו. הרי גם אנחנו בשמאל הישראלי הציוני תמיד הכרנו בזיקה ההיסטורית של העם היהודי לחברון, רמז הרצוג.

אבל בדברי הנשיא הרצוג יש הרבה יותר אף מכך. הרצוג חשף את התוכן הפנימי שיכול להוות בסיס אידאולוגי עמוק לכורח הביטחוני ולמסקנה המדינית שאי אפשר לסגת מחברון. עכשיו, כשרוב העם היושב בציון מבין שאי אפשר לסגת ממנה, צריך למצוא את המצע הרוחני-נשמתי שייתן משמעות חיובית למסקנה הזו; את הבסיס האידאולוגי שיאפשר לכולם לעכל אותה ולהתחבר אליה לכתחילה. כערך ולא רק ככורח. והמצע המשותף הזה, לדברי הנשיא הרצוג, הוא הזהות היהודית, "מורשת האימהות והאבות".

בניגוד לנשיאים מן העבר שמתוקף תפקידם שאפו רק להרגיע את המחלוקות, להקהות את עוקצן וליצור פשרה זמנית בין הניגודים בחברה הישראלית, הנשיא הרצוג שואף לבטא את ממד העומק המשותף שמאחד את הקצוות ולא רק מפשר ביניהם. מורשת האמהות והאבות, בישר הנשיא מחברון, היא זהותנו היהודית, לאו דווקא הדתית; היא הדבר שכולנו מסכימים עליו, והיא המצע המשותף הטבעי המאחד את רוב חלקי החברה הישראלית בדור הנוכחי.

 

 

 

 

 

 

  

אל תפרקו את צבא העם

הרוח האידאליסטית הזו, שפרחה בדורות הראשונים של התחייה, הולכת ושוקעת. בהיקף לאומי וכלל ישראלי היא עדיין נמצאת רק בצה"ל.  

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 26.11.21

המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם השבוע סקר שבחן את דימויו של צה"ל בעיני הציבור בנושאים מגוונים. בין השאר הוא עסק בסוגיה של ביטול צבא החובה. תוצאות הסקר מלמדות שלראשונה מאז המדידות בנושא זה בשנת 2017, עולה שיעור התומכים במעבר לצבא מקצועי על שיעור המתנגדים לכך. 47% מהציבור היהודי סבורים שיש לבטל את צבא החובה ולבססו כצבא מקצועי, ורק 42% מתנגדים לכך.

באופן לא מפתיע, החרדים הם התומכים המובהקים ביותר בביטול צבא החובה ומעבר לצבא מקצועי (80%). התמיכה המועטת ביותר בביטול צבא החובה התקבלה בצבור הדתי-לאומי (32%) בלבד, ואילו בתווך נמצא הציבור החילוני עם 47% תמיכה. 

הוויכוח בנושא מעבר מצבא חובה לצבא מקצועי איננו חדש במחוזותינו, ורוב הטיעונים בעד או נגד כבר הועלו בעבר. עם זאת יש טיעון אחד כנגד הפרטת צה"ל שלא הושמע הרבה, אם בכלל. סיפור קטן יוכל להמחיש אותו.

בני הצעיר שירת בצה"ל ביחידה נבחרת בגדוד סיור. לפני כמה שנים, לקראת שחרורו מהשרות, הוא הזמין אותנו למסיבת הסיום של הצוות שלו – כ-25 צעירים שסיימו שלוש שנים מאתגרות בהן חיו יחד ועברו במשותף עולם שלם של מבצעים, ניסיונות, חוויות, קשיים והצלחות. מדהים היה לראות את כור ההיתוך הזה.

היו שם בני משפחות של יוצאי אתיופיה וברית המועצות לשעבר, חיילים בודדים מארה"ב ומגאוטמלה שהתנדבו לשירות קרבי בצה"ל, חייל אחד מבני המנשה, שניים-שלושה דתיים ועוד. ניכר היה ששלוש השנים האלה הפכו אותם למשפחה אחת, לאחים. שום דבר אחר בחברה הישראלית לא יכול להוות תחליף לכור ההיתוך הזה. שום אינטראקציה בלימודים או בעבודה, במגורים ביישוב או בחיים בשכונה, לא יכולה להוריד את המחיצות בין מה שנקרא אצלנו "שבטים", וליצור היכרות ואמון אמתיים ביניהם, כפי שיוצר שרות צבאי קרבי משותף כזה.

אבל לא האינטראקציה הזו כשלעצמה, עם כל ערכה וחשיבותה, היא הנקודה המרכזית. מה שחשוב להבין הוא את הגורם שמאפשר את יצירתה. כי כור ההיתוך הזה איננו טכני. הוא נעשה בסביבה של אידאליזם. באווירה כלל ישראלית. המשמעות עמוקה שממנה יונק שרות צבאי כזה היא תנאי הכרחי להצלחת היחד הזה.

לראשונה בחייהם עברו הצעירים האלה תקופת חיים משמעותית שבה הם לא "עושים לביתם" אלא מוותרים על עצמם ומתמסרים לדבר שהוא מעבר לאינטרסים האינדיבידואליים שלהם. הם לא באו לרכוש מקצוע ביחידה הנבחרת בה שירתו, וגם לא לפתח קריירה או רק לאגור חוויות. הם באו לשרת את עם ישראל, במובן המדויק ביותר של המושג. לפני שבני התגייס אמרתי לו שככול שילך ליחידה קרבית יותר ויתנדב יותר בזמן שירותו, הוא יקבל מהשרות הרבה יותר מאשר ייתן. כך באמת היה.

זו כנראה גם הפעם האחרונה שהצעירים האלה יחיו מתוך אווירה אידאליסטית כזו; הם כמעט לא יפגשו בה בהמשך חייהם. את המטען האידאליסטי הזה, את הנשמה היתרה הזו שנחרטה בעמקי נשמתם, את החוויה הזו של חיים למען עם ישראל, הם ייקחו אתם לכל מקום אליו יגיעו. זהו האוצר היקר של "עם ישראל חי", שאותו כמעט אי אפשר לחיות היום בעוצמה כזו בשום מקום אחר, מלבד בשרות צבאי משמעותי.

הרוח האידאליסטית הזו, שפרחה בדורות הראשונים של התחייה, הולכת ושוקעת. ישנם בחברה הישראלית עדיין פה ושם איים בהם היא נמצאת, אבל בהיקף לאומי וכלל ישראלי הרוח הזאת נמצאת רק בצה"ל, וגם שם היא הולכת ודועכת, כפי שכולנו יודעים.  

האידאליזם הציוני הזה הוא הופעה של הנשמה הישראלית, של האידאליזם הישראלי המקורי המאפיין אותנו מאז שמע אברהם אבינו את הצו "לך לך", והלך. מטבעו של עניין הוא מאיר בעוצמה גדולה לדור או שניים, מתגלה ביצירות גדולות, ברוח אדירה, במהפכות היסטוריות גדולות בתולדות ישראל – ושוקע. אבל הוא אף פעם לא נעלם. הוא רק מסתלק. פורח לשמיים, לעל מודע הקיבוצי הכלל ישראלי. שם הוא עומד מוכן להתגלות שוב בהופעה חדשה ובלבוש חדש בהזדמנות ההיסטורית הבאה.

האידאליזם הזה הוא הופעה של נשמת ישראל. בלעדיו אין לנו חיים. לא פרטיים, ובוודאי שלא לאומיים. כרגע המקום היחיד שבו הוא עדיין מופיע בהיקף לאומי הוא צה"ל. מהבחינה זו צה"ל הוא עדיין שמורת טבע ישראלית אמתית. כל עוד הוא צבא העם, הוא משמר משהו מהרוח הגדולה הזו. אם חלילה יופרט גם הוא ויהפוך לצבא מקצועי תסתלק הרוח הזו ותעלה השמימה- ומשם כבר יהיה קשה הרבה יותר להיזכר בה, לזהות אותה, ולהוריד אותה לשם חידוש הופעתה בלבוש חדש. ובלעדיה, כאמור, אין לנו חיים.

 

 

 

 

 

 

פיגוע מיקוח באיסטנבול

בנקודה כלשהי במהלך התחייה שלנו לא תהייה לנו ברירה אלא להעלות על נס את צו החיים האמור של חז"ל, לנשוך שפתיים, להתגבר, ולהתעקש שלא לפדות את השבויים יתר על דמיהן.

בס"ד

ד' בטבת, תשפ"ב

(פורסם ב"מקור ראשון" ב-19.11.21

סוף טוב הכול טוב. אנחת הרווחה נוכח שחרורם של בני הזוג אוקנין ממעצרם בטורקיה בהחלט במקומה אבל אסור לנו להתכחש ללקח שעלינו ללמוד מהאירוע. מעצר השווא של נטלי ומורדי אקונין לא היה תמים. אפשר שמראש התכוון נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן לשחק עם עם ישראל וממשלתו רק מספר ימים רק כדי לנער את מערכת היחסים של ישראל עם של טורקיה מקיפאונה; אפשר שהוא התכוון למתוח את עצבינו לטווח ארוך יותר למען הישגים גדולים יותר ורק שוכנע באמצעים דיפלומטיים לרדת מן העץ ברגע האחרון. בשני המקרים ניכר שהוא למד היטב כיצד ניתן להוריד את ישראל על ברכיה ולהשיג ממנה בקלות הישגים שבדרך אחרת היו עולים לו הרבה יותר.

כבר היינו בסרט הזה. נשיא רוסיה וולדימיר פוטין כבר הקרין אותו בפנינו כאשר עצר את נעמה יששכר על לא עוול בכפה בשדה התעופה של מוסקבה. השבוע עשה זאת ארדואן. יש אמנם הבדל מסוים בתסריט, פוטין יזם את המעצר ותכנן אותו מראש, ואילו ארדואן כנראה רק קפץ על הזדמנות שנפלה לידיו כשבני הזוג התמימים צילמו את ארמונו ואזרח מודאג דווח עליהם, אבל במהותו העניין זהה: סחיטה של ישראל באמצעות פיגוע מיקוח.

אבל שני המנהיגים הללו אינם מקוריים. לא הם המציאו את השיטה. הקרדיט עליה מגיע לארגוני הטרור הפלסטינים בכלל ובפרט לארגון החמאס שהפך את השיטה של חטיפה לצורכי מיקוח לאסטרטגיה מרכזית שלו במלחמה במדינת ישראל. שיא הצלחתו ביישום האסטרטגיה הזו היה בעסקת שליט. הישגיו של החמאס לא נעלמה מעיניו של העולם וחורשי רעתנו למדו במהירות את השיטה. פוטין וארדואן אמנם לא עשו זאת באמצעים צבאיים, אבל בזה מסתכם כל ההבדל. גם הם, כמו ארגוני הטרור הפלסטיניים, זיהו את נקודת התורפה שלנו: הערך המוחלט שאנחנו מייחסים לחיי אדם בכלל ולחיי ישראל בפרט.

לא במקרה הערך הזה כל כך מרכזי בחיינו. זוהי מורשת עולם הערכים הישראלי שהוטבעה בעמקי נפשנו ובאה לידי ביטוי מובהק במאמרם של חז"ל: "כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". בנוסחים מסוימים הושמטה המילה "ישראל", מה שהופך את צו החיים הזה גם לצו אוניברסלי. הבעיה איננה בהפנמת הערך הזה בעם ישראל במשך דורי דורות; הבעיה היא שהערך הזה לא עומד לבד ומי שרואה בו חזות הכול פוגע בערך זה עצמו. כי חז"ל למדונו גם ש"אין פודין את השבויים יתר על דמיהן, מפני תיקון עולם". אי אפשר שנמשיך להתנהל לפי הערך של "כל המציל נפש אחת בישראל" (כפי שהוא מנוסח בגרסה העממית), בלי לאזן אותו עם הערך המשלים אותו של "אין פודין".

בנקודה כלשהי במהלך התחייה שלנו לא תהייה לנו ברירה אלא להעלות על נס את צו החיים האמור של חז"ל, לנשוך שפתיים, להתגבר, ולהתעקש שלא לפדות את השבויים יתר על דמיהן. בנפשנו הדבר.  ככול שנדחה את יישום התיקון הנחוץ, הן במנטליות הלאומית שלנו והן בניהול המדיניות, המבחן יהיה קשה יותר. לולא היה ארדואן ממהר לשחרר את בני הזוג אקונין, ייתכן שהיה נותן לנו הזדמנות לעשות את התיקון המתבקש הזה. ארדואן, עם כל הכבוד, איננו פוטין, ובניגוד לרוסיה לטורקיה יש הרבה מה להפסיד מהמשך התדרדרות היחסים בינה לבין ישראל.

אין ספק שהדרך של מגעים דיפלומטיים החשאיים לשחרור בני הזוג אקונין הייתה עדיפה. אין לנו צורך לחפש בכוח את ההזדמנות לתקן את נקודת התורפה שלנו; עוד תהיה לנו לצערנו הזדמנות כזו. עם זאת מהפרשה הזו אנחנו חייבים ללמוד את הלקח. על ראש הממשלה נפתלי בנט ושאר קובעי המדיניות, וגם עלינו כל בית ישראל, חובה להתחיל לשנן היטב את האמת הגדולה של "אין פודין את השבויים יתר על דמיהן".  

ראש הממשלה נפתלי בנט ושאר הגורמים שהיו מעורבים בשחרור בני הזוג יכולים עכשיו לרשום לעצמם הישג מהסוג שרשם לעצמו בנימין נתניהו עם שחרורה של נעמה יששכר. שחרור בני ערובה תמיד מצטלם מצוין ומניב הרבה הזדהות ודמעות של התרגשות. אבל נפתלי בנט יוכל לרשום לעצמו הישג הרבה יותר גדול ומשמעותי עם ינצל את ההזדמנות הזו להזכיר לכולנו את נקודת התורפה שלנו. הדבר יוכל לסייע לו גם בהבהרת הקווים האדומים במגעים המתנהלים להשגת הסכם הסדרה עם החמאס בעזה. עליו להזכיר לציבור שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להיכנע לסחטנות הרגשית המופעלת עליה; שהגיע הזמן ליישם בנושא של פדיון שבויים מדיניות המבוססת על העקרונות הישראליים שהורישו לנו חז"ל; שזהו תיקון חשוב הן לנו והן לעולם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המלכוד של הליכוד

האהבה והערצה של תומכי נתניהו חברי הליכוד לא מאפשרת לו להסיק מסקנות.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 12.11.21

"אין לנתניהו אישור ללכת, הציבור לא ייתן לו", אמר השבוע העיתונאי אבישי בן חיים בערוץ 13 בעקבות אישור התקציב. "גם אם היה רוצה לפרוש, המון העם לא מאשר לו". במשפט אחד הצליח בן חיים לתמצת את המלכוד בו נתון הליכוד. כי מצד אחד הסיכויים שקואליציית נתניהו תוכל להרכיב ממשלה בבחירות הבאות אינם גבוהים; בארבעת מערכות הבחירות האחרונות לא צלח הדבר בידיה, ואפילו עכשיו, בשיא מסע הדה-לגיטימציה לממשלת בנט-לפיד, לא מצליח נתניהו לגייס בסקרים את 61 המנדטים שיאפשרו לו לחזור לשלטון. ומצד שני, החום האהבה והערצה ללא גבול של תומכיו לא מאפשרת לאף אחד בליכוד לקרוא לנתניהו להסיק מסקנות. ראשי הליכוד מבינים מצוין את המצב, אבל ברור להם שמצביעיו לא יסלחו לעולם למי שיעז לקרוא תיגר על נתניהו. יולי אדלשטיין היה האחרון שספג את נחת זרועם. האחרים לא מעזים לצייץ כלל.

נתניהו יכול היה כמובן להוציא את הליכוד מהמלכוד, ובכך גם את המדינה כולה, אבל בשלב זה נראה שהוא לא מסוגל לכך. קשה לו להסיק מסקנות ולפרוש בכבוד, ונראה שאין לו בעיה להשאיר אחריו אדמה חרוכה. אחרי ששרף את גוש הימין, הוא מצית עכשיו אש מחלוקת ושנאת חינם ששורפת את המדינה, ולא תנוח דעתו עד שישרוף גם את הלכוד. כך, באופן דיאלקטי, דווקא החיבוק הגדול שהוא מקבל מתומכי הלכוד הופך להיות קברו שלו עצמו ושל הליכוד כולו.

למושג דיאלקטיקה יש מובנים רבים. בניתוח תהליכים היסטוריים ופוליטיים משמעותו בין היתר שההיסטוריה מתפתחת מתוך מאבק בין כוחות מנוגדים, שפעמים רבות התנגדות ליריב דווקא מחזקת ומעצימה אותו, ושלא פעם פעולה פוליטית מתהפכת כנגד הפועל עצמו ומביאה לתבוסתו. מה שנקרא בלשון עממית "הפוך על הפוך".

כשמתבוננים בתהליכים בפוליטיקה הישראלית בעת האחרונה, הדינמיקה הדיאלקטית השלטת בהן ניכרת היטב לעין. נתניהו הקפיד מאז ומתמיד שלא לתת לאף אחד בסביבתו לסכן את מעמדו. לא רק שלא דאג לטפח יורש, אלא שהקפיד לכסח כל מי שצמח סביבו ויכול היה להסתמן ככזה. כך בלכוד עצמו וכך בכול מחנה הימין זכרונו לברכה. הפחד שלו מהיום שאחרי, מהמצב בו יצטרך לפנות את מקומו לאחר, היה אחד הכוחות העיקריים שהניעו את מהלכיו הפוליטיים והסבר מספק לנקמנותו באלו שהיו תומכיו, שותפיו ובעלי בריתו. זה, ולא שום דבר אחר, הביא לנפילתו. שותפיו לשעבר שבהם השתמש ולהם התכחש – ליברמן, סער, אלקין, גנץ, בנט, שקד ועוד – חברו זה לזה והצליחו לעשות יחד מה שאף אחד מהם לא יכול היה לעשות לבד. הפחד של נתניהו מהיום שאחרי, הוא שהביא אותו עליו.

יתר על כן. נתניהו הוא שהכשיר את מנסור עבאס. אחרי שלוש מערכות בחירות בהן לא הצליח לנצח את השמאל, בנה נתניהו את האסטרטגיה הפוליטית שלו לניצחון במערכה הרביעית על שותפות עם עבאס ורע"ם. גם במקרה זה, בתהליך דיאלקטי מובהק, הכשרתו של עבאס על ידי נתניהו היא שאפשרה את הקמת הקואליציה שהביאה לנפילתו.

ועוד: לנתניהו אחריות מרכזית לפיצול של ימינה ערב הבחירות. הוא שתמך בנטישתו של סמוטריץ' את בנט ושקד וייתכן מאוד שאף יזם אותה; הוא שעזר לסמוטריץ' להקים לעצמו מפלגה משלו וסייע לו לעבור את אחוז החסימה. גם המהלך הזה התהפך כנגדו. לא רק שבכך שחרר נתניהו את בנט מהתלות בסמוטריץ' ואפשר לו פעולה לנהל פוליטיקה ציונית-דתית עצמאית, אלא שלסירובו העיקש של האחרון לאשר תמיכה של רע"ם, "לא מבפנים ולא מבחוץ", היה תפקיד מכריע בנפילתו של נתניהו. סמוטריץ' לא יכול היה להתבצר בסירובו לולא היה נתניהו הופך אותו לעצמאי מבחינה פוליטית.

גם היום ניכר שחוסר נכונותו של נתניהו להסיק את המסקנות המתבקשות מארבע כישלונות רצופים ולפרוש בכבוד, היא הדבק שמחזיק יחד את כל חלקי הקואליציה המורכבת שלפנינו. ככול שלא יניח לה וימשיך במסע הדה-לגיטימציה שלו, הוא כנראה רק יחזק אותה, בניגוד לכוונתו. יש רק לקוות שהזמן וההרגל יעשו את שלהם ושמתוך שלא לשמה, ילמדו בקואליציה הזו לשתף פעולה בין ימין לשמאל גם לשמה.   

חבל שבניגוד לפרוטוקול העדיפה קנצלרית גרמניה אנג'לה מרקל שלא להיפגש עם ראש האופוזיציה בנימין נתניהו בעת ביקורה האחרון בישראל. היא הייתה יכולה להוסיף לו הרבה מניסיונה האישי. מרקל וודאי הייתה מזכירה לו, מתוך דוגמא אישית, שחלק מגדולתו של מנהיג היא לדעת לפרוש בזמן ושההתעקשות להיאחז בקרנות הכיסא רק תקטין את יוקרת המורשת שהוא יותיר אחריו. וחבל, כי יש לנתניהו מורשת מכובדת להותיר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השיבה למסורתיות

השלב של הבניין החומרי של התחייה מיצה את עצמו; עתה בא תורה של הזהות היהודית או המסורתיות, ובתחייתה של זו גם בעולם האשכנזי החילוני, אמנם בסגנון המיוחד לו, יש תפקיד מפתח גם ליהדות המזרחית.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב 5.11.21

"סיימנו את השלב של בניית מקלט לעם היהודי בארץ ישראל וכעת אנו עוברים לבניית הזהות היהודית של עם ישראל בארץ ישראל", אמר השבוע השר מתן כהנא לבנות המדרשה הקדם צבאית "נטע" בבית שאן. "העשייה שלכן במדרשה בשנה הזו היא משמעותית מאוד וחשוב שיהיו לה שותפים מכל רחבי הקשת הישראלית". דברים דומים אמר השר גם בביקורו במרכז תכנית "יחד – יהדות ישראלית בקהילה" בעיר יבנה, בשבוע שעבר.

הדברים האלה משתלבים היטב בשיח אודות המסורתיות שהולך ומתעצם לאחרונה. מספר כנסים נערכו לאחרונה בנושא, מוסף "שבת" של עיתון זה הוקדש לו, ועוד. אין ספק שהמסורתיות היהודית, שלפעמים מכונה גם הזהות היהודית, הולכת והופכת למצע של החברה הישראלית בשלב הבא של תהליך התחייה.

כשמדברים על מסורתיות עולה מטבע הדברים השאלה בדבר היחס שלה ליהדות המזרחית, סוגיה שתפסה מקום מרכזי גם בשיח האמור. אבל חשוב להבין שהיהדות המזרחית לא המציאה את המסורתיות ולא חידשה את התופעה. היא רק שימרה אותה, אמנם בסגנונה הייחודי. היהדות כולה, הן במערב והן במזרח, הייתה לאורך רוב הדורות מה שאנחנו קוראים היום מסורתית. אמירה זו לא באה להמעיט מערכה וחשיבותה של המסורתיות המזרחית כפי שיוסבר בהמשך, אלא רק כדי להבהיר עד כמה המסורתיות הזו טבעית לעם ישראל כולו ועד כמה התהליך של החזרה למסורתיות הזו מתבקש ומובן מאליו.

החלוקה הקשוחה לדתיים וחילוניים שאפיינה את הדורות הראשונים של התחייה, היא תופעה חריגה ויוצאת הדופן בסוציולוגיה הישראלית והיא מאפיינת את יהדות אשכנז בלבד. החלוקה הזו נוצרה בעקבות ההשכלה והתעצמה עם הופעת הציונות, אבל היא תופעה זמנית וחולפת במהותה. "דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות", כותב הרב קוק במאמרו "מסע המחנות". "תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות....."חרדים" ו"חופשיים". שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מבוטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני אדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני....אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו".

בדור הנוכחי, אחרי שהדיכוטומיה של חילוניים-דתיים סיימה את תפקידה, הולכת החברה הישראלית ומאמצת באופן ספונטני את הזהות היהודית או המסורתיות, ובתהליך הזה יש ליהדות של עדות המזרח תפקיד מרכזי. כי אמנם בלי היהדות האשכנזית לא הייתה קמה מדינת ישראל; אבל בלי הדגם החי של מסורתיות ששימרה היהדות הספרדית-מזרחית, היא לא הייתה מסוגלת לשרוד היום.

כי מה שאפשר את הגשמתו של חלום הדורות לשיבת ציון היה דווקא תהליך החילון ואימוץ התרבות המערבית על ידי היהדות האשכנזית. התודעה המערבית, המודרנה, אפשרה לעם הזה לגלות בתוכו כוחות ביצוע ומעשה, כוחות ארגון והגשמה, כישרונות פעולה ויוזמה אנושית בתוך ההיסטוריה, ויכולת רכישת כלים תודעתיים לבניין החומר. כל אלה התנוונו ביהדות המסורתית, גם המזרחית, במהלך הגלות, ורק מרידה בה אפשרה את הופעתם.

אבל התהליכים שעברה התרבות המערבית בהמשך, שקיעת המודרנה ועלייתה של התודעה הפוסט מודרנית, לא פסחו על החברה החילונית האשכנזית. מרידתה במסורת והתנתקותה ממנה הותירו אותה חשופה לתהליכים אלה וגרמה לחלקים משפיעים ומשמעותיים ממנה להיסחף גם היא בפוסט מודרניזם. והפירוק הפוסט מודרני, מפרק מבפנים, מתוך תוכן, את כל הזהויות ואת כל המסגרות: את העם, את האומה, את המדינה, את המשפחה, ואפילו את האינדיבידואל עצמו; הוא מותיר אותו תלוש, מבולבל, מותש, חסר משמעות חיים, אובד עצות ומנוכר לעצמו. לפעמים אפילו לגופו. וכך בדיוק הוא עושה גם לאומה.

לו היינו תלויים רק בתהליכים התודעתיים של התרבות המערבית, בעתיד הלא רחוק מדינת ישראל לא הייתה קיימת עוד; וודאי לא כמדינת הלאום של העם היהודי. שום דבר מכל האידאלים הגדולים של שיבת ציון לא היה עומד בלחץ ולא היה נותר על תילו. אבל מה שיש לנו ואין לאומות אחרות בעולם המערבי, הוא היהדות ותורת ישראל בכלל והדגם של המסורתיות המזרחית בפרט.

ביהדות המזרחית המסורתיות הזהות היהודית ותחושת הלאומיות הטבעית הן מטען מושרש מדורות; היא יהדות שבה האמונה הבריאה, הפשוטה, הטבעית, והקישור האותנטי לתורתה של האומה – חדורים ב-ד.נ.א של בניה ובנותיה; יהדות שבה כל אלה נותרו בה מלאי חיוניות טבעית.

בזכות בריאות יהודית טבעית זו, שקיימת גם בשבטים אחרים באומה אם כי בצורה רדומה יותר, יש היום לעם ישראל כוח לעמוד מול הפירוק הפוסט מודרני ולהתגבר עליו. אודות לכך יש לנו מאגר של עוצמה נפשית-לאומית ששום פרוק לא יוכל לה. השלב של הבניין החומרי של התחייה מיצה את עצמו; עתה בא תורה של הזהות היהודית או המסורתיות, ובתחייתה של זו גם בעולם האשכנזי החילוני, אמנם בסגנון המיוחד לו, יש תפקיד מפתח גם ליהדות המזרחית.

 

 

 

 

מפה פוליטית חדשה

העידן שאחרי נתניהו עדיין רחוק כנראה, אבל המחשבה שגם אחרי עידן נתניהו מה שהיה הוא שיהיה ושנחזור בהכרח לדפוסים הפוליטיים שעבר זמנם, מעידה על חוסר יכולת להשתחרר מן העבר ולראות את העתיד.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 22.10.21

מיד לאחר הודעתו של ח"כ יולי אדלשטיין על כוונתו להתמודד מול ח"כ בנימין נתניהו על ראשות הליכוד, ערך ערוץ 12 סקר מעניין. הסקר בדק מה יהיו תוצאות הבחירות אם אדלשטיין יעמוד בראשות הליכוד בהשוואה למצב העכשווי לפיו נתניהו עומד בראשו, ונתן לנו לטעום מעט את טעמו של היום שאחרי נתניהו.

התוצאות היו צפויות. הליכוד בראשות נתניהו מקבל 34 מנדטים, אבל הקואליציה שלו מגיעה ל-56 מנדטים בלבד והוא לא מסוגל להרכיב ממשלה. לעומת זאת אם יעמוד יולי אדלשטיין בראשות הליכוד, הוא יקבל אמנם רק 20 מנדטים, כמו "יש עתיד", אבל יוכל להרכיב ממשלת ימין על מלא.

מה שמעניין בסקר הזה הוא לא המספרים אלא האופן שלפיו הפרשנים הפוליטיים התייחסו אליהם. כי לא רק המספרים היו צפויים, אלה גם העיקרון לפיו עדיין מארגנים אותם אצלנו. קשה לנו להשתחרר מהעיקרון של ימין-שמאל כעיקרון המארגן של הפוליטיקה הישראלית, למרות שנראה שכבר אבד עליו הכלח.  

אכן, יולי אדלשטיין יוכל לכאורה להקים ממשלת ימין על מלא שיהיו לה כ-62 מנדטים. אבל מי אמר שהקואליציה המיושנת הזו היא הפתרון היחיד לחידת המספרים שהעלה הסקר והעיקרון האפשרי היחיד לארגונם? למה למשל לא עולה על הדעת האפשרות של ממשלת אחדות, מרכזית ורחבה?

מבט קל מגלה שיולי אדלשטיין בראשות הליכוד, או ניר ברקת או אפילו ישראל כץ, יוכלו להרכיב יחד עם יש עתיד קואליציה מרכזית ויציבה, שמבטאת הסכמה רחבה בחברה הישראלית. הליכוד, יש עתיד, כחול לבן, ימינה, ישראל ביתנו ותקווה חדשה, מהוות יחד 68 מנדטים לפי הסקר האמור. אלה 68 מנדטים שיש להם מכנה משותף טבעי ורחב ברוב הנושאים. המפלגות החרדיות, האיחוד הלאומי-תקומה, מר"ץ והעבודה, כל שכן המשותפת ואולי גם רע"ם, יוותרו באופוזיציה – ושלום על ישראל. קולם של כל אלה חשוב וראוי שישמע, אבל דווקא מאופוזיציה. הם לא יוכלו להמשיך לשתק את המערכת הפוליטית כפי שהיה בשנים האחרונות.

חוסר היכולת לראות כך את העיקרון המארגן של תוצאות הסקר, מעיד שעדיין לא הפנמנו את השינוי המהפכני שחולל בנט בפוליטיקה הישראלית. אנחנו עדיין חושבים במושגים של כן או לא קואליציית ביבי, ובמונחים של ימין-שמאל, אבל הקיבעון הזה הוא רק  בתודעה שלנו. המציאות נמצאת כבר במקום אחר. ובמקום טוב. מול האתגרים הניצבים בפני מדינת ישראל ובראשם הגרעין האיראני, אין לנו ברירה אלא להתאחד, ליצור הסכמה רחבה וממשלה יציבה שזוכה לגיבוי מרוב הציבור, ובנט הוכיח ששיתוף פעולה כזה אפשרי. ממשלה כמו זו המתוארת כאן לא תספח את יהודה והשומרון בשלב זה וגם לא תקים מדינה פלסטינית, אבל תוכל להתמודד באופן מיטיבי עם הבעיה האיראנית, עם החמאס בעזה ועם רוב שאר הבעיות הדחופות. היא גם תוכל לבצע רפורמות מתבקשות בתחומי דת ומדינה, תנאי לבניית הקומה השנייה של התחייה.   

ובכלל, 62 המנדטים של ממשלת ימין על מלא בראשות אדלשטיין כוללים גם את שמונת המנדטים שמעניק הסקר לימינה. חישוב כזה טבעי ומתבקש למי שסבור שהממשלה שהקים בנט היא בבחינת מחטף והרפתקה חסרת אחריות. ממבט כזה נראה טבעי שבנט וימינה יחזרו עם הזנב בין הרגליים לגוש הימין על מלא בהזדמנות הראשונה, אם רק יואיל בטובו למחול להם ולקבל את תשובתם. אבל למי שחושב שההחלטה שקיבל בנט נובעת מרצון אמתי לפרוץ את השיתוק והקיבעון וליצור שיתוף פעולה בין הכוחות העיקריים בחברה הישראלית – כפי שהוא הבהיר לאחרונה בוועידת "ג'רוזלם פוסט" – הכללה של ימינה בקואליציית ימין מלא איננה מובנת מאליה. להפך, בנט ושקד יוכלו לכפות על שני הצדדים, הליכוד ויש עתיד, ללכת יחד לממשלת אחדות אמתית. גם בהנחה שימינה תקבל רק שמונה מנדטים, סביר שבנט ושקד ישתמשו בצורה יצירתית בכוחם כלשון מאזניים בדיוק כפי שידעו לעשות כשהתברר לאחר הבחירות האחרונות שלקואליציית נתניהו אין ממשלה.

"אנחנו לא מפחדים להיות באופוזיציה", הכריזו ראשי המפלגות של גוש נתניהו. זה יפה מאוד מצדם, אבל לא בטוח שהם הביאו בחשבון גם את האפשרות שהפוליטיקה הישראלית משנה את פניה ואת העיקרון המארגן שלה, והם נתקעו מאחור ויישארו באופוזיציה לשנים ארוכות. 

העידן שאחרי נתניהו עדיין רחוק כנראה; כרגע לא נראה שהוא מתכוון "לשחרר", כפי שקרא לו בנט לעשות. אבל המחשבה שגם אחרי עידן נתניהו מה שהיה הוא שיהיה ושנחזור בהכרח לדפוסים הפוליטיים שעבר זמנם, מעידה על חוסר יכולת להשתחרר מן העבר ולראות את העתיד. לפחות את האפשרויות החדשות עליהן הוא רומז.

  

 

דרושה תעודה עם אחריות

הרבנות הראשית לא תוכל להמשיך להיות גילדה מקצועית; היא חייבת להיות הרבנות של כל עם ישראל.
 

 בס"ד

כ"ג חשוון, תשפ"ב

(פורסם ב- 15.15.21 ב"מקור ראשון")

מלחמת עולם מתנהלת מזה חודשים בנושא הכשרות. מתן כהנא, השר לשירותי דת, שנחוש למלא בנאמנות את תפקידו, לייעל ולשפר את שירותי הדת בישראל ולבצע רפורמות מתבקשות – מעורר את חמת זעמם של החרדים וחלק מהרבנים החרד"לים, שלא מוכנים בשום אופן שמישהו יזיז את הגבינה שלהם.

השר כהנא קשוב מצדו לכל ביקורת עניינית ופתוח לכל הצעה לשיפור ושיכלול הרפורמה, אבל נראה שההתנגדות החריפה איננה קשורה לנקודה זו או אחרת, אלא לעצם היוזמה. הממד הפוליטי להתנגדות החריפה בולט כאן לעין. מבחינת המתנגדים לרפורמה, כל דבר שהממשלה הנוכחית תעשה הוא בבחינת גזרות אנטיוכוס; גם אם השר כהנא היה מתכוון להביא את המשיח, הם היו נעמדים על רגליהם האחוריות וצועקים "גוועלד". גם את הצד הכלכלי של המאבק על הכשרות קשה להסוות. מדובר על אינטרסים כלכליים עמוקים, הרבה מאוד כסף ואנשים רבים שמתפרנסים מהתחום, וכל אלה עלולים להיפגע. מה עוד שתחום הכשרות והג'ובים שהוא מאפשר, מהווים אבן יסוד בתחזוקה הפוליטית של המפלגות החרדיות, ובמיוחד של ש"ס. וקיימת כמובן גם השמרנות לשמה, שדוחה על הסף כל שינוי באשר הוא.

אבל את מהותה של ההתנגדות מצד חלק מהרבנים החרד"לים, חושפת דווקא טענה נכונה. השר כהנא איננו רב ואיננו פוסק הלכה, הם אומרים. הידע התורני שלו בתחום הלכות הכשרות אינו מתקרב כלל לזה של הרבנים מתנגדי היוזמה, ולכן ראוי לו לכפוף דעתו בפני דעתם. כששומעים את הטענה הזו אי אפשר שלא להודות בה, אבל גם אי אפשר שלא להיזכר שטענה זהה עלתה ממש לאחרונה גם במחלוקת מתוקשרת אחרת. זו בדיוק הייתה טענתם של בכירי משרד בריאות ואנשי הממסד הרפואי כנגד ראש הממשלה נפתלי בנט, בנושא ניהול המאבק בגל הרביעי של הקורונה.

היינו בסרט הזה. מצד אחד אנשי המקצוע, המכירים לפני ולפנים את תחום התמחותם, בקיאים בכול הספרות המקצועית בנושא, ונאמנים באדיקות למסורת המקצועית שלו. לנגד עיניהם הם רואים בעיקר את הצד המקצועי-הטכני; הוא בעיניהם חזות הכול, ועל פיו בלבד יישק דבר. אבל המומחים ואנשי המקצוע, הן ברפואה והן בהלכות כשרות, אינם מביטים בתמונה הרחבה. הם אינם רואים לנגד עיניהם היכן נמצא הצבור, מה צרכיו, למה הוא מצפה, באיזה גזירות הוא יכול לעמוד ובאיזה לא.

נפתלי בנט איננו רופא או אפידמולוג, אך כפי שנראים הדברים כרגע, הוא הבין טוב יותר מאנשי הממסד הרפואי את התמונה הכוללת. מתן כהנא איננו תלמיד חכם או פוסק הלכה, אבל בתוך עמו הוא יושב וכנראה מבין טוב יותר מאנשיי המקצוע היכן עומד הציבור, ועד כמה נדרשת רפורמה בנושאי דת ומדינה בכלל ובנושא הכשרות בפרט.

כמו בהרבה עניינים אקטואליים, גם בנושא מלחמת הכשרות ראוי להיזכר בפסקה הידועה של הראי"ה קוק בדבר "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו" – הקודש, האומה והאנושיות. הקודש, במובן המדויק זה, איננו חזות הכול לדברי הקב קוק. הוא רק אחד מן הכוחות באומה. הוא לא מקיף במבטו את כלל האומה כולה. הוא רואה לנגד עיניו רק את התורה. בתיאור מדויק לימינו, למרות שנכתב לפני למעלה ממאה שנה, מתאר הרב את הסיעה שנאבקת כרגע כנגד רפורמת הכשרות כך: "האחת, האורתודוכסית, כפי שרגילים לקראתה, הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה והמצווה, האמונה וכל קודש בישראל". כל כך אקטואלי. הקודש מבחינה זו – בניגוד לקודש העליון עליו הוא מדבר בסוף הפסקה – "איננו מובן כי אם בצד הטכני והמעשי של הקודש...". 

עמדתם של רבנים ואנשי הלכה חשובה מאוד כשעוסקים ברפורמות בתחום הכשרות, בדיוק כפי שעמדתם של מומחי הרפואה קריטית לכל התמודדות במגפה. אבל ההכרעה, בשני התחומים, איננה צריכה להיות בידיהם. יש לשמוע אותם בכובד ראש, להתחשב בביקורת ובהערות שלהם במלוא הרצינות, אבל בסופו של דבר יש לחוש היכן נמצא עם ישראל ולהיות ער למצבו.

המתנגדים לרפורמות בתחומי דת ומדינה מצדיקים את עמדתם בשם הדאגה למעמדה של הרבנות הראשית בישראל. אבל דווקא מטעם זה זקוקה הרבנות הראשית לטלטול רציני ולשורת רפורמות מקיפה. מעולם לא היה מעמדה של הרבנות בישראל נמוך בזוי ועלוב כל כך. מעולם היא לא עוררה בציבור הרחב התנגדות, זלזול ותחושות דחייה כמו בדור הזה. אמנם יש למצב זה סיבות רבות, אבל גם לחוגים הדתיים והחרדיים יש חלק לא קטן באחריות למצב. הרבנות הראשית לא תוכל להמשיך להיות גילדה מקצועית; היא חייבת להיות הרבנות של כל עם ישראל.