יום שישי, 16 בנובמבר 2018

רוח אחרת


השיתוק המתמשך מול החמאס נובע משקיעת הרוח הציונית שהייתה כאן בעבר


בס"ד
ח' בכסלו, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אם השבוע הסוער שעבר עלינו יסתיים בכך שנפתלי בנט ימונה לשר הביטחון, זו תהיה בשורה מרנינה והמתקת הגלולה המרה של הביזיון מול החמאס. בנט מתאים לתפקיד זה עשרת מונים מאשר ליברמן ומהרבה נימוקים, אבל כל אלו אינם חשובים. לא הם יעשו את ההבדל, ולא הם המפתח של בנט להצלחה בתפקידו.

הסיבות לשיתוק המתמשך מול החמאס אינן אסטרטגיות, כמו הצורך בהתמקדות בחזית הצפונית ולא בדרומית, ואפילו לא אופרטיביות, כמו השאלה כיצד לנהל צבאית את המערכה מול החמאס. אלה אינן הבעיות האמתיות, ולא הן שגרמו לשיתוק הלאומי שמתבטא היום במנהיגותו הביטחונית של נתניהו.

הבעיה של נתניהו נמצאת במישור עמוק יותר. לא מחסור ברעיונות הביא את השיתוק. הבעיה היא שבמצב התודעה הלאומית הנוכחי אי אפשר להוציא לפועל אף אחד מהרעיונות המוצעים, אפילו היו רלוונטיים. במצב הנוכחי אי אפשר להביא לידי ביטוי את עוצמתו הטכנית-צבאית של צה"ל. הבעיה היא שאנחנו במצב של שיתוק לאומי, של תסבוכות כוחות פנימית שאיננה מאפשרת לנו לעשות דבר. רגל שמאל נתקעת ברגל ימין, ויד ימין משתקת את יד שמאל. אין לנו בעיה עם הערבים אלא רק עם עצמנו.

נתניהו לא עשה כלום מול החמאס מכיוון שהוא לא יכול לעשות כלום. ראשית, נתניהו יודע שאין לו צבא שאפשר לצאת איתו למלחמה. צה"ל של ימינו הוא צבא בינוני, מסורבל, טכני, מנוון, וחסר מעוף והשראה. מפקדיו חוששים מהפצ"ר יותר מאשר מאיסמעיל הנייה. פרשת הצוללות, שאי אפשר שלא לראות בה אלא קצה קרחון בלבד, מעידה שישנם בו גם כיסים עמוקים של שחיתות וסיאוב. פה ושם אמנם יש לצה"ל הברקות צבאיות טקטיות, ואולי בחיל האוויר המצב טוב יותר, אבל בסך הכול צה"ל עושה הכול על מנת שלא לצאת למלחמה. הוא יודע מצוין למה.

שנית, ידי נתניהו, כמו ידיה של האומה כולה, כבולות כבר שנות דור בידי המערכת המשפטית, והמצב רק הולך ומחמיר. בראשות הבג"ץ, המערכת המשפטית איננה מאפשרת לעם ישראל להתמודד עם המציאות שמסביבו. היא כופה עלינו ערכי מוסר מסולפים שהם ההיפך הגמור מתורת חיים. אי אפשר לנצח את הטרור בידיים כבולות.

שלישית, לא רק שאין לנתניהו תקשורת תומכת, שהיא תנאי הכרחי לגיוס הציבור למאבק צבאי, אלא שיש לו תקשורת עוינת, דמגוגית, פופוליסטית ובלתי אחראית, שמה שמניע אותה איננו רק שמאלנות אלא בעיקר שיקולי רייטינג זולים, שגורמים לה לתת במה חופשית לתעמולה של האויב, להצדיק להאדיר לפאר ולהעצים אותו.

ורביעית – תודעת השכול שלנו. עם שלא מסוגל לספוג את הקורבנות המתבקשים; עם שמשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד; עם שאחרי עשר קורבנות ראשונים יתחיל לזעוק לשמיים – לא ערוך לצאת למלחמות ולא לנצח בקרב.

עם הנתונים האלה, ואלה רק חלק מהבעיות, אי אפשר לצאת למלחמה. הסיבוך התודעתי והמערכתי הזה הוא הסיבה לשיתוק של נתניהו. אגב, לא רק נוכח החמאס אלא גם נוכח המצב ביהודה והשומרון וגם בחזית הלבנונית. זהו הסוד שהוא שומר לעצמו. זהו הדבר שרואים משם ולא תמיד רואים מכאן.

אבל לעיקר עדיין לא הגענו, כי הנתונים הללו אינם הסיבה השורשית לשיתוק הלאומי; הם רק הסימפטומים. הסיבה העמוקה, סיבת הסיבות, היא שקיעת הרוח הציונית, זו שהייתה כאן בדורות הראשונים והתנדפה. לחלל הריק שנוצר חדרו כל הרוחות הרעות שחלקן מנויות למעלה. זהו מקור הכשל, ואת זה ניתן לתקן רק על ידי החדרת רוח אחרת בצה"ל ובמערכת הביטחון.

בנט, אם אכן ימונה לשר הביטחון, יצטרך להביא עמו לתפקיד לא רק רעיונות חדשים אנרגיות רעננות, ואפילו לא רק ראש ביטחוני משופר או אסטרטגיה חדשה. הוא יצטרך להביא עמו רוח אחרת, מנהיגות אידאליסטית, מאמינה, לא הנהלה טכנית. רוח של אמונה וביטחון בצדקת הדרך, ולא רוח של קרייריזם מקצועיות ומצוינות. רוח של חיבור מחודש לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית ושל התקשרות מחודשת למסורת ישראל ותורתו. רוח של דבקות בארץ ישראל. בואו נקרא לילד בשמו: נפתלי בנט יצטרך להחדיר בצה"ל את הרוח האמונית של המכינה בעלי. שום דבר אחר לא יוכל לחדש את צה"ל ומערכת הביטחון ולהשיב אותם לימיהם מקדם. את כול אלה נתניהו לא יכול להביא, ולכן הוא בחר להימנע מלהתמודד.

זהו המישור שבו יבחן בנט אם ימונה לשר הביטחון. הוא יצטרך להתמודד עם בעיות עומק שורשיות, בעיות במישור של הרוח, התודעה והערכים, לא רק ולא בעיקר עם בעיות של מדיניות, ביטחון או אסטרטגיה. זו משימה קשה מאין כמוה, אפילו מהפכנית, גם כשלעצמה ובמיוחד נוכח העובדה שבסופו של דבר בנט יצטרך לתפקד תחת נתניהו, שעם כול הכבוד, ויש הרבה ממנו, עדיין שייך ברוחו לציונות של קיום, לא לזו של ייעוד.







  



אין תגובות:

פרסום תגובה