יום חמישי, 27 בדצמבר 2018

זמן שאול


ראש הממשלה הוא שורד בנשמתו, הוא עושה הכול כדי לדחות את הקץ. אבל למציאות יש דינמיקה משלה, אי אפשר לבלום לעד.


בס"ד
י"ט בטבת, תשע"ט
(פורסם בערב שבת האחרון במקור ראשון", לפני ההודעה על הבחירות)

אפילו הצעת החוק המינימליסטי בדבר גרוש משפחות המחבלים בתוך יהודה והשומרון התקבלה אצל נתניהו בחמיצות. בנט ושקד נאלצו לכפות אותה עליו, ומסיבות פוליטיות הוא העדיף לומר בעל כורחו אמן. את הסיבה לחמיצות הזו, שנתניהו היה מנוע מלפרט, פירש למענו ראש השב"כ נדב ארגמן. לפי הפרסומים הוא סבור ש"במקום לייצר הרתעה שתפחית את פיגועי הטרור, החוק רק יחריף את המתיחות ביהודה והשומרון".

ממה נפשך; אם החוק יצור מתיחות ויעורר זעם, אות הוא שהחוק כואב ולכן מרתיע, והוא עשוי לגרום לפחות לחלק מן הרוצחים לחשוב פעמיים לפני שהם יוצאים לבצע את זממם1 אם הוא חסר משמעות, מדוע שיעורר מתיחות מיוחדת? מלבד זאת, האיום ב"החרפת המתיחות" ובמהומות צפויות, חוזר אצלנו בכל פעם מחדש. כך היה לפני הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק. כך היה גם לפני העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. האיום הזה מתברר כמעט תמיד כאיום סרק, אבל גם לו היה אמתי – הרי בשביל זה בדיוק יש לנו שב"כ.

אלא שהסיבה האמתית להתנגדותו של ראש השב"כ לחוק היא שהוא אמנם נאבק בטרור, וברמה הטקטית נוחל הצלחות, אבל ברמה האסטרטגית הוא פוחד פחד מוות מלנצחו. הוא מעדיף טרור על אש קטנה ובשליטה יחסית, מאשר את מיגורו. לא נתניהו ולא ראשי מערכת הביטחון שואפים להכרעת הטרור הערבי. הם מסתפקים בהכלה. זו הסיבה להתנגדותם לחוק. לטעמם הוא עלול להכאיב למחבלים קצת יותר מידי.

מטרת-העל של נתניהו וראשי מערכת הביטחון הוא לשמור בכל מחיר על "שקט תעשייתי". המערכת הגיאופוליטית שלנו, שעוצבה בהסכמי אוסלו, עומדת להתפקע ומכך בדיוק הם חוששים. הם פוחדים משינוי יסודי של המצב. הסתירות הפנימיות של המערכת הגיאופוליטית הזו הולכות ונחשפות, והן מאיימות עליה בפיצוץ מבפנים. די להזכיר כאן לדוגמא את האבסורד המדהים של העברת מזוודות הדולרים לחמאס. כשהלחימה בטרור מחייבת את פרנסתו; כשראש השב"כ מעדיף טרור על אש קטנה מאשר את הכרעתו; כשהמאבק בטרור מחייב תיאום עם אבו מאזן שמבחינתו הטרור הוא ההצדקה היחידה לשלטונו – אות הוא שהמערכת הגאופוליטית הזו כבר לא מצליחה להכיל את סתירותיה. שאנחנו חיים על זמן שאול. שבקרוב יבוא הפיצוץ.

בנימין נתניהו חי על זמן שאול. הוא מכבה שריפות, מגיב להנחתות, סותם פרצות ומושך את השמיכה הקצרה, פעם לכאן ופעם לשם. נתניהו, שורד בנשמתו, מנסה להחזיק חזק במושכות של סוס שהולך ויוצא משליטתו. הוא עושה הכול בכדי לדחות את הקץ. אמנם הוא התמחה בלעמוד בלחצים, בהחזקת המערכת ביציבות, בבלימת תהליכים, אבל למציאות יש דינמיקה שלה.

אי אפשר לבלום לעד. כל מערכת מדינית, גאו-אסטרטגית, ממצה את עצמה בשלב כלשהו. שום דבר אנושי איננו עומד לנצח. כשם ש"אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים", כמו שאמר הפילוסוף היווני המפורסם, כך אי אפשר לעצור את ההתפתחות של ההיסטוריה. אין בהיסטוריה פריבילגיה לעמוד במקום אחד לנצח. אין בה מקום לקיבעון ולשיתוק.

כשאין נכונות לפרוץ, כשאין אומץ להכריע, הלחצים הולכים ומתגברים. מתגברות הבעיות והסתירות הפנימיות והן נהיות אינטנסיביות יותר. פורצות יותר שריפות והן הולכות ונעשות חמורות יותר. אירועי הטרור מתגברים ומחריפים. בעזה וביו"ש. הלחץ על המערכת גובר ובסופו של דבר הלחצים מנצחים את כל מי שמנסה לעמוד בדרכם.

הקיבעון של חמישים השנים מאז מלחמת ששת הימים, זועק כולו להכרעה. השקר של "הלאומיות הפלסטינאית" מתחנן לעבור מן העולם. המציאות הבינלאומית כמו גם זו המזרח תיכונית סטיכית לחלוטין, פתוחה לכל יוזמה, לכל עיצוב, לכל רצון חופשי שנכון להכריע. הכול פתוח ואפשרי עבור מי שיודע את דרכו.
חלון ההזדמנויות של הממשל האוהד בארה"ב עלול להסתיים בקרוב, אבל נתניהו עדיין בחפירות. מתבצר בבונקר. הוא איננו עשוי מהחומרים מהם היה עשוי דוד בן גוריון. הוא לא פורץ דרך. הוא לא מסוגל לעצב מציאות; רק לשמר אותה.

בנימין נתניהו חי על זמן שאול. גם המלך שאול, שהיה משבט בנימין, חי בזמנו על זמן שאול. הוא נמנע מלחסל את אגג מלך עמלק כמצוות הנביא. חולשה משפחתית. הוא נבחר להוליך את ישראל להגשמת ייעודו, אבל לא עמד במבחן, כשל בדרך, ומלכותו ניתנה לרעו הטוב ממנו. עידן שאול יצטרך לפנות את מקומו לעידן דוד, שלא "שקט תעשייתי" היה בראש מעייניו, אלא העיקרון של "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". להיסטוריה אין סנטימנטים; את מי שמעכב אותה היא יודעת לסלק מדרכה.
 


2 comments:

  1. מענין, אבל, לא מובן מה כותב הפוסט הנכבד, רוצה מראש השב"כ ( וגם מנתניהו למעשה, אבל נעזוב את זה האחרון לעת הזו ) :

    ראש השב"כ אמון על סיכול טרור מכללא ( מבלי להיכנס לדקויות נוספות ). הוא אמון משמע : על הרג יתושים, לא ייבוש הביצה. הביצה היא מצב רדיקלי, שמזקיק פיתרון רדיקלי כזה או אחר. הוא בתורת ראש שב"כ, לא אמון על כך.המחוקק, והממשלה אמונים על כך. האבחנה שלו, כפי האבחנה העקרונית של ראשי מערכת הביטחון, הינה כדלקמן :

    האוטוסטרדה של הסכסוך, הינה הלאומנות הערבית והאיסלאם כדת. הדלק של הסכסוך, זה עוצמת הדיכוי שפלסטינאים חשים סובייקטיבית ( אם לאיו, לא ניכנס גם לכך ). כאשר :

    אתה מוריד מעוצמת הדיכוי, אתה מנמיך להבות הטרור , מאידך, כאשר אתה מעלה את עוצמת הדיכוי, אתה מגביר להבות הטרור ( דיכוי לא נקודתי של סיכול טרור, אלא כללי, כזה שלוקח איתו גם פלסטינאים לא מעורבים ). אבל :

    את האוטוסטרדה, את הביצה במשמע, אי אפשר לייבש, אלא אם כן יוחלט על פיתרון רדיקלי, שהוא לא אמון עליו אישית כלל וכלל. לא הוא, ולא הארגון העומד בראשו. כל חלקו במעשה דנן, יהא, ייעוץ בטחוני, או הבהרה של האספקטים הבטחוניים, של פיתרון רדיקלי נתון מוצע.

    תודה

    השבמחק
  2. מכובדי מוטי קרפל, אפילו נביא בסדר גודל של שמואל, התקשה לבחור את היורש של שאול מתוך המבחר הגדול של הבנים המוכשרים שהציע לו ישי בן עובד. בנוסף, הרבה שנים חלפו מאז נישולו של שאול מהמלוכה ועד ליום המלכתו של דוד בן ישי על עם ישראל.
    שנינו הרי מאמינים כי את ההיסטוריה מנהל מלך מלכי המלכים בעזרת בני אנוש שיועדו לכך, לכן האיום שלך, המוצנע במשפט המסיים את מאמרך, יש בו שמץ של קטרוג כלפי שמיא.
    לעצם הביקורת שלך על התנהלותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וציפיותיך כי יחקה את דרכם של דוד בן ישי או דוד בן גוריון, אין בהם לא מן ההגינות ולא מן הצדק. דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו. משה בדורו, יהושוע בדורו, שמואל בדורו כיפתח בדורו.
    שבת שלום.

    השבמחק