יום ראשון, 6 בנובמבר 2016

"מדיטציה יהודית" - הקדמה

רשמים, הערות, הארות תובנות וגם ביקורת על ספרו של תומר פרסיקו "מדיטציה יהודית".



בס"ד
ה' במרחשוון, תשע"ז (6.11.16)

ספרו של תומר פרסיקו, "מדיטציה יהודית", עניין אותי מכמה סיבות: תומר הוא חברי בפייסבוק, ומדי פעם אנחנו מתפלמסים, בעיקר בנושאים פוליטיים; עניין אותי לראות ולבחון את עמדותיו גם בתחום מחקר היהדות. שנית, התחום של "מדיטציה יהודית" מעניין אותי באופן אישי, בין היתר משום שגם אני, במובן מסוים, עוסק בו, כפי שאולי אסביר בהמשך. ושלישית, וזה העיקר, מבט על היהדות מבחוץ, מעמדת המחקר, מהווה תמיד אתגר עבור מי שנמצא בפנים. מבט כזה תמיד מוסיף תובנות חדשות, שמי שנמצא בפנים לא תמיד רואה; הוא מאתגר ומאלץ אותנו להבין טוב יותר את יהדותנו ואת תורת ישראל, על מנת להתמודד עם קביעותיו, תובנותיו, כמו גם טעויותיו וחוסר הבנתו, במידה שאלה נמצאים, ומטבע הדברים – הם נמצאים.


אומר מיד: לא התאכזבתי, (וכפי שאסביר בהמשך, אין בכך המלצה אוטומטית לציבור הרחב לקרוא את הספר). תומר, (ומכאן והלאה ארשה לעצמי לקרוא לו בשמו הפרטי, וגם את זה אסביר בהמשך), בקיא בחומר. יש לו ידע נרחב מקצועי ואמין – אפילו מרשים, יש לומר – בתחומים בהם עוסק הספר, הן במקורות בתחום היהדות, והן בדתות אחרות, ובעיקר אלו של המזרח. אמנם, לא אחת, מצאתי בספרו שגיאות, או לפחות אי דיוקים, לפעמים בסיסיים, בעיקר בפרקים המתייחסים למקורות שאני מכיר טוב יותר יחסית, אבל זה בסדר גמור. מי שלא עושה – לא טועה. בהחלט סביר שמי שמנסה להקיף ספקטרום כה רחב של מקורות, יטעה פה ושם.

שנית, מטבע הדברים, לא פחות מאשר ניתן ללמוד מהספר, כל ספר, על הנושא בו הוא עוסק, ניתן ללמוד ממנו על הכותב, על עולמו, על תפיסת עולמו, על מגמותיו, על אישיותו וכדומה. וזה, כפי שכתבתי, היה אחד הגורמים שיצרו בי סקרנות וגרמו לי לעיין בספר. וגם כאן לא התאכזבתי. כפי שאנסה להסביר בהמשך, אכן הספר חושף את עמדתו ותפיסת עולמו של תומר בפרט וגם של המחקר האקדמי בכלל. בעצם – כפי שהתברר לי עצמי רק תוך כדי קריאה וכתיבה – אני מנסה לעשות כאן דבר, שלפחות מבחינתי, הוא חדש: לחקור את עולם המחקר האקדמי. כלומר, לעשות לאקדמיה מה שהיא נוהגת לעשות למושאי חקירתה – לבחון את מגמותיה, תפיסותיה, עולמה וכדומה. כלומר: לבצע רפלקסיה על הרפלקסיה. עולם האמונה מנסה לחקור ולהבין, וגם לבקר, את עולם הביקורת עליו. מן היפוך שכזה. 

שלישית, הספר באמת אילץ אותי להתמודד, ובמובן זה תרם לי רבות להבנה טובה יותר של עצמי, של תורת ישראל ושל התחום הספציפי. כמובן, עיקר התועלת הייתה דווקא בצורך למצוא את ההבדלים בין נקודות המבט השונות – מבחוץ ומבפנים – לאתר את מקורם ושורשם של ההבדלים, ולנסח אותם, קודם כל לעצמי, ואח"כ בכתב. בקיצור – באתגר ההתמודדות שהוא הציב.

ויתר על כן. בראיון שנתן לאחרונה לאתר של "בית אביחי", השיב תומר על השאלה כיצד המפגש עם העולם הרוחני בהודו החזיר אותו לעסוק ביהדות, במילים אלה: "נראה לי די מגוחך שאקרא טקסטים דתיים בני 2,000 שנה בתרגום מסנסקריט ולא אקרא טקסטים דתיים בני 2,000 שנה בעברית, שפת האם שלי, אז התחלתי לקרוא וללמוד, מתוך הכרה שזו המסורת שאני גדלתי מתוכה, זו השפה שאני מדבר, התרבות שהיא חלק ממני...". אהבתי את התשובה. תמיד תפסתי את תהליך "החזרה בתשובה" בדורנו, במובנו הרחב ביותר. החזרה לארון הספרים היהודי, כמו גם כל מיני תופעות של "התחזקות" או "כיפות שקופות", או "ישיבות חילוניות", בעיני הם חלק ממנו. מבחינתי גם התהליך שעבר תומר הוא חלק ממנו, ומכיוון שתהליך זה הוא חוויית חיי היסודית ביותר, והוא מרתק ומסקרן אותי מכל כיוון אפשרי, הן אישית והן לאומית, עניין אותי גם כיצד בדיוק תומר מתמודד עמו.

סדרת המאמרים אותה אפרסם כאן, אינם בגדר ביקורת במובן המקובל של המושג. אינני רואה עצמי מחויב לקריטריונים, הנהלים והסד האקדמי המקובל. גם לא לסד העיתונאי כפי שהוא מקובל במדורי ביקורת הספרות בעיתונים ואמצעי התקשורת השונים. אני עומד לערוך כאן מעין "מסע", ובעיקר בשביל עצמי. אכתוב כאן את רשמי מן הספר, את התובנות, ההערות וההארות שעלו ושעולים בי תוך כדי קריאתו. לא אתייחס לכל הנכתב בו, לשם כך צריך לכתוב ספר שלם, וגם אין לי את הכישורים והידע המתאימים – את דתות המזרח וטכניקות המדיטציה שלהן כמעט אינני מכיר – אלא אבחר בנקודות מסוימות, שמעניינות אותי באופן אישי.

מסיבה זו גם ארשה לעצמי דבר שאיננו מקובל. עברתי על הספר בקריאה ראשונה, שהעלתה בי צורך להתייחס לנקודות אחדות. עכשיו אני עובר עליו בשנית, בעיון, וכותב את הערותי – תוך כדי תנועה. כלומר, לא כתבתי את כל הדברים תחילה, ועתה אני מפרסם אותם בחלקים, אלא אני כותב את הפרקים בצורה מתפתחת. זה אומר גם, כנראה, שאולי אאלץ לחזור בהמשך לפרקים קודמים, על מנת להוסיף מקורות פה ושם, וכדומה.

מכל הנ"ל ברור גם מדוע אינני קורא לתומר, ד"ר פרסיקו, כמקובל, או סתם פרסיקו. אני מעדיף סגנון חופשי, ואני גם מקווה – חברי.

מכל הנ"ל גם מובן שאינני "מבקר" או "תוקף" את תומר, וממילא הוא איננו חייב להשיב לי. כמובן, אם יתפתח מהדברים דו-שיח פורה – מה טוב. אני כותב את הדברים, כאמור, בעיקר בשביל עצמי שכן עצם הכתיבה מחייבת ברור עמוק ויסודי יותר מאשר סתם מחשבות ותובנות שעולות בראש תוך כדי קריאה. ומכיוון שאני כותב, אני גם מפרסם, מה שמאלץ אותי כמובן להיות יותר ברור, חד ובהיר – תועלת שלא צריך להסביר את חשיבותה. אני גם רוצה להניח, שהדברים יעניינו, הן את תומר, והן קוראים נוספים, אבל גם אם לא, "זה בסדר גמור" מבחינתי. ראוי לגשת לדברים "בכיף", בנחת. אם יש מי שנהנה מהדברים והם מוסיפים לו – מצוין. מי שלא – גם טוב.

אתחיל בשלושה-ארבעה פרקים ראשונים, שיעסקו בנקודות מרכזיות בספר (לפחות, מבחינתי), ומשם, כך נראה לי כרגע, אעסוק בפרטים נוספים והערות מקומיות, "על אתר".


       

6 תגובות:

  1. לידיעתך, תומר פרסיקו הוא יהודי רפורמי. יהדות רפורמית היא לא יהדות, למרות השם המטעה ואין הבדל בין יהדות רפורמית לבין הנצרות.
    תורת ישראל לא זקוקה אישור של אדם כזה או אחר, היא הגיעה מהקדוש ברוך הוא וכל נסיון "אינטלקטואלי" לכאורה, הוא רק לצורך העלאת האגו של הכותב שכולם יראו כמה הוא חכם ובקי.
    ידע - הוא לא העניין. העניין הוא "השגה". וזה כנראה אין לא לך ולא לתומר פרסיקו

    השבמחק
    תשובות
    1. חן חן, סיגל. תודה שהזכרת לנו.

      מחק
    2. כמובן שיש הבדל בין יהדות רפורמית לבין הנצרות.
      היהודים הרפורמים מאמין באלוהי ישראל, ואילו הנוצרים מאמינים בשילוש הקדוש שכל יהודי כופר בו.
      וזה בלי לומר מילה על כך שתומר הוא לא רפורמי, ושמי שמחפש להאדיר את האגו שלו כאן זה את.

      מחק
  2. אני מאוד מעריך את נכונותך ללמוד, להבין, לקבל ולהתמודד עם עמדות, אמונות ותפיסות עולם שרלוונטיות לדורנו. נראה שזה חסר בנוף האמוני ורבים מעדיפים עדיין להתמודד עם פילוסופית ימי הביניים או תפיסות עולם לאומניות של המאה ה-19.
    מצפה לקרוא את התייחסותך לספר.
    תודה רבה לך.

    השבמחק
  3. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק