"מדיטציה יהודית" - פרק ג': תלויים באוויר

רשמים, הערות, הארות תובנות וגם ביקורת על ספרו של תומר פרסיקו "מדיטציה יהודית".

את ההבדל בין התרבות היוונית (והמערבית, שהלכה בעקבותיה), לבין היהדות, ניתן לתמצת באופן זה: מעל פתחה של האקדמיה של אפלטון היה כתוב: "דע את עצמך". חז"ל אומרים, לעומת זאת: "דע לפני מי אתה עומד".

בס"ד

(י"ט במרחשון, תשע"ז)

בפרק הקודם עסקנו בשאלת מעמדו של "האני" או התודעה האנושית. בעקבות מטצינגר סובר תומר "שאין לנו "אני" כיסוד מהותי וקבוע.....האני שלנו אינו יותר מאשר ייצוג מתמשך של האורגניזם, את עצמו, לעצמו. ....האדם [הוא] מערכת אורגנית נטולת מרכז..." (עמ' 37).

מצד שני, תומר מדבר כזכור גם על "שלילת הקיום של ישות ערטילאית ועצמאית באדם" (עמ' 33) [כלומר – אין נשמה] וכן ש"לצורך המחקר אני מעמיד את קיומם האונטולוגי של מבנים מטפיזיים בספק, ומוכן להתייחס אליהם רק כהוויות אפיסטמולוגיות" (עמ' 33-34) [כלומר, אין עולמות עליונים. אין אלוהים].

מצד אחד אין "אני", אין אדם. הוא רק ייצוג. מצד שני – גם אין דבר מעבר לו – אין שמים.

בכדי להבין את משמעות העמדה, אביא כאן אמרה מפורסמת של חסידי חב"ד:

ההבדל בין "מתנגד" (אחד מאלה שהתנגדו לתנועת החסידות בתחילת דרכה) לבין חסיד, הוא של"מתנגד" ברור שהוא קיים, והוא שואל ותוהה באשר לקיום האלוקים. לחסיד, לעומת זאת, ברור שהאלוקים קיים, והוא שואל ותוהה באשר לקיומו שלו. כלומר, בשפה של תומר, המתנגד חי בתודעה "צלולה". החסיד חי בתודעה "עכורה".

תומר – ואני מדגיש שזה תומר כחוקר, במסגרת ההנחות שהוא קיבל על עצמו, כלומר אני מבקר בעצם את האקדמיה – כבר לא "מתנגד", אבל עדיין לא "חסיד". כבר ברור מעמדתו שאין "אני" (לפחות במובן הראשוני והפשוט של המושג), אבל מבחינתו הוא גם "מעמיד את קיומם האונטולוגי של מבנים מטפיזיים בספק", כלומר אין אלוהים, אין נשמה, ואין עולמות עליונים.

נבהיר זאת מזווית אחרת:

את ההבדל בין התרבות היוונית (והמערבית, שהלכה בעקבותיה), לבין היהדות, ניתן לתמצת באופן זה: מעל פתחה של האקדמיה של אפלטון היה כתוב: "דע את עצמך". חז"ל אומרים, לעומת זאת: "דע לפני מי אתה עומד".

התרבות המערבית רואה באדם את המרכז, והצו המוסרי (או אולי מדיוק יותר, האינטלקטואלי) הראשון שלה הוא – דע את עצמך, במובן של דע את "האני" שלך. שיאו של הגשמת הצו הזה הוא במה שתומר הגדיר כ"מפנה הסובייקטיבי הגדול של התרבות המערבית". האדם המערבי, המודרני עסוק ב"לדעת את עצמו", או "גילה את עצמו". השלב הראשון הוגשם במלואו בהופעת "האדם המודרני", פריו הבשל של העידן המודרני. האדיאל שלו היה אדם רציונלי, אחראי, יוזם, לוקח אחריות על חייו, עובד ומתפרנס בכבוד, חרוץ, איש מדע, תרבות ואמנות, איש רחב דעת, משכיל. איש משפחה וערכים, בן לעמו ובן נאמן לאומתו. בעולם המודרני היו האמת והשקר ברורים, כך גם הטוב והרע. זה היה השלב הראשון – בעיקרו רציונלי-אינטלקטואלי-מדעי-חומרני. בעקבותיו בא שלב נוסף של "דע את עצמך", עמוק יותר, מתקדם יותר – השלב הרוחני. אם בעולם המודרני "התמים", רוחניות, מיסטיקה וחיפוש עצמי, היו תופעות שוליות ולפעמים אפילו מגונות, הרי בשלב הבא, השני, האדם גילה את "הממד הרוחני", והמשיך להעמיק, לחדור, "לחפור", בתוך עצמו. זהו השלב של הניו-אייג'.

ואז, בעקבות השלב השני, הרוחני והמעמיק יותר – מגלה האדם "שאין שם כלום". אין עצמי. אין אני. הכול ייצוג בלבד. בלשונו של תומר הוא מגלה "שאין לנו "אני" כיסוד מהותי וקבוע.....האני שלנו אינו יותר מאשר ייצוג מתמשך של האורגניזם, את עצמו, לעצמו. ....האדם [הוא] מערכת אורגנית נטולת מרכז..." (עמ' 37).

והדגש מבחינתי הוא על המילים "האדם הוא מערכת...נטולת מרכז".

וזהו בדיוק מה שאמרו חז"ל מלכתחילה: "דע לפני מי אתה עומד". המרכז שלך איננו "האני" שלך – המרכז שלך נמצא מחוץ לו, מחוץ לתודעה! אם תחקור ותחפש אותו בתוך "האני" שלך, לא תמצא דבר. האוריינטציה העיקרית של החיים הישראליים וגם החוויה האקזיסטנציאלית היסודית שלהם היא לעמוד-נוכח, להבין שאתה חלק מהוויה אינסופית, ושעובדה זו היא היא שמקנה לך את ערכיך, את טעם ומשמעות-חייך, ואת קני המידה שלהם; היא שהופכת אותם לממשיים והיא היא שמאשרת אותם. ובלשון הזהב של הרמב"ם: "מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים".

במילים אחרות, "האני" האמתי שלך איננו התודעה. זהו רק "האני הנברא", ייצוג. "האני האמתי" שלך הוא "העצמי", הוא הנשמה, שהיא עצמה חלק מן האינסוף. יש מרכז וזהו המרכז שלך. וייעודך הוא ב"לך לך" הגדול, שקורא לך ללכת אל עצמך, ללכת אל "העצמי האמתי" שלך. להרחיב את התודעה, עד שתחפוף, תשקף לחלוטין, תכיל, תהווה כלי, לאינסופיות שבך, לאלוקיות שבך. האדם חי במתח מתמיד שנוצר מתוך הפער שבין "התודעה", "האני", לבין "הנשמה, "העצמי", והתביעה המוסרית היסודית המניעה את חייו, של כל פרט, ושל האדם כולו, של האנושות כולה, ומתוך האדם גם של הבריאה כולה – היא סגירת הפער הזה (וכמובן, זו משימה אינסופית. הדרך היא המטרה).     

עמדתו של תומר – כחוקר – מביאה אותו אמנם לתובנה שהאדם נטול מרכז, וזהו הישג כביר, הפרי הבשל של "המפנה הסובייקטיבי הגדול", אבל אותה עמדה בדיוק  – כחוקר – איננה מאפשרת לו לקבל שהמרכז הוא בחוץ, שם, מעבר, "בשמיים". ולכן: "מדובר בשלילת הקיום של ישות ערטילאית ועצמאית באדם" (עמ' 33) – אין מרכז, אין ישות אמתית, אין נשמה. אין אלוקים.

האדם, לפי התפיסה הזו, נותר תלוי בין שמים וארץ.

למעשה העמדה הזו של ה- PSM, היא כבר עמדה פוסט-מודרנית, שכן היא מפרקת את העמדה המודרנית, שבה ניצב האדם על קרקע יציבה, וחי בעולם של ערכים ברורים וזהויות מוגדרות; היא "מושכת את השטיח" מתחת לרגליו של האדם המודרני.

וזוהי תמצית תרבות הניו-אייג'. מצד אחד היא מרד בתרבות החומרנית שקדמה לה, ומאידך היא ממשיכה אותה במה שהיא מעמיקה את "המפנה הסובייקטיבי" ומביאה אותו עד אבסורדום. תרבות הניו-אייג' היוותה איום על העולם המודרני – שכן במהותה היא פתחה בפני האדם את השמיים – אבל הוא ידע להשתלט עליה, לנכס אותה, למסחר ולהפוך אותה למוצר צריכה, כפי שתומר מסביר יפה בספרו. בשלב זה לפחות, האיום סוכל.

ומזווית אחרת, ומשלימה: הניסיון הזה של תרבות הניו-אייג' "להיפתח אל השמיים" היווה סיכון ל"מפנה הסובייקטיבי" כולו – שהרי הוא היה בנוי על "חציצה, "ונסירה", כנ"ל – ולכן עמדת האקדמיה, ששוללת את "הקיום של ישות ערטילאית ועצמאית באדם", היא בבחינת ניסיון שלא להיכנע ולהיבלע ברוחני, אלא לכבוש אותו. לנכס אותו לעצמה. לדבר על הנשמה ועל האלוהים במושגים מדעיים-אקדמיים, שכן אחרת עולם האקדמיה מעמיד עצמו בסיכון.

וכאן אנו עומדים – או ליתר דיוק מרחפים – "האני" הופך ל"אין". ובצדק. אבל להתחבר ל"יש האמתי" הוא עדיין לא נכון.

זוהי מעלתו של המצב הפוסט מודרני, אבל גם חסרונו. האדם לא יוכל להמשיך עוד זמן רב לחיות תלוי בין שמיים וארץ. והוא שכתבתי בפרק הראשון בעניין השלב השני של "הנסירה", בדבר ההכרח להתחבר מחדש לשמיים, אמנם בלי לאבד, מבלי למחוק, את האדם.

בפרק הבא התכוונתי לעסוק בליבת הספר "מדיטציה יהודית" – בנושא המדיטציה עצמו. אבל מתוך הדיון האחרון עולים שני נושאים חשובים ומרתקים אחרים: העולם ובריאת העולם; ומהי מטרת "החוויה המיסטית" לפי תורת ישראל, ובהם אעסוק בפרקים הבאים.