הרשימות המשותפות

אין שום סיבה שמימין לליכוד לא יופיע כוח אחד גדול שיכיל את מרב הרסיסים ושברי הרשימות שמתרוצצות במרחב הזה 

 בס"ד

כ' בטבת, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מטבען של מערכות בחירות שהן טומנות בחובן הפתעות. מפלגת הגימלאים, שהופיעה משום מקום בבחירות 2006 וגרפה שבעה מנדטים הייתה אחת כזו. בדרך כלל ההפתעה היא רשימה או אישיות, אבל אפשר שבבחירות הקרובות נראה הפתעה מסוג חדש. אפשר שההפתעה הגדולה של הבחירות הקרובות, הגיבור הגדול שלהן, יהיה דווקא אחוז החסימה. בבחירות הקרובות עלול אחוז החסימה לגזור גורלות, להשפיל גאים ולהגביה שפלים, לשבש את כל החשבונות הסקרים וההערכות, וליצור לנו בכנסת העשרים אחת מערכת פוליטית שלא הכרנו עד היום.

שני תהליכים שהתרחשו בד בבד בעשור האחרון מתנקזים לבחירות הבאות. הראשון הוא אחוז החסימה, שהועלה ועומד היום על 3.25 אחוזים מכלל הבוחרים, שהם כארבעה מנדטים. התהליך השני הוא התפרקותם של הכוחות הגדולים בפוליטיקה הישראלית פיצולם ושבירתם לרסיסים של רשימות מזדמנות. "המפץ הגדול" של הפוליטיקה הישראלית, ההולך ומואץ, הפך אותה מפוליטיקה של רעיונות וציבורים, לפוליטיקה של אישים, שהפיצול הוא במהותה. כבר לא מדובר באידאולוגיה, אפילו לא בפוליטיקה, אלא בפסיכולוגיה.

לא מדובר רק על בעלי יומרות פוליטיות ותופרי חליפות לעצמם, שמתחממים על הקווים ומחכים להזדמנות להיכנס למגרש, אף שלנוכח אחוז החסימה האמור הסיכוי שלהם אפסי. מדובר גם ובעיקר על המפלגות, התנועות והרשימות שכבר נמצאות בכנסת הנוכחית, או לפחות מופיעות ונספרות בסקרים. הן יכולות ביום טוב לקבל בסקרים 5, 6 או אפילו 7 מנדטים, אבל שום דבר לא מבטיח להן שביום הבחירות הן תעבורנה את אחוז החסימה. מר"צ, ליברמן, אורלי לוי אבוקסיס, ש"ס, בוגי יעלון, עדינה בר שלום, ואפילו כחלון, שייכים לקטגוריה הזו. אף אחד לא יכול להבטיח להם שמפלגותיהם עוברות.

בעצם יש כרגע רק חמש-שש "רשימות בטוחות": הרשימה המשותפת, המחנה הציוני, יש עתיד, הליכוד והבית היהודי בהנחה שילך יחד עם סיעת תקומה. גם מקומה של "יהדות התורה" מובטח, בתנאי כמובן שלא תתפצל.  כל השאר בנוי על חולות נודדים אווירה משתנה ומצבי רוח מתחלפים.

ככול שמתרבות הרשימות, ועד סגירת הרישום ניתן להניח שנראה עוד כמה וכמה שיצטרפו למערכה, מתרבה הסיכוי שגם מפלגות שנלקחות כרגע בחשבון ומופיעות בסקרים לא יעברו את אחוז החסימה. במצב כזה קשה לשער מה יהיה המבנה הפוליטי של הכנסת הבאה, ומה יהיו יחסי הכוחות בין הגושים המסורתיים.

משמעות הדברים היא שייתכן שאלה שחולמים אצלנו על פרלמנט של שתי מפלגות גדולות, כמו בארה"ב, יראו לפחות חלק מחלומם מתגשם. ייתכן שבכנסת הקרובה תהיינה רק כשש-שבע אולי שמונה רשימות שונות. אבל המשמעות הגדולה יותר היא שמי שיתאחד, ובמיוחד מי שיאחד – ירוויח. מי שיוכל ליצור קואליציה רחבה שבה יש מגוון דעות אידאולוגיות קרובות, המגובשות לכוח פוליטי משותף, לא ירוויח רק את כוחם הפוליטי של סך כול החלקים המרכיבים את הרשימה המשותפת, אלא גם את העודפים הרבים מאוד שכנראה יותירו הרשימות שלא יעברו את אחוז החסימה. המנדטים האבודים שלהן יחולקו על פי חוק באדר-עופר, והשלם יהיה גדול מסכום חלקיו. בונוס גדול.

אצלנו, בימין האידאולוגי, במחנה האמוני, החשבון הזה משמעותי מאוד. צר לומר שמה שערביי ישראל מסוגלים לעשות, ללכת ב"רשימה משותפת", אנחנו עדיין לא מסוגלים. אין שום סיבה שמימין לליכוד לא יופיע כוח אחד גדול שיכיל את מירב הרסיסים ושברי הרשימות שמתרוצצות במרחב הזה. כוח כזה לא רק ימצה את הפוטנציאל הקיים במרחב הפוליטי שמימין לליכוד, שהוא בערך 14-16 מנדטים; ולא רק יוכל להרוויח את העודפים שיותירו אלה שלא יעברו את אחוז החסימה; אלא יותר מכך – רשימה משותפת כזו תיצור גם אפקט פוליטי משמעותי שימשוך אליו מנדטים נוספים. מעצם כובד משקלה האלקטוראלי מהווה מסה פוליטית רצינית כזו מרכז כובד שסוחף אליו את הסביבה הפוליטית הקרובה אליו. עניין של גרביטציה.

לא מדובר רק על אחדות לשם אחדות ועל אחדות כערך, אלא על אסטרטגיה פוליטית נכונה ועל אחריות לאומית. האחריות הזו מוטלת על כל הצדדים, הן על ראשי הרסיסים הפוליטיים שבמרחב המדובר, והן על ראשי הבית היהודי, שאמור להיות המוקד של המהלך מחויב המציאות הזה.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

זמן שאול

ראש הממשלה הוא שורד בנשמתו, הוא עושה הכול כדי לדחות את הקץ. אבל למציאות יש דינמיקה משלה, אי אפשר לבלום לעד.

בס"ד

י"ט בטבת, תשע"ט

(פורסם בערב שבת האחרון במקור ראשון", לפני ההודעה על הבחירות)

אפילו הצעת החוק המינימליסטי בדבר גרוש משפחות המחבלים בתוך יהודה והשומרון התקבלה אצל נתניהו בחמיצות. בנט ושקד נאלצו לכפות אותה עליו, ומסיבות פוליטיות הוא העדיף לומר בעל כורחו אמן. את הסיבה לחמיצות הזו, שנתניהו היה מנוע מלפרט, פירש למענו ראש השב"כ נדב ארגמן. לפי הפרסומים הוא סבור ש"במקום לייצר הרתעה שתפחית את פיגועי הטרור, החוק רק יחריף את המתיחות ביהודה והשומרון".

ממה נפשך; אם החוק יצור מתיחות ויעורר זעם, אות הוא שהחוק כואב ולכן מרתיע, והוא עשוי לגרום לפחות לחלק מן הרוצחים לחשוב פעמיים לפני שהם יוצאים לבצע את זממם1 אם הוא חסר משמעות, מדוע שיעורר מתיחות מיוחדת? מלבד זאת, האיום ב"החרפת המתיחות" ובמהומות צפויות, חוזר אצלנו בכל פעם מחדש. כך היה לפני הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק. כך היה גם לפני העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. האיום הזה מתברר כמעט תמיד כאיום סרק, אבל גם לו היה אמתי – הרי בשביל זה בדיוק יש לנו שב"כ.

אלא שהסיבה האמתית להתנגדותו של ראש השב"כ לחוק היא שהוא אמנם נאבק בטרור, וברמה הטקטית נוחל הצלחות, אבל ברמה האסטרטגית הוא פוחד פחד מוות מלנצחו. הוא מעדיף טרור על אש קטנה ובשליטה יחסית, מאשר את מיגורו. לא נתניהו ולא ראשי מערכת הביטחון שואפים להכרעת הטרור הערבי. הם מסתפקים בהכלה. זו הסיבה להתנגדותם לחוק. לטעמם הוא עלול להכאיב למחבלים קצת יותר מידי.

מטרת-העל של נתניהו וראשי מערכת הביטחון הוא לשמור בכל מחיר על "שקט תעשייתי". המערכת הגיאופוליטית שלנו, שעוצבה בהסכמי אוסלו, עומדת להתפקע ומכך בדיוק הם חוששים. הם פוחדים משינוי יסודי של המצב. הסתירות הפנימיות של המערכת הגיאופוליטית הזו הולכות ונחשפות, והן מאיימות עליה בפיצוץ מבפנים. די להזכיר כאן לדוגמא את האבסורד המדהים של העברת מזוודות הדולרים לחמאס. כשהלחימה בטרור מחייבת את פרנסתו; כשראש השב"כ מעדיף טרור על אש קטנה מאשר את הכרעתו; כשהמאבק בטרור מחייב תיאום עם אבו מאזן שמבחינתו הטרור הוא ההצדקה היחידה לשלטונו – אות הוא שהמערכת הגאופוליטית הזו כבר לא מצליחה להכיל את סתירותיה. שאנחנו חיים על זמן שאול. שבקרוב יבוא הפיצוץ.

בנימין נתניהו חי על זמן שאול. הוא מכבה שריפות, מגיב להנחתות, סותם פרצות ומושך את השמיכה הקצרה, פעם לכאן ופעם לשם. נתניהו, שורד בנשמתו, מנסה להחזיק חזק במושכות של סוס שהולך ויוצא משליטתו. הוא עושה הכול בכדי לדחות את הקץ. אמנם הוא התמחה בלעמוד בלחצים, בהחזקת המערכת ביציבות, בבלימת תהליכים, אבל למציאות יש דינמיקה שלה.

אי אפשר לבלום לעד. כל מערכת מדינית, גאו-אסטרטגית, ממצה את עצמה בשלב כלשהו. שום דבר אנושי איננו עומד לנצח. כשם ש"אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים", כמו שאמר הפילוסוף היווני המפורסם, כך אי אפשר לעצור את ההתפתחות של ההיסטוריה. אין בהיסטוריה פריבילגיה לעמוד במקום אחד לנצח. אין בה מקום לקיבעון ולשיתוק.

כשאין נכונות לפרוץ, כשאין אומץ להכריע, הלחצים הולכים ומתגברים. מתגברות הבעיות והסתירות הפנימיות והן נהיות אינטנסיביות יותר. פורצות יותר שריפות והן הולכות ונעשות חמורות יותר. אירועי הטרור מתגברים ומחריפים. בעזה וביו"ש. הלחץ על המערכת גובר ובסופו של דבר הלחצים מנצחים את כל מי שמנסה לעמוד בדרכם.

הקיבעון של חמישים השנים מאז מלחמת ששת הימים, זועק כולו להכרעה. השקר של "הלאומיות הפלסטינאית" מתחנן לעבור מן העולם. המציאות הבינלאומית כמו גם זו המזרח תיכונית סטיכית לחלוטין, פתוחה לכל יוזמה, לכל עיצוב, לכל רצון חופשי שנכון להכריע. הכול פתוח ואפשרי עבור מי שיודע את דרכו.

חלון ההזדמנויות של הממשל האוהד בארה"ב עלול להסתיים בקרוב, אבל נתניהו עדיין בחפירות. מתבצר בבונקר. הוא איננו עשוי מהחומרים מהם היה עשוי דוד בן גוריון. הוא לא פורץ דרך. הוא לא מסוגל לעצב מציאות; רק לשמר אותה.

בנימין נתניהו חי על זמן שאול. גם המלך שאול, שהיה משבט בנימין, חי בזמנו על זמן שאול. הוא נמנע מלחסל את אגג מלך עמלק כמצוות הנביא. חולשה משפחתית. הוא נבחר להוליך את ישראל להגשמת ייעודו, אבל לא עמד במבחן, כשל בדרך, ומלכותו ניתנה לרעו הטוב ממנו. עידן שאול יצטרך לפנות את מקומו לעידן דוד, שלא "שקט תעשייתי" היה בראש מעייניו, אלא העיקרון של "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". להיסטוריה אין סנטימנטים; את מי שמעכב אותה היא יודעת לסלק מדרכה.

 

דין דרום לבנון כדין רמת הגולן

התשובה למתקפה של מאה ושלושים אלף הרקטות על ישראל, אם תבוא, חייבת להיות כיבוש דרום לבנון – אותו שטח שעתיד להיות הבסיס למתקפה – על מנת שלא לסגת ממנו עוד לעולם.

בס"ד

ז' בטבת, שתע"ט

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

"חיזבאללה יביא לחורבנה של לבנון", איים בשבוע שעבר נשיא המדינה ראובן ריבלין. "נחזיר את לבנון לעידן האבן", הוסיף השבוע השר יואב גלנט. כדי להרתיע את חיזבאללה ממשלת ישראל מאיימת עליו בהרס התשתיות של לבנון. אבל האיום הזה, מלבד מה שהאפקטיביות שלו מוטלת בספק, הוא משדר חולשה, לא עוצמה. לא רק חולשה צבאית אלא גם חולשה מוסרית. איום אמתי לעולם איננו ניפוח שרירים ותצוגת בריונות. הוא שקט, מדוד, בטוח בעצמו ולא זקוק להעמדת פנים של "תחזיקו אותי". הוא מדברר את עצמו מאליו.

האיום בהרס תשתיות בלבנון איננו אפקטיבי, לא מבחינת החיזבאללה ובוודאי שלא מבחינת פטרוניתו איראן. אמנם החיזבאללה רגיש יותר לדעת הקהל בלבנון, אבל לא נראה שההרס שזרענו שם במלחמת לבנון השנייה מרתיע אותו או גורם לו לחדול מהרפתקאותיו. באשר לאיראן בוודאי שהאיום הזה שווה כקליפת השום. היא וחיזבאללה הרסו בתקופה האחרונה את סוריה, הן עושות כך היום בתימן, ולא יהיה להן שום ייסורי מצפון אם גם לבנון תהפוך לגל חורבות. במיוחד כשמדובר מבחינתן ב"מלחמת קודש מול האויב הציוני".

האיום הבריוני הזה של ממשלת ישראל בהרס לבנון בא לכסות על חולשתה המוסרית וחוסר האומץ שלה להציב מול החיזבאללה את ההרתעה היחידה המתבקשת: התשובה למתקפה של מאה ושלושים אלף הרקטות על ישראל, אם תבוא, חייבת להיות כיבוש דרום לבנון – אותו שטח שעתיד להיות הבסיס למתקפה – על מנת שלא לסגת ממנו עוד לעולם. זה אמור להיות המחיר שכל מי שמתקיף אותנו צריך לדעת מראש שהוא עתיד לשלם. איום כזה, ורק כזה, יכול ליצור הרתעה אפקטיבית שעשויה לחסוך מאתנו את המערכה הבאה בגבול הצפון.

העובדה שרעיון כזה נשמע קיצוני מלמדת על הזיכרון הקצר שלנו; הרי זהו בדיוק הדבר שעשינו לפני כיובל שנים בסיטואציה דומה מול הסורים ברמת הגולן. בדיוק את זה. במשך כמעט שני עשורים מיררו הסורים את חייהם של אנשי קיבוצי ויישובי הספר בצפון. הם גם עשו הכול בכדי לחסל לנו את מפעל מוביל המים הארצי. לישראל של אז, עדיין כוחה המוסרי במותניה, היה ברור בדיוק מה צריך לעשות. בהזדמנות הראשונה שנוצרה, במלחמת ששת הימים, היא יצאה לכבוש את כל המרחב ממנו הותקפנו. לא כיבוש זמני ארעי מתנצל ובר-חזרה, אלא כיבוש סופי הכולל החלת ריבונות בהמשך. וראה זה פלא, הסורים למדו את הלקח ולמעט ניסיון אחד במלחמת יום הכיפורים, נרגעו לחלוטין. ותשקוט רמת הגולן חמישים שנה. הסורים הבינו מצוין את המשואה שיצרנו: שטח ממנו נותקף ייכבש על ידינו ולא יוחזר לעולמי עד.

לא היה מהלך צודק, מוסרי ואפקטיבי מהמהלך הזה. עובדה שאפילו היום כולנו מצדיקים את ישיבתנו ברמת הגולן מהטעמים האלה בדיוק. איום בהרס תשתיות, כל שכן באובדן חיי אדם, לא מרתיע את העולם הערבי. מבחינתו יש רק מחיר כואב אחד: אובדן אדמה.

הסיבה היחידה שבגבול עם לבנון לא זכינו עדיין לשקט וליציבות היחסיים שהשגנו בגבול רמת הגולן, היא החולשה המוסרית שלנו; חוסר האומץ שלנו ליצור גם שם את המשוואה המתבקשת. לא הזמנים השתנו; אנחנו השתננו. איבדנו את תוקפנו המוסרי. יש דרך למנוע מן החיזבאללה לגרור אותנו עכשיו למלחמת לבנון שלישית, כואבת, הרסנית וכנראה אפילו לא אחרונה. הדרך היא להודיע לו, ולעולם כולו, שהשתנו כללי המשחק. יש להכריז מראש למען כולם ידעו וייראו: אם נותקף שוב על ידי החיזבאללה – דין דרום לבנון יהיה כדין רמת הגולן.

ברור לכולנו שמתקפת טילים של החיזבאללה תחייב אותנו לכבוש שוב ובמהירות מרבית את דרום לבנון, מן הסתם לפחות עד נהר הליטני, כדי לטהר את כל המרחב מקיני המשגרים של החיזבאללה. ברור גם שממש כמו בפעמים הקודמות, רוב האוכלוסייה המקומית תתפנה צפונה מאימת המלחמה. מה שלא ברור ואותו עלינו להבהיר הוא שהפעם, שלא כפעמים הקודמות, המצב לא יחזור לקדמותו. הצהרה כזו, במלוא הכוונה והרצינות לבצעה אם יהיה צורך, תפיח רוח קרב בחיילי צה"ל ותגביר בקרבם את המוטיבציה ביודעם שהפעם מלחמתם לא תהיה לשווא. יותר מכך, בניגוד לפעמים הקודמות בהן הסתיימו הקרבות בתיקו חמצמץ, אם ננהג כאמור, גם תמונת הניצחון תהיה ברורה, מובהקת ובעיקר מרתיעה.

בלתי מוסרי לאיים באיומי סרק. בלתי מוסרי שלא לאיים באיום היחיד שיכול למנוע מלחמה. בלתי מוסרי לסגת משטחים אותם כבשנו אחרי שהם היוו בסיס למתקפה כנגדנו. בלתי מוסרי לשלוח את חיילינו להקיז את דמם בריטואל חסר תכלית. בלתי מוסרי שלא לגבות מאויבינו מחיר מרתיע על תוקפנותם.

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

     

שיחה שלי ברשת "כאן" עם הרבנית ימימה מזרחי על ערכה של השפה העברית

שיחה שלי ברשת "כאן" עם הרבנית ימימה מזרחי על השפה העברית וערכה לאור המגמה של האניברסיטה העברית בירושלים לעבור ללמד באנגלית: דקה 11:53

https://www.kan.org.il/Radio/item.aspx?pid=61950&fbclid=IwAR0c-2tHF7s0ep18ExwnJSEUZEv0Xrm3z5fEvO3TO_sXLSubU3KEl_Aosjw

החיזבאללה מבין רק ערבית

ישנו רק דבר אחד שמהווה הרתעה מול הערבים ושאת מחירו הם באמת יכאבו: אובדן אדמה

בס"ד

א' בטבת, תשע"ט

(פורסם הבוקר באתר ערוץ 7)

בדחילו ורחימו, בזהירות מרבית, ממש על בהונות הרגליים, ניגשה ממשלת ישראל למבצע חיסול המנהרות בגבול הצפון. הרקע להתנהלות הזו הוא הפוטנציאל הנפיץ של המבצע והחשש הגדול שמא יקום נסראללה מרבצו, ויכסה את שמיה התכולים של מדינת ישראל בעננה של מאה ושלושים אלף רקטות.

על מנת ליצור מול החיזבאללה הרתעה ולגרום לו לחשוב פעמיים לפני שהוא מחליט להגיב, מאיימת עליו ממשלת ישראל בהרס התשתיות של לבנון. "חיזבאללה יביא לחורבנה של לבנון", אמר בשבוע שעבר נשיא המדינה ראובן ריבלין. "נחזיר את לבנון לעידן האבן", אמר הבוקר השר יואב גלנט.

איום על חיזבאללה ועל איראן פטרוניתו בהרס לבנון דומה לאיום על מחבל מתאבד שהוא ידון למוות אם יעז להתפוצץ. וכי לאיראן ולחיזבאללה אכפת בכלל אם תיהרס לבנון, או אפילו אם יהרגו אלפים רבים מאזרחיה. הרי זה עתה הם סיימו פרויקט דומה בסוריה, אותה הם הרסו עד היסוד והשתתפו באופן פעיל בהרג מאות אלפים מאזרחיה. האיומים הללו שמשגרת ממשלת ישראל לחיזבאללה אינם אפקטיביים והם אינם יכולים להרתיע אותו. אם את סוריה הם הקריבו, השד יודע למען מה, לא תהיה להם שום בעיה להקריב את לבנון על מזבח מלחמת קודש בישראל. קטן עליהם.

הבעיה העיקרית באסטרטגיה שלנו מול הערבים היא שאנחנו מדברים אליהם בעברית ולא בערבית. כי הרס תשתיות, ובמיוחד אובדן חיי אדם, מהווים עבורנו מחיר כבד; לא כך עבורם. ניתן ליצור הרתעה מול הערבים אבל בתנאי שנדבר איתם בערבית. גם לערבים ישנו דבר יקר ערך בעיניהם, שאובדנו מהווה עבורם הרתעה, ועל הפסדו הם באמת יכאבו. ישנו דבר שמבחינתם הוא מחיר אמתי. לדבר הזה קוראים אדמה.

אדמה. זה כל הסיפור. זה המפתח. אדמה. לנו חיי אדם קדושים – לערבים, באשר הם, קדושה האדמה. זו עוצמתם, וזו גם חולשתם. הם מוכנים להקריב מיליון בני אדם למען גרגר אדמה, והם גם יחשבו פעמיים לפני שיתקפו אם ידעו בוודאות שההפסד הצפוי שלהם בשדה הקרב יעלה להם הפעם באדמה.

משמעות הדבר היא שאם אנחנו רוצים ליצור מולם הרתעה, לגבות מהם מחיר כואב, ובעיקר אם אנחנו לא רוצים להיכנס לסיבוב קרבות נוסף – והפעם טראומתי, כואב מאוד והרסני לגבינו – רק על מנת לחזור בסופו למקום ממנו הוא התחיל, המחיר חייב להיות נקוב באדמה, בדונמים, בקמ"ר. לא בתשתיות ולא בחיי אדם.

תהיה זו טעות מבחינתנו אם התקפה של חיזבאללה בצפון תסתיים בהחזרת המצב לקדמותו, כפי שהיה במלחמת לבנון השנייה. אסור לנו לסיים את העניין שוב בתיקו חמצמץ הנתון לפרשנויות. עלינו לשנות את הכללים מיסודם. מתקפה של חיזבאללה חייבת להסתיים בכיבוש אותם שטחים בדרום ללבנון שהיוו לה בסיס, שטחים שממילא נאלץ להיכנס עליהם ולטהרם, ושממילא יתרוקנו מתושביהם תוך כדי המלחמה. ההמשך חייב להיות החלת הריבונות שלנו על השטח שייכבש והודעה לעולם כולו שאלו מעתה כללי המשחק: כל תוקפנות ערבית תעלה לתוקפן בשטח. באדמה. כי רק זה יהיה מחיר כואב עבור העולם הערבי ולכן רק זה יכול להוות הרתעה כלפיו.  

ועל כך צריך להודיע מראש. לעולם כולו. שכולם ידעו ויפנימו מה הם הכללים החדשים. אם העולם לא מרוצה מההסדר החדש, הוא מוזמן להפעיל על החיזבאללה את כל הלחצים האפשריים על מנת למנוע ממנו תוקפנות. זה הזמן. לפני התוקפנות ולא אחריה; ועל התוקפן הערבי ולא עלינו.

אם הרעיון הזה נראה למישהו קיצוני מידי, או הזוי, או שהוא חושב שהעולם לא ייתן לנו, כדי שייזכר שזה בדיוק מה שעשינו בעבר ברמת הגולן. רמת הגולן היוותה לאורך שנים רבות לבסיס למתקפות סוריות על קיבוצי עמק הירדן. כבשנו אותה על מנת שלא תמשיך להיות בסיס למתקפות האלה והחלנו עליה את הריבונות הישראלית. העולם לא הכיר בכך, אבל משטרו של אסד הכיר גם הכיר. הוא הבין את מחיר התוקפנות מצוין. מלבד פעם אחת, במלחמת יום הכיפורים, רמת הגולן זוכה כבר ליותר מחמישים שנות שקט. כל מי שמצדיק את ישיבתנו היום ברמת הגולן, חייב גם להצדיק את שינוי כללי המשחק האמורים מול החיזבאללה.  

נכנסו ללבנון ויצאנו ממנה כבר אין ספור פעמים. דמנו נשפך שם שוב ושוב. לא עוד. על העולם כולו לדעת שאם נאלץ להיכנס ללבנון שוב, אפילו רק עוד פעם אחת – לא נצא ממנה עוד לעולמים. אם ממשלת ישראל רוצה למנוע מלחמה בצפון היא חייבת ליצור הרתעה אפקטיבית והרתעה כזו תושג אך ורק אם האמור למעלה יאמר בקול גדול, במלוא הכוונה, בשיא הרצינות והנחישות, בריש גלי וקבל העולם כולו. רק זה עשוי למנוע מלחמה נוספת בצפון.

 

עברי, חשוב עברית

הבעיה בכוונתה של שהאוניברסיטה העברית בירושלים להפסיק ללמד בעברית איננה רק טכנית; משמעותה היא גם להפסיק לחשוב בעברית. השפה העברית איננה רק צורת תקשורת; היא צורת חשיבה.

בס"ד

כ"ט בכסלו, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מלבד הכתבים המדעיים שלו, הוריש אייזיק ניוטון לאנושות גם מספר רב יותר של כתבים דתיים, או "מיסטיים". כשנתרם עזבונו המדעי לאוניברסיטת קיימברידג' נדחו הכתבים הדתיים הללו בזלזול והם נותרו בעליית גג כאבן שאין לה הופכין. בסופו של דבר, באורח פלא ובדרך לא דרך, הם הגיעו דווקא לירושלים ונמצאים היום בבית הספרים הלאומי, שגם לאוניברסיטה העברית בירושלים חלק ונחלה בו.

אכן, ירושלים היא המקום הראוי לכתבים כאלה. כי ירושלים איננה רק מקום גיאוגרפי אלא גם צורת חשיבה. אין מי שחולק על התרומה העצומה שהביא המדע המודרני לאנושות, אבל לצערנו רבים לא מבינים את מגבלותיו ואת אופקיו המוגבלים. "הכבידה מסבירה את תנועת הכוכבים ביקום, אבל היא לא יכולה להסביר מי הניח אותם בתנועה מלכתחילה. אלוהים מושל בכל הדברים הללו ויודע מה יעשה או מה יכול להיעשות", כתב ניוטון, אבל זה כבר היה קצת מעבר למה שחשיבה המדעית המערבית מסוגלת להבין והיא דחתה את הדברים כ"מיסטיקה". את מה שהעולם המערבי דחה, ירושלים והאוניברסיטה העברית אימצו, גם אם שלא בכוונה תחילה.

אבל היום, לאור הידיעות שהאוניברסיטה העברית מתכננת להפסיק ללמד בעברית בחוגים לא מעטים, נראה שהכתבים הללו יצטרכו לחפש להם מקום ראוי יותר. הבעיה בכוונה להפסיק ללמד בעברית איננה רק טכנית; משמעותה היא גם להפסיק לחשוב בעברית. כי העברית איננה רק תקשורת שונה בין בני אדם; העברית היא גם ובעיקר צורת חשיבה שונה ואפילו לוגיקה והגיון שונים והם מוטבעים וחדורים בכל הווייתה. "אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו", כתב גרשום שלום על העברית. בדיוק כפי שיש הבדל מהותי בין הרפואה האלטרנטיבית לרפואה הקונבנציונלית, יש הבדל מהותי בין החשיבה העברית לחשיבה היוונית-מערבית.

אין הכוונה רק לתכנים של המחשבה, לערכים, לאידאות, וכדומה. הכוונה היא, קודם כול, לצורת המחשבה לאופן המחשבה ולכלי החשיבה. במובן זה אנחנו שקועים עמוק בצורת מחשבה מערבית, גם כשאנו עוסקים בתכנים עבריים. אוניברסיטת "בר אילן", למשל, היא אוניברסיטה "דתית" רק במובן זה  שחלק גדול מתלמידיה ומוריה הם דתיים; מבחינת צורת המחשבה וכלי החשיבה הנהוגים בה זוהי אוניברסיטה מערבית לכל דבר.

המחשבה הרציונליסטית המערבית, שיסודה בפילוסופיה היוונית, היא מושגית. המושג הוא כלי עבודתה העיקרי. המושג השכלי הוא תמיד מוגדר, מסוים, חד ממדי. הוא איננו יכול לתפוס את החיים בזרימתם, במהותם, באינסופיותם. יכולתו לשמש ככלי מחשבה גדולה, אבל מוגבלת. לפני הפילוסופיה היוונית הייתה צורת מחשבה אחרת, המיתולוגית, ולה יתרונות ומגרעות משלה. המחשבה של המזרח הרחוק משתמשת בכלי מחשבה מסוג שלישי כדי לבטא את תכניה, הכולל בין השאר את הפרדוקס, את סתירה עצמה. גם חז"ל חשבו בדרכם שלהם, בעברית (גם כשדיברו ארמית), בין השאר בחשיבה-נושאת-הפכים. הם גם ביטאו את מחשבתם בצורה שונה: במשלים ציוריים, בסיפורים, וכדומה. תרבויות שונות ותקופות שונות מפתחות להן כלי מחשבה התואמים את מהותן הפנימית, והם גם באים לידי ביטוי מובהק בשפתן.

כל מי שעוסק בתורת ישראל בכלל ובפנימיות התורה בפרט, יודע עד כמה המחשבה המושגית המערבית איננה יכולה להבין ולבטא את עומק האמת הישראלית. בדורנו הגיעה החשיבה המערבית למיצוי עצמי מסוים, והתודעה האנושית פתוחה לחיפוש של אופקים חדשים וצורות חשיבה חדשות. החשיבה העברית היא אלטרנטיבה כזו. הכוונה אינה למדע ספציפי, אלא ליצירת תשתית חשיבה מדעית הבנויה על צורות מחשבה שונות, מתודות מחקר חדשות, ובעיקר הנחות ואקסיומות אלטרנטיביות. לא שהמדע המערבי ייזרק כלאחר יד, אלא שתימצא הדרך להעלות אותו, לברר ולזקק אותו, ולהפוך אותו לסולם באמצעותו תוכל האנושות לצעוד צעד מהפכני קדימה.

מקומה של המהפכה התודעתית והמדעית הזו, שאמורה להוות אלטרנטיבה לאתונה, היא ירושלים. היא אמורה להיות לא רק דוברת עברית אלא בעיקר חושבת עברית. מדובר על אלטרנטיבה כוללת לכל התפיסה המדעית המקובלת היום. תפיסת העולם הישראלית הפנימית וכלי המחשבה שהיא פיתחה עשויים להוות בסיס לפרדיגמת חשיבה מדעית שונה, שבמסגרתה גם המדע הקונבנציונלי יוכל למצוא את מקומו ולהשלימה.

אוניברסיטה עברית במלוא מובן המילה אמורה לקדם מחקר היוצא מתוך יסודות חשיבה ואקסיומות ישראליות, עבריות, על האדם, הבריאה, הקוסמוס, החברה והטבע. בתחומי החברה והרוח ההבדל בין הפרדיגמות ברור וממנו תוצאות לפסיכולוגיה אחרת, סוציולוגיה שונה, שלא לדבר על פילוסופיה, מדע-מדינה, לימוד היסטוריה וחינוך שונים, ועוד ועוד. אבל מדובר גם על תחום המדעים המדויקים, ואפילו מדעי החיים והביולוגיה. פנימיות תורת ישראל תתרום כאן את כלי החשיבה שהיא פיתחה ואת מושגיה אודות האינסוף, החיים, הבריאה, מעמד התודעה, שאלות של תורת ההכרה והאונטולוגיה.

זה היה אמור להיות החזון של האוניברסיטה העברית בירושלים. כל עוד היא דוברת עברית, הדרך עדיין פתוחה לפניה להיות בבוא הזמן גם חושבת עברית. אבל ברגע שהיא בוחרת ללמד ביוונית, היא חוסמת בפני עצמה את הדרך הזו. חבל שמי שאמורה להיות ראש לאריות בוחרת להיות זנב לשועלים.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

     

     

היכונו לעסקת המאה

נתניהו יבוא ערב הבחירות לציבור עם תוכנית השלום של טראמפ, ויבקש מהציבור מנדט כדי "לא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית"

כ"ב בכסלו, תשע"ט 

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

בס"ד

חכו עוד רגע עם הבחירות. לא הכול מוכן עדיין. נתניהו מבשל את הארוחה, הניחוחות כבר עולים מן המטבח, אבל עדיין לא הגיע הזמן. ראשית, נתניהו חייב לתפוס קצת מרחק מהכישלון מול חמאס בעזה. שנית, וחשוב יותר, כמו לכל ארוחה טובה כך גם לבחירות אי אפשר לגשת בלי הכנה; צריך להגיש לפניהן מתאבן שיבטיח את הצלחתן. את המתאבן לבחירות הבאות יגיש לנו דונלנד טראמפ, ויש לו שם אקזוטי: עסקת המאה.

כמה ידיעות שפורסמו במהלך ימי המשבר הפוליטי האחרון, שלכאורה לא היו קשורות לליבתו, צדו את עיני. אחת מהן הייתה זו: "גורם מדיני אמר כי הקדמת הבחירות תוביל לדחייה משמעותית בפרסום תכנית הממשל האמריקני לחידוש המגעים בין ישראל והפלסטינים. הגורם הוסיף שישראל העבירה מסרים לבכירים בממשל האמריקני לפיהם יהיה נכון יותר לפרסם את "תכנית המאה" של הנשיא טראמפ, רק לאחר כינון ממשלה חדשה בישראל". קצת מוזר. וכי האמריקאים לא מבינים לבד שאם מדינת ישראל נקלעה לבחירות בזק לא צפויות ולא מתוכננות, עליהם להמתין עם התכנית עד להקמתה של ממשלה חדשה? התיאום הזה אומר דרשני.

ועוד אחת: "טראמפ יכנס ישיבה מכרעת ל"תכנית המאה", בנוכחות מזכיר המדינה מייק פומפאו, היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, יועצו הבכיר של הנשיא ג'ארד קושנר, השליח האמריקני למזרח התיכון ג'ייסון גרינבלט ושגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן". מה קרה פתאום? מה הבהילות? מדוע דווקא עכשיו? בפועל גם סגן הנשיא, מייק פנס, השתתף בישיבה. כולם היו שם.

נראה לי שלא צריך למהר לקנות את דבריו של נתניהו על כך ש"אנחנו נמצאים באחת התקופות הביטחוניות המורכבות ביותר ובתקופה כזאת – לא מפילים ממשלה". מה יום מיומיים. אנחנו תמיד במצב ביטחוני מורכב. לבי אומר לי, ואין לי סימוכין לכך, ורק ימים יגידו אם צדקתי, שנתניהו לא רצה בהפלת הממשלה לפני כשבועיים לא רק בכדי להימנע מקישור הבחירות לכישלון בעזה. הוא תכנן עם האמריקאים קדימון אחר לבחירות, קדימון שהיה אמור לקבוע את נושאם המרכזי: עסקת המאה. הידיעה האמורה מפי "גורם בכיר", שישראל ביקשה לדחות את פרסום התוכנית, מעידה על כך שהתכנון היה להציג אותה לפני הבחירות, אפילו לפני ההכרזה עליהן, בכדי שהיא תעמוד ברקע שלהן, והיא תהיה הנושא.

כבר נכתב כאן בעבר: עסקת המאה היא התכנית של נתניהו, לא של טראמפ. בשביל טראמפ, כל שכן עבור אנשי צוותו המנויים למעלה, נתניהו הוא בבחינת אורים ותומים. טראמפ נתן ליועציו צ'ק פתוח והם ישבו סביב נתניהו וגיבשו בהדרכתו את התכנית. המתווה ברור: "מדינה מינוס", כשהאחריות הביטחונית עד הירדן בידי ישראל. גיבוי אמריקאי מוחלט; והחידוש: תמיכה של מדינות ערב "המתונות", כולל סעודיה ונסיכויות המפרץ, שתפעלנה על אבו מאזן "לחץ פיזי מתון" לקבל את העסקה. לכן, בין השאר, טראמפ שומר על הנסיך הסעודי מכול משמר. לכן נתניהו מקיים לאחרונה סבב ביקורים בנסיכויות.

לנתניהו ולממשל בארה"ב חשוב להגיש את התוכנית לפני שיוכרז כאן על הבחירות, כדי שהדבר לא יראה חלילה כהתערבות בפוליטיקה הפנימית הישראלית. זו הסיבה שהפלה מוקדמת של הממשלה הייתה משבשת את תכניתם. מבחינת האמריקאים מהלך כזה איננו הכפפת "השלום" לאינטרסים פוליטיים. להפך, מבחינתם רק נתניהו, לאור מעמדו הבינלאומי, כוחו הפוליטי, סמכותו וניסיונו הרב, יוכל להוציא את העסקה לפועל. רק הוא יגייס למענה תמיכה רחבה בישראל. 

נתניהו יבוא ערב הבחירות לציבור עם התוכנית הזו ויבקש מהציבור מנדט לו עצמו ולתכנית כדי "לא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית". הדבר יוצג כמשאל עם. זה יהיה מט מושלם לכל מי שפיתח כאן יומרות לרשת אותו, מלפיד שמאלה. נתניהו ירסק אותם. הם לא יוכלו לצאת נגד המהלך והוא יזוהה אתו לחלוטין.

בינתיים, כפי שנראה השבוע בין היתר בפרשת "חוק הנאמנות בתרבות", נתניהו נותן לקואליציה שלו לגסוס. הוא עושה הכול על מנת שכולם יבינו שכך אי אפשר להמשיך. בבוא הזמן, אחרי פרסום תכנית השלום, הוא ייתן לקואליציה הזו עוד שבועיים-שלושה, יפרק אותה ויכריז על בחירות. יועיל לו מאוד אגב, הן מבחינת הנושא והן מבחינת העיתוי, אם עצם פרסום התכנית וקבלתה על ידו – עם "הסתייגויות המתבקשות", כמובן – יביא את הבית היהודי להפיל עבורו את הממשלה.

והייתה עוד ידיעה במהלך המשבר. היה רגע שבו נתניהו היה נכון לכאורה לתת לבנט את תיק הביטחון "בתנאי שהוא לא יפרק את הממשלה עד סוף הקדנציה". תנאי מוזר. מה בדיוק מבשל נתניהו שעלול לגרום לבנט לפרוש מן הממשלה כשהוא בתפקיד הנכסף של שר הביטחון. התסריט האמור, שאני לא חותם עליו במאה אחוז אלא רק מעלה אותו בתור אפשרות וחומר למחשבה, נותן תשובה גם לשאלה הזו.

מבלימה והכלה להכרעה

חוסר יכולתו של נתניהו לעבור מבלימה להכרעה הוא מקור אזלת היד הביטחונית הנוכחית, ולכן חובה להחליף אותו. אבל מי שעושה זאת חייב להציג חלופה כוללת

בס"ד

ט"ו בכסלו, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אם השאלה האם היה ראוי להפיל השבוע את ממשלת נתניהו הייתה שאלה עקרונית, התשובה שלי הייתה חיובית. היה ראוי לעשות זאת. אבל אם השאלה הייתה אם היה ראוי שנפתלי בנט, איילת שקד והבית היהודי, יפילו השבוע את ממשלת נתניהו, התשובה היא – כמו שאכן לימדה אותנו המציאות – שלא. אנחנו עדיין לא בשלים לכך.

הפלת ממשלה חייבת לבוא ממקום של חלופה אמתית ובטוחה בעצמה. היא לא יכולה לבוא מתוך גחמה פרטית, יומרה אישית, שיקולים פוליטיים או אינטרסים אישיים. אפילו כוונות טהורות וכנות, בהנחה שזה המקרה שלפנינו, אינן מספיקות. מי שמפיל ממשלה חייב לדעת לא רק בגלל מה, אלא בעיקר למען מה. הפלת ממשלת נתניהו הייתה חייבת לבוא מתוך עמדה אמונית איתנה, מוצקה, עמוקה, מגובשת ושורשית; מתוך בטחון באמת הישראלית ומתוך אמונה באלוהי ישראל; מתוך הבנת עומק תהליכי התחייה בדורותינו כפי שלימד אותם הרב קוק. בנט עדיין לא שם. גם לא איילת שקד. גם לא הציבור האמוני, ציבור הכיפות הסרוגות, מצביעי ותומכי "הבית היהודי". אנחנו עדיין לא שם. הציונות של הייעוד, הנובעת מהחזון של הרב קוק, עדיין איננה בשלה להוות חלופה. אי לכך הפלת הממשלה השבוע בידי הבית היהודי לא הייתה באה ממקום של תיקון אלא ממקום של תוהו. מיותר לומר שכל שכן שכל שאר הקריאות בימין להפלת הממשלה אינן באות מהמקום האמור.  

כתבתי "אנחנו" מכיוון שלא מדובר רק או בעיקר בעניינם הפרטי של בנט ושקד. העניין הוא שהציבור האמוני, שבנט הבית היהודי וסיעת "תקומה" הם מיצגיו הפוליטיים, עדיין לא בשל לכך. זהו איננו עניין פרטי אלא עניין ציבורי. הפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקה ציבורית, לא פרטית. אמנם מעת לעת, הן בשמאל והן הימין, מופיעים במצבי מצוקה ציבורית כל מיני "מושיעים פרטיים" ומציעים את מרכולתם למכירה. תמיד יימצאו מתוסכלים שינהרו אחריהם. אבל עיקר עומק העניין של התחייה הלאומית הוא דווקא בציבוריות, בהבנת סודו של הכוח הציבורי. לא בפרטיות. בהבנה שאין קיצורי דרך, אין מושיעים פרטיים, אין פתרונות קסם, ואין שום מוצא אלא ביצירת תודעה, חזון קודש, בבניית כוח ציבורי – לא אוסף פוליטי של מתפקדים – שחי את החזון, מסור לו, דבק בו ומגשים אותו, ובראיית הכוח הציבורי הזה כגרעין שמוביל אחריו את האומה כולה למעגליה.

את ממשלת נתניהו היה ראוי עקרונית להפיל השבוע אבל לא בגלל הנימוק שמרבים להשתמש בו לאחרונה, "בחרנו ימין וקיבלנו שמאל". הסיסמה הזו מוטעית והיא מטשטשת את הבעיה. מדיניותו של נתניהו בשנים האחרונות לא הייתה – למזלנו הגדול – מדיניות שמאל והממשלה הנוכחית איננה ממשלת שמאל. זוהי ממשלת ימין. מי שרוצה לדעת מה היא ממשלת שמאל צריך להיזכר בממשלת אוסלו. באסון ההוא. בהפקרות המדינית ובחוסר האחריות הלאומית ההם.

ההבחנה המדויקת והמועילה היא בין מדיניות של בלימה והכלה למדיניות של הכרעה. שתיהן בימין. הצלחתו הגדולה של נתניהו הייתה בבלימת השמאל הישראלי הסכמי אוסלו והתהליכים האובדניים שהם יצרו, ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממנו. כישלונו של נתניהו הוא בכך שגם כשהגיע זמנה של ההכרעה והתנאים בשלו לקראתה, הוא נותר בבונקר. נתניהו לא שואף למגר את הרשות הפלסטינית משורשה ולא חותר לשינוי המצב הגיאופוליטי שלנו מיסודו. הוא מסתפק בהכלה ובשמירת המצב הקיים. מכיוון שהוא מעדיף להותיר את כנופיית אש"ף על כנה ביו"ש, הוא זקוק לשלטון החמאס ברצועת עזה לצורכי הפרד ומשול. עבירה גוררת עבירה.

חוסר יכולתו של נתניהו לעבור מבלימה להכרעה הוא מקור אוזלת היד הביטחונית הנוכחית. בעניין זה נתניהו לא עומד להשתנות, ולכן חובה להחליף אותו ואת ממשלתו. אבל מי שעושה זאת חייב לבוא מתוך חלופה כוללת, מאמינה ובוטחת, שיודעת בדיוק בשביל מה. עליו להיות מסוגל לקחת על עצמו את האחריות להכרעה המדינית המתבקשת. אנחנו עדיין לא שם. לא בנט ושקד, לא הבית היהודי, לא הציבור האמוני שהם מיצגיו הפוליטיים וממילא גם לא החברה הישראלית למעגליה.

אז כן, נותרנו עם נתניהו וממשלת הימין, אבל עידן נתניהו הולך ומסתיים. האילוצים וההכרחים ההיסטוריים, הן הפנימיים והן החיצוניים, לא יניחו לנו. הם יחייבו אותנו בבוא היום, והוא כבר לא רחוק, להתעצם – כציבור – ולאזור כוח ואומץ, כדי להוציא את עם ישראל ואת תהליך התחייה הלאומית מן הקיבעון העמוק שנקלעו אליו. לא תהיה לנו ברירה.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

רוח אחרת

השיתוק המתמשך מול החמאס נובע משקיעת הרוח הציונית שהייתה כאן בעבר

בס"ד

ח' בכסלו, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אם השבוע הסוער שעבר עלינו יסתיים בכך שנפתלי בנט ימונה לשר הביטחון, זו תהיה בשורה מרנינה והמתקת הגלולה המרה של הביזיון מול החמאס. בנט מתאים לתפקיד זה עשרת מונים מאשר ליברמן ומהרבה נימוקים, אבל כל אלו אינם חשובים. לא הם יעשו את ההבדל, ולא הם המפתח של בנט להצלחה בתפקידו.

הסיבות לשיתוק המתמשך מול החמאס אינן אסטרטגיות, כמו הצורך בהתמקדות בחזית הצפונית ולא בדרומית, ואפילו לא אופרטיביות, כמו השאלה כיצד לנהל צבאית את המערכה מול החמאס. אלה אינן הבעיות האמתיות, ולא הן שגרמו לשיתוק הלאומי שמתבטא היום במנהיגותו הביטחונית של נתניהו.

הבעיה של נתניהו נמצאת במישור עמוק יותר. לא מחסור ברעיונות הביא את השיתוק. הבעיה היא שבמצב התודעה הלאומית הנוכחי אי אפשר להוציא לפועל אף אחד מהרעיונות המוצעים, אפילו היו רלוונטיים. במצב הנוכחי אי אפשר להביא לידי ביטוי את עוצמתו הטכנית-צבאית של צה"ל. הבעיה היא שאנחנו במצב של שיתוק לאומי, של תסבוכות כוחות פנימית שאיננה מאפשרת לנו לעשות דבר. רגל שמאל נתקעת ברגל ימין, ויד ימין משתקת את יד שמאל. אין לנו בעיה עם הערבים אלא רק עם עצמנו.

נתניהו לא עשה כלום מול החמאס מכיוון שהוא לא יכול לעשות כלום. ראשית, נתניהו יודע שאין לו צבא שאפשר לצאת איתו למלחמה. צה"ל של ימינו הוא צבא בינוני, מסורבל, טכני, מנוון, וחסר מעוף והשראה. מפקדיו חוששים מהפצ"ר יותר מאשר מאיסמעיל הנייה. פרשת הצוללות, שאי אפשר שלא לראות בה אלא קצה קרחון בלבד, מעידה שישנם בו גם כיסים עמוקים של שחיתות וסיאוב. פה ושם אמנם יש לצה"ל הברקות צבאיות טקטיות, ואולי בחיל האוויר המצב טוב יותר, אבל בסך הכול צה"ל עושה הכול על מנת שלא לצאת למלחמה. הוא יודע מצוין למה.

שנית, ידי נתניהו, כמו ידיה של האומה כולה, כבולות כבר שנות דור בידי המערכת המשפטית, והמצב רק הולך ומחמיר. בראשות הבג"ץ, המערכת המשפטית איננה מאפשרת לעם ישראל להתמודד עם המציאות שמסביבו. היא כופה עלינו ערכי מוסר מסולפים שהם ההיפך הגמור מתורת חיים. אי אפשר לנצח את הטרור בידיים כבולות.

שלישית, לא רק שאין לנתניהו תקשורת תומכת, שהיא תנאי הכרחי לגיוס הציבור למאבק צבאי, אלא שיש לו תקשורת עוינת, דמגוגית, פופוליסטית ובלתי אחראית, שמה שמניע אותה איננו רק שמאלנות אלא בעיקר שיקולי רייטינג זולים, שגורמים לה לתת במה חופשית לתעמולה של האויב, להצדיק להאדיר לפאר ולהעצים אותו.

ורביעית – תודעת השכול שלנו. עם שלא מסוגל לספוג את הקורבנות המתבקשים; עם שמשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד; עם שאחרי עשר קורבנות ראשונים יתחיל לזעוק לשמיים – לא ערוך לצאת למלחמות ולא לנצח בקרב.

עם הנתונים האלה, ואלה רק חלק מהבעיות, אי אפשר לצאת למלחמה. הסיבוך התודעתי והמערכתי הזה הוא הסיבה לשיתוק של נתניהו. אגב, לא רק נוכח החמאס אלא גם נוכח המצב ביהודה והשומרון וגם בחזית הלבנונית. זהו הסוד שהוא שומר לעצמו. זהו הדבר שרואים משם ולא תמיד רואים מכאן.

אבל לעיקר עדיין לא הגענו, כי הנתונים הללו אינם הסיבה השורשית לשיתוק הלאומי; הם רק הסימפטומים. הסיבה העמוקה, סיבת הסיבות, היא שקיעת הרוח הציונית, זו שהייתה כאן בדורות הראשונים והתנדפה. לחלל הריק שנוצר חדרו כל הרוחות הרעות שחלקן מנויות למעלה. זהו מקור הכשל, ואת זה ניתן לתקן רק על ידי החדרת רוח אחרת בצה"ל ובמערכת הביטחון.

בנט, אם אכן ימונה לשר הביטחון, יצטרך להביא עמו לתפקיד לא רק רעיונות חדשים אנרגיות רעננות, ואפילו לא רק ראש ביטחוני משופר או אסטרטגיה חדשה. הוא יצטרך להביא עמו רוח אחרת, מנהיגות אידאליסטית, מאמינה, לא הנהלה טכנית. רוח של אמונה וביטחון בצדקת הדרך, ולא רוח של קרייריזם מקצועיות ומצוינות. רוח של חיבור מחודש לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית ושל התקשרות מחודשת למסורת ישראל ותורתו. רוח של דבקות בארץ ישראל. בואו נקרא לילד בשמו: נפתלי בנט יצטרך להחדיר בצה"ל את הרוח האמונית של המכינה בעלי. שום דבר אחר לא יוכל לחדש את צה"ל ומערכת הביטחון ולהשיב אותם לימיהם מקדם. את כול אלה נתניהו לא יכול להביא, ולכן הוא בחר להימנע מלהתמודד.

זהו המישור שבו יבחן בנט אם ימונה לשר הביטחון. הוא יצטרך להתמודד עם בעיות עומק שורשיות, בעיות במישור של הרוח, התודעה והערכים, לא רק ולא בעיקר עם בעיות של מדיניות, ביטחון או אסטרטגיה. זו משימה קשה מאין כמוה, אפילו מהפכנית, גם כשלעצמה ובמיוחד נוכח העובדה שבסופו של דבר בנט יצטרך לתפקד תחת נתניהו, שעם כול הכבוד, ויש הרבה ממנו, עדיין שייך ברוחו לציונות של קיום, לא לזו של ייעוד.